1. "ראשוניותה" של "העלייה הראשונה"

עלייה פירושה השתקעותם של יהודים מהגולה בארץ ישראל. המושג עלייה מופיע כבר בתנ"ך עם עליית גולי בבל במאה החמישית לפני הספירה.

מאז חורבן בית המקדש, לא פסקה כמיהת היהודים לשוב לארץ ישראל. במשך כל התקופות היו ניסיונות של יהודים, הן כבודדים והן בקבוצות, לשוב ולהתיישב באץ ישראל.

"סופות בנגב" - הפוגרומים של 1881 ברוסיה הצארית - החמירו את מצב היהודים ועוררו אותם לחפש פתרונות אחרים. אחד הפתרונות האלה היה עלייה לארץ ישראל. בשנים 1882 - 1904 עלו למעלה מ - 25.000 יהודים (עד אז מנה הישוב היהודי בארץ כ - 28.000 נפש). עליה זו לא הייתה חוליה נוספת בשרשרת העליות וזאת מהסיבות הבאות:
1. העולים - "חובבי ציון" - באו לממש מטרות שונות מאלו של "הישוב הישן": לא לשבת ב"ארבע ערי קודש", אלא להקים מסגרות חקלאיות חדשות (מושבות), שבהן יוכלו לממש את רעיון העבודה העברית ולהתפרנס מעמל כפיהם.
2. שיבתם של "חובבי ציון" לארץ ישראל לא הייתה שיבת יחידים, אלא שיבה קולקטיבית שפירושה היה מימוש הרעיון הלאומי.

אופייה הלאומי המובהק הל עליה זו, הוא שהקנה לה, בדיעבד, את השם "העלייה הראשונה". כך גם פירשו את העליות שבאו אחריה.



 

2. עלייה ראשונה - המרכיב האנושי

העולים היוו קילוח דקיק לעומת הזרם הכביר של ההגירה היהודית מערבה לארה"ב. היו אלה יהודים פשוטים , שומרי מסורת בעלי משפחות. הם לא ידעו מאומה על המתרחש בא"י ולרובם לא היה קשר מוקדם עם עבודת האדמה. מכאן גם ההלם הפתאומי עם בואם ארצה מן המציאות הקשה והמייאשת. בין העולים היו גם שליחי ערים, קהילות ואגודות "חובבי ציון" שונות ברוסיה, שמטרתם הייתה לתור את הארץ, על מנת לשאוב מידע עבור חבריהם על אפשרויות ההתיישבות בארץ ישראל, הסיכוי לקבל רשיון מאת השלטון הטורקי, אקלימה של הארץ, תנאי המגורים ובטחון החיים שבה.



 

3. ייחודה של קבוצת "ביל"ו"

קבוצה מיוחדת באופייה בין אנשי העלייה הראשונה היו הבילויים. אגודת "ביל"ו" נוסדה בחרקוב בשנת 1882 ע"י קבוצת סטודנטים יהודים. השם שנתנו לקבוצתם, "בית יעקב לכו ונלכה", העיד על כוונתם. על שם ראשי התיבות של סיסמתם קראו להם "הבילויים". ביל"ו לא קמה כתנועת הכוונת הגירה לא"י. כוונתם הייתה לשנות את אופי העם היהודי ע"י ריכוזו בא"י, כלומר ההגירה תשמש מנוף להבראת העם ע"י עבודה יצרנית בא"י, שבה ראו מרכז מדיני, שבו תתרחש תחייה מדינית, לאומית, רוחנית וכלכלית של העם העברי.

חברי ביל"ו היו נושאי הדגל של הציונות במסירותם, בעקשנותם, בהתלהבותם ומעל לכול - בחזונם החברתי. הם הדגישו את הצדק הסוציאלי כערך עליון וראו לנגד עיניהם חברה, המושתתת על צדק חברתי ללא ניצול כלכלי, עבודה יהודית ושליטה יהודית מלאה על הקרקעות, שנרכשו בא"י. את השפה העברית ראו כשפה העתידה להיות מדוברת בא"י.



 

4. קשיי העולים

הקשיים בשנים הראשונות ולאורך כל תקופת העלייה הראשונה היו רבים:
א. חוסר הכשרה מקצועית בארצות מוצאם ואי הכרת התנאים בא"י קודם בואם.
ב. קשיי אקלים, מחלות, חוסר מים, התנכלויות מצד שבטי בדואים.
ג. חוסר תמיכה כספית מצד "חובבי ציון" בארצות הגולה.
ד. תחושת הבדידות, הניכור והייאוש שמקורה היה הן הגעגועים לבית ולמשפחה במזרח אירופה והן בהרגשת הספק, שכרסמה בלבות המתיישבים, אם יוכלו להתמיד במפעלם החלוצי.
ה. עוינות "הישוב הישן" כלפי הישוב החדש (לפחות בשנים הראשונות).



 

5. יחס הטורקים לעולים

הטורקים לא ראו בעין יפה את בואם של העולים ממזרח אירופה. היו לכך שתי סיבות עיקריות:
א. הטורקים חששו שהתיישבות יהודית תיצור בעיה לאומית חדשה באימפריה העות'מאנית, מה שיכול להביא לידי הוצאת א"י מידי הטורקים.
ב. מוצאם של העולים היה רוסיה. השולטן חשש מקיומו של "גיס חמישי" רוסי, שישרת את האינטרסים של הגדולה שבאויבות טורקיה.

גורמים אלה הובילו את השלטון הטורקי להטיל גזרות שמטרתן הייתה להקפיא את הישוב היהודי בא"י, אך העולים עקפו את הגזרות בדרכים שונות (בקשת אישור שהיה זמני ואחר כך נשארו בארץ, שוחד ועוד).



 

6. מושבות "חובבי ציון" - מפעלו של הברון רוטשילד

בגל העלייה הראשון (1882 – 1884) "חובבי ציון" הקימו את ארבע המושבות הראשונות: ראשון לציון, ראש פינה, זיכרון יעקב ויסוד המעלה. המושבה פתח תקווה חודשה בכוחות משותפים של "הישוב הישן" והעלייה הראשונה. המושבה השישית, עקרון, הוקמה ביזמתו של הברון רוטשילד והמושבה השביעית - גדרה - הוקמה ע"י הבילויים. המושבות הראשונות נקלעו למצוקה כלכלית חמורה. חוסר הניסיון בעבודה חקלאית, הוצאת כספים מיותרת, ניסיון כושל לחפירת בורות מים ואי היכולת של תנועת "חיבת ציון" לתמוך במושבות - כל אלה גרמו למושבות לבקש את עזרתו של הברון רוטשילד. מאז אמצע המאה ה- 19 היה הברון רוטשילד מעורב בנעשה בא"י בגלותו התעניינות בכל הנוגע לשיפור מצב "הישוב הישן". פרעות 1881 זעזעו את הברון ובישוב א"י ראה פתרון נאות למצוקת יהודי רוסיה. הברון נטל תחת חסותו את מרבית המושבות שנבנו בא"י ע"י אנשי העלייה הראשונה. אחריות זו חלה על כל התחומים, החל מדאגה יום-יומית לאיכר - סיפוק צרכיו ואחריות לחינוך ילדיו - וכלה בקביעת סוג החקלאות שיונהג במושבה, זני הגרעינים שנזרעו וחלוקת האדמה בין האיכרים.

למרות תמיכתו במושבות, לא בטח הברון במתיישבים "חובבי ציון" הברון התייחס ליהודי מזרח אירופה כאל "מסכנים" וראה אותם "פחות מוכשרים" מיהודי מערב אירופה. ביטוי לחוסר אמונו היה שאיכרי המושבות נאלצו לרשום את האדמות לא על שמם, אלא על שם נציגו של הברון, וזאת כדי להדגיש כי הכספים שניתנו לאיכר היו בבחינת הלוואה שיש להחזיר. כדי ליעל את המושבות, נשלח צבא של פקידים ויועצים לארגן את חיי המושבות. אנשי הברון השתלטו על כל תחומי החיים של המושבה. הייתה זו אפוטרופסות כלכלית ורוחנית לכל דבר. לשיטה זו היו צדדים חיוביים כמו הזרמת סכומי עתק למושבות, דבר שהעמידן על רגליהם ומנע את התמוטטותן. כמו כן הפיקוח של פקידי הברון אפשר מערכת שירותים מפותחת ואף עריכת ניסויים חקלאיים יקרים. אולם לשיטת האפוטרופסות היו צדדים שליליים שלעתים האפילו על היתרונות. בין הצדדים השליליים ראוי להזכיר:
א. הניכור העמוק שנוצר בין הפקידים הצרפתיים לבין איכרי המושבות. היה זה שוני תרבותי ואידיאולוגי. הפקיד הצרפתי חונך על ברכי התרבות הצרפתית והביט בלעג על האיכר "הפרימיטיבי". הפקיד היה אמנם יהודי, אך לא היה ציוני. הוא היה מעוניין בדבר אחד - ניהול תקין של המושבה לשביעות רצונו של הברון.
ב. האיכרים היו משוללי יוזמה עצמאית משום שקיבלו הכנסה חודשית קבועה. התוצאה הייתה חמורה - האיכר פסק מלעבוד. את העבודה מסר לפועלים ערביים .
ג. מנגנון הפקידים היה מנופח ביותר.

תמיכת הברון במושבות העבריות בארץ ישראל במתכונת האפוטרופסות נמשכה 17 שנה והסתיימה בשנת 1900, כאשר העביר את המושבות להנהלת חברת יק"א יק"א - חברה להתיישבות יהודים, שנוסדה ב - 1891 ע"י הברון הירש.. בתקופה זו התפתחו המושבות וחלקן אף הביע לרווחיות כלכלית. הברון לא פסק מתמיכתו במוסדות קהילתיים שונים ברחבי הארץ. גם אחרי העברת המושבות ליק"א, המשיכו הברון ויורשיו לתרום למען הישוב היהודי באץ ישראל ולמעשה לא פסקה תמיכתם עד עצם היום הזה.



 

7. "העלייה המבוהלת" - עליית 1890-1891

באביב 1890 החלו להגיע מרוסיה גלי עליה חדשים. עליה זו מכונה "העלייה המבוהלת". הסיבה העיקרית לעליה הייתה ההחמרה במצבם של יהודי רוסיה. המצב הכלכלי של היהודים ברחבי הממלכה הצארית הורע בצורה חריפה כתוצאה מהשפל ללא תקדים בענפים יהודיים מסורתיים. נוסף לכך נמשך תהליך דחיקת היהודים מהכפר ומענפים שונים בתעשייה ובמסחר. כל אלה אירעו בד בבד עם גזרות אנטי - יהודיות חדשות אשר הגיעו לשיא בגרוש יהודי מוסקבה.

כמו העולים בשנים 1881-1884, הגיעו עולי 1890-1891 לישראל מלאי תקווה בנסותם למצוא בארץ פתרון לבעיותיהם. הגל החדש של העלייה הביא, נוסף לרכישת קרקעות בהקשר זה ראוי להגדיר את מצב הקרקעות בארץ ישראל. כל תקופת השלטון העות'מאני, רוב אדמות הארץ היו בבעלות השלטונות הטורקיים. בהדרגה עברה הבעלות על הקרקע לידי בעלי האחוזות ורק מיעוט הקרקעות היה בידי האיכרים הערבים. להקמת שתי מושבות חדשות. לא עבר זמן רב והממשל הטורקי החל מוציא צווים האוסרים באופן מוחלט את העלייה לארץ ואת מכירת הקרקעות ליהודים. וכך נעצרה תנופת ההתיישבות למספר שנים.



 

8. חינוך ותרבות במושבות

החינוך והתרבות ב"ישוב הישן" התרכזו סביב ה"חדר", הישיבה ובתי הכנסת של כל עדה. לימודי הדת היוו את עיקר נושאי הלימוד. בתקופת העלייה הראשונה החל מהפך של ממש בתחומי החינוך והתרבות עקב המגמות הלאומיות של אנשי הישוב החדש. הדבר בא לידי ביטוי בשלושה מישורים:
א. תחייתה של השפה העברית הודות למפעלו המופלא של אליעזר בן יהודה.
ב. הקמת בתי ספר עבריים במושבות. בבתי ספר אלה שלטה השפה העברית, שדחקה בהדרגה את השפה הצרפתית, אותה השליטו פקידי הברון.
ג. "לימודי חול", שלהם הטיפה תנועת ההשכלה היהודית, הפכו לחלק בלתי נפרד של הערכת הלימודים.



 

9. ביטחון ושמירה במושבות

המושבות היו נתונות להתקפות של שבטים בדואים, איכרים ערבים וכנופיות שודדים על רקע של סכסוכי קרקע, מים, מרעה ונקמת דם. השלטון הטורקי, שהיה עוין את המושבות, לא יכול היה להבטיח שקט ויציבות. המושבות הוצרכו לארגן בעצמן את השמירה. היו מושבות, שבהן השתתפו כל אנשיהן היהודים בשמירה. אך במושבות רבות שמרו הערבים, ובהדרגה עברה כמעט כל השמירה לידים ערביות.



 

10. "העלייה הראשונה" של יהודי תימן

עליית 2500 יהודי תימן חפפה את תקופה העלייה הראשונה ממזרח אירופה. מניעי העלייה של העולים היהודים מתימן היו בעיקר זיקתם השורשית העמוקה לא"י, שניזונה מתחושות משיחיות חזקות. רוב העולים פנו לירושלים, אך המציאות העגומה טפחה על פניהם: קשיי פרנסה, מצוקת דיור ויחס מנוכר מצד מנהיגות "הישוב הישן", שקיפחה את יהודי תימן בכספי "החלוקה". למצוקה זו היו שלוש השלכות עיקריות:
א. ניסיונם של יהודי תימן לעסוק במקצועות פרודוקטיביים כגון סתתות, בניה וצורפות.
ב. התיישבות נפרדת בשכונות ותיקות מחוץ לחומות ירושלים ומחוץ לעיר.
ג. התארגנות עצמית כדי למשור על מסורתם המיוחדת ולתמוך כספית בחברי הקהילה.



 

11. ייחודה של העלייה הראשונה

העלייה הראשונה זכתה לכינוי זה לאחר תקופתה, דהיינו, מבין התחלותיה ושורשיה של ההתיישבות הלאומית, נראתה עליה זו כפותחת תקופה חדשה בתולדותיה של התנועה הלאומית היהודית. בעליה זו נכללו לראשונה חברים, שראו עצמם כחלוצים העוברים לפני המחנה היהודי, שעתיד להגיע לא"י ישראל אחריהם. בעליה לא"י ראו פתרון לעם היהודי כולו. נוסף לכך, הניחו תשתית להתיישבות לאומית בהקמתם את המושבות הראשונות. מבחינה זו נתנו ביטוי לאחת מן השאיפות הבסיסיות של התנועה הלאומית היהודית - הפיכתו של העם
היהודי לעם עובד אדמה.

העלייה הראשונה הורישה גם את הבעיות הקשות לעליות הבאות: בעיית העבודה העברית ולצידה בעיית השמירה העברית. לאיכרי המושבות, שנהנו מתמיכת הברון, לא היה כוח להמשיך את תנופת ההתיישבות העברית, משום שאפוטרופסות הברון ייאשה אותם. היה דרוש שינוי יסודי, סוג חדש של עולים בעלי חזון חברתי מסוג אחר. אלה היו עולי "העלייה השניה".




כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929