| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תנועת "חיבת ציון", שהייתה התנועה הלאומית היהודית הראשונה, תרמה להתפתחות הרעיון הציוני. למרות הישגי התנועה, היו לה כישלונות לא מעטים. התנועה לא הצליחה לתמוך במושבות בא"י. היא לא הפכה לתנועה המונית, לא רכשה את ליבם של יהודי מערב אירופה ולא הצליחה במגעיה עם השולטן התורכי. מעל לכל תנועת "חיבת ציון" לא הצליחה לפרוץ אל העולם החיצון ולהציג בפניו את דרישותיה כתנועה לאומית יהודית. בשנות ה- 90 של המאה ה- 19, נקלעה התנועה למשבר חמור. ואז הופיע בנימין זאב הרצל - המנהיג, אשר הפך את התנועה הציונית לגורם מדיני והעמיד את הפתרון הציוני על מפת העולם. שני השיעורים הבאים יוקדשו לחזונו, מעשיו ופעלו של הרצל, שהצליח להוציא את התנועה הציונית מקיפאונה ולשנות את ההיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה.
הרצל נולד בשנת 1860 בבודפשט למשפחה יהודית מתבוללת והתחנך על ברכי התרבות הגרמנית, שאותה העריץ. בהיותו בן 81, עקרה המשפחה לוינה. בבירת הקיסרות האוסטרו-הונגרית החל בלימודי המשפטים. תקופת לימודיו תרמה להעשרת עולמו הרוחני וקרבה אותו לראשונה בחייו אל גילוייה של האנטישמיות. באותה עת הופיע ספרו של אויגן דיהירנג "השאלה היהודית כשאלה גזעית, אתנית ותרבותית". הרעיונות שהיו כלולים בו זכו לאהדה של חלק מציבור האינטלקטואלים. הרצל, שקרא את הספר, זועזע קשות מהרעיונות האנטישמיים שבו. הרצל סיים את לימודי המשפטים. אולם חייו כיהודי, המנסה למצוא עמדה של כבוד בקרב החברה הסובבת אותו, החלו להיות קשים ומהולים באי נחת מתמיד. בוינה של שנות השמונים נשמעו דיבורים על "בעיית היהודים" וקול המתנגדים לאמנציפציה, שניתנה ליהודים, הלך וגבר. יהודי מתבולל כהרצל היה שרוי באותה עת במועקה פסיכולוגית קשה. אובדן זיקתו היהודית לא הביא את השוויון המיוחל, ובמרחק של פחות מדור, מאז קיבלו היהודים את האמנסיפציה, נשמעו קולות רמים נגד המשך נתינתה. עם סיום לימודיו עסק הרצל בכתיבת מחזות ונתמנה לכתבו של העיתון החשוב ביותר באוסטריה: NEUE FREIE PRESSE. באוקטובר 1891 נשלח הרצל לפריס כשליח העיתון. שהייתו בבירת צרפת אפשרה לעיתונאי הצעיר להתבונן מקרוב בגילויי שנאת היהודים במדינה, שהתפארה על היותה הראשונה באירופה להסיר את ההפליה מעל היהודים. בין גילויי השנאה בלטו כתביו האנטישמיים של אדוארד דרימון, שהטיל על היהודים את האשמה בתבוסותיה הצבאיות של צרפת. באווירה זו התגבר בתודעתו של הרצל הצורך להבין את בגורמים לשנאת היהודים כצעד ראשון לפתרונה של הבעיה. האווירה האנטישמית בצרת הוחרפה בעטייה של פרשת תעלת פנמה, שערורייה כספית, שבה היו מעורבים אילי הון ומשקיעים יהודים לצד בני המעמדות הגבוהים של החברה הצרפתית. הרצל החל להגות בתכניות שונות לפתרון מצוקת היהודים. במהלך השנים 1892-1894 התחוור להרצל יותר ויותר משמעות היותו יהודי בעידן של אמנסיפציה. בשלב זה עדיין האמין כי התבוללות או שוויון זכויות מלא יש בכוחם להבטיח ליהודים את בטחונים ושלוותם בחברה הסובבת אותם. התסיסה בצרפת הגיעה לשיאה במשפט דרייפוס. המשפט ותוצאותיו זעזעו את הרצל והוליכוהו לאפיקי תחושה ומחשבה חדשים. משפט דרייפוס סימל עבור הרצל את חוסר התקווה שבאמנציפציה ואת הצורך להציע פתרונות שונים בתכלית, כדי לפתור מיסודן את בעיותיו של העם היהודי. הזעזוע הוליך את הרצל לפתרון הלאומי. המשפט שכנעו סופית, שלא תהיה תקומה לעם ישראל ע"י טמיעה, אמנציפציה או הגירה. המסקנה, שאליה מגיע הרצל היא שיש פתרון רדיקלי, אשר יפריד בין הרודף לנרדף. הרצל ראה בבעיית היהודים שאלה לאומית, המחייבת פתרון מדיני בהסכמתם ובתמיכתם של עמי התרבות. לדעתו, כל עוד ימשיכו היהודים לחפש פתרונות אחרים, כמו התבוללות, נישואי תערובת והגירה, תתמיד האנטישמיות על השפעותיה החברתיות, הכלכליות והתרבותיות. האנטישמיות, לדעת הרצל, נובעת מעצם קיומו של מיעוט יהודי הנחשב ל"גוף זר". הרצל הבין שהבעיה האנטישמית היא בעצם מעגל קסמים, שהדרך היחידה לצאת ממנו היא שחרור היהודי מן המעגל האנטישמי ע"י שחרור העולם האנטישמי מן היהודי, דהיינו יש להעניק ליהודים מדינה ריבונית.
מעתה רעיון גאולת היהודים לא עזב את הרצל. צעדו הראשון היה לפנות לא להמוני היהודים אלא לעשירי העולם היהודי: הברון הירש והברון רוטשילד. הוא האמין, כי הם יספקו את הסכום הדרוש לרכוש טריטוריה מתאימה ולממן את ההגירה. שניהם דחו את הרצל, שנראה להם כ"מטורף". אז בא צעדו השני - פניה להמוני היהודים. ב- 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים". הספר הלהיב רבים, משום שהרצל ידע למקד את עיקר הבעיה במונחים פשוטים, בהירים והגיוניים. הספר היה בנוי וערוך בסדר מופתי. הרצל צפה מראש אילו נושאים יעסיקו את קוראיו והוא השיב להם בצורה בהירה ומסודרת להפליא, שלא השאירה מקום לתהיות נוספות. הוא לא ירד לשורשיה הפילוסופיים של האנטישמיות והתמקד יותר בפתרון המעשי מאשר בבעיה. הרצל הראה, כי מדינת היהודים איננה בגדר של חלום אוטופי, אלא היא רעיון שסופו להתממש. כוחו היה בהחדרת הביטחון לקוראיו כי המדינה אכן תקום. הספר היה מובן לכל אדם, שהסיק את המסקנה הפשוטה והמכרעת: הבעיה היהודית נמצאת במישור הלאומי, ולכן רק פתרון מדיני אפשרי. ספר קטן זה יצר גם את הפירצה הראשונה אל דעת הקהל הבינלאומית. בתכניתו של הרצל לא היו חידושים. לניתוחו של הרצל על סיבות האנטישמיות בדור שלאחר האמנסיפציה קדמו ניתוחיהם, החריפים לעתים לא פחות, של הס, ליליינבלום ופינסקר. אולם למרות שהפתרון הלאומי הציוני הועלה שנים רבות לפני הרצל, לא הצליחו הוגי הדעות הללו לשכנע את המוני העם באמיתותו ובסיכויי הגשמתו. הרצל הצליח להפיץ את הרעיון ושכנע רבים להגשימו. הרצל גרס שכדי לממש את הפתרון הלאומי - הקמת מדינה לעם היהודים - בראש ובראשונה יש להשיב זכויות פוליטיות בארץ ישראל ורק אחרי כן להתחיל בתהליך ההתיישבות. הרצל זלזל ואף תקף את מה שקר "הסתננותם" של כמה יהודים לא"י ואת הקמתן של כמה מושבות חקלאיות, בעידודם של "חובבי ציון" והברון רוטשילד. בכך הפך הרצל לנושא דגלו של זרם "הציונות המדינית", שעמד בניגוד לזרם "הציונות המעשית" של "חובבי ציון" בראשות אוסישקין, שדגל בעבודה מעשית בא"י גם בלא שיובטחו תחילה זכויות פוליטיות.
הרצל פעל בשני מישורים: הדיפלומטי והארגוני. במישור הדיפלומטי - חתר הרצל להכרה מדינית בינלאומית ברעיונותיו ע"י פגישות אישיות עם המדינאים הבכירים. במישור הארגוני - שאף לבנות תנועה מדינית יהודית וליצור הנהגה לתנועה. פעילותו המעשית של הרצל למען בנית התנועה החלה, לאחר שחזר מפגישה מאכזבת עם רוטשילד באנגליה. בעקבות הפגישה הבין הרצל שהצלחתו תלויה דווקא בהמוני העם, שאהדתם לו הלכה והתחזקה בהדרגה. וכך הבשילה תכניתו של הרצל לכינוס קונגרס של הנציגים הציוניים. תוך שנה הצליח הרצל להגשים את העיון הקונגרס, שהעניין לתנועה הציונית תנופה וכוח להמשך מפעלה בעתיד. ככל שקרב מועד התכנסות הקונגרס, כך גברה התנגדותם של חוגים יהודיים שונים לקיומו. ההתנגדות הקיפה חוגים אורתודוכסים, רפורמים וחילוניים ולכל קבוצה היו נימוקים וטיעונים משלה. מחאותיהם של מתנגדיו לא מנעו מהרצל להמשיך במלאכת התעמולה והארגון. הוא הגיע למסקנה שהתנועה זקוקה לכלי ביטוי יעיל משלה להפצת האידיאולוגיה הציונית, במה חדשה שתגיע להמוני היהודים. ביוני 1897, ייסד על חשבונו את השבועון הפוליטי "העולם" (DIE WELT), שהיה מוקדש במלואו לעניין הציוני.
הקונגרס הציוני הראשון נפתח בבאזל בטקס חגיגי ביום א' 29 באוגוסט 1897. 197 צירים, נציגי אגודות ציוניות מכל רחבי העולם, נטלו בו חלק. הרצל היה הדמות המרכזית באירועי הקונגרס. הקונגרס נפתח בנאומיהם של הרצל ומכס נורדאו, שתיארו את מטרות התנועה הציונית. לאחר מכן ניגשו הצירים לדיון ולהחלטות עקרוניות החלטות אלה היוו אבן יסוד לפעולות ההסתדרות הציונית בעתיד: 1. נקבע המצע של התנועה הציונית: "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בא"י מובטח על פי המשפט הציבורי". הוחלט לאמץ דגל כחול לבן ועליו מגן דוד כדגלו הלאומי של עם ישראל. לשם השגת "בית מולדת" הוחלט על ארבעה אמצעים: א. יישובה של א"י ע"י עובדי אדמה, בעלי מלאכה ואנשי מסחר. ב. ארגון היהדות כולה וליכודה ע"י מפעלים מקומיים וכללים בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ. ג. הגברת הרגש הלאומי היהודי וההכרה הלאומית היהודית. ד. פעולות הכנה לשם קבלת הסכמת הממשלות, כדי להשיג את מטרת הציונות. מצע זה מהווה נוסחת פשרה בין תומכי דרכו של הרצל - הציונות המדינית, לבין "חובבי ציון" - תומכי הציונות המעשית. 2. הוקמה הסתדרות ציונית עולמית, שהמוסד העליון שלה הוא הקונגרס הציוני. נקבעו מוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות: הועד הפועל הציוני ונשיאותו, ההנהלה הציונית ונשיא ההסתדרות הציונית. 3. נקבעו העקרונות לבחירת צירי הקונגרס. ביסודם של אלה מונח העיקרון שהקונגרס הוא במה לאספה לאומית, המייצגת את נציגי האומה היהודית. באי הקונגרס יהיו נציגים נבחרים שיבואו מהקהילות היהודיות. 4. הונחו תכניות והוחלטו החלטות עקרוניות לבניית גופים נוספים, שישמשו את התנועה הציונית בהגשמת מטרותיה. בין ההחלטות: הקמת בנק לאומי וקרן לאומית למימון פעולות התנועה הציונית והקמת קרן קיימת לישראל לרכישת קרקעות בא"י. בקונגרס הציוני הראשון נבנתה המסגרת הארגונית המבצעת - ההסתדרות הציונית העולמית. הציונות נעשתה לתנועה לאומית יהודית דמוקרטית והמונית בעלת הקף פעולה רחב. בעזרת הקונגרס, המוסד העליון של התנועה, תכנן הרצל: א. לארגן את התעמולה הציונית בקרב הקהילות היהודיות. ב. להשיג את המימון הדרוש לפעילות הציונית. ג. לתכנן את הגירת היהודים ואת יישובם בארץ ישראל, לקראת קבלת "כתב זכויות" מן הממשלה התורכית. מאחר שראה את השאלה היהודית כבעיה פוליטית בינלאומית, שיווה הרצל לקונגרס מתכונת של ישיבת פרלמנט יהודי, ואת תפקידו שלו, כנשיא הקונגרס עיצב כתפקיד של ראש מדינה. משמעות קונגרס באזל: 1. הקונגרס היווה פריצת דרך לדעת הקהל הבינלאומית הקונגרס סוקר ע"י מאות עיתונאים. 2. הקונגרס חיזק את הבסיס הרעיוני של הציונות. 3. היה זה מפגש חשוב בין "הציונות המדינית" לבין "הציונות המעשית". 4. הקונגרס שימש כ"אספה לאומית" ובכך ביטא את רצונו של העם, בדומה לרצונותיהם של עמים אחרים, לזכות ההגדרה העצמית. 5. עד עתה פעל הרצל כאדם יחיד, מעתה עמד בראש תנועה גדולה וגלויה. 6. "הציונות המדינית" הייתה מעתה לזרם העיקרי בדרכה של התנועה הציונית. 7. הקונגרס תרם לחיזוק התהליך הדמוקרטי בתנועה הציונית, הן משום היכולת להביע דעות שונות והן משום הנהגת בחירות חופשיות. הקונגרס הציוני הראשון השיג את היעדים שהרצל חתר אליהם. הרצל כתב ביומנו מיד לאחר הקונגרס: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים... המדינה כבר נוסדה בתמצית מהותה, ברצון העם להיות מדינה". גם אם לא זכה הרצל לראות בחייו את הקמת המדינה, הרי ללא ספק שבבאזל הונח המסד למדינת ישראל. כדאי לקרוא גם על: ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל האמנסיפציה והלאומיות היהודית תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19 עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903) בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925 העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928) מאורעות 1929
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
