מבוא - הצגת הנושא

עם מותו של הרצל כבר פעלו הכלים העיקריים של התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית, אוצר התיישבות היהודים (המוסד הכספי של התנועה, שהוקם ב- 1899) ו"הקרן הקיימת לישראל" המוסד הוקם ב- 1901 ומטרתו הייתה גאולת אדמות ארץ ישראל והכשרתן להתיישבות(. שיעור היהודים שעלו לארץ ישראל היה עדיין קטן, אך במונחים מוחלטים גדל מספר העולים מאלף בערך בשנה בשנים 1882-1904, לשלושת אלפים בעשור 1904-1914. ערב מלחמת העולם הראשונה הישוב היהודים בארץ ישראל מנה 85,000 נפש. מה שעדיין היה חסר לתנועה הציונית היה הכרה מצד מעצמה גדולה, שיכולה הייתה לתרגם את החזון הציוני למציאות מדינית. מלחמת העולם הראשונה, שבה ניצבה תורכיה העות'מאנית לצדן של גרמניה, הקיסרות האוסטרו - הונגרית ובולגריה במלחמתן נגד בריטניה, צרפת, רוסיה, איטליה ולבסוף גם ארצות הברית, סיפקה את ההזדמנות לזכות בהכרה זאת. ב- 2.11.1917 פרסמה ממשלת בריטניה גילוי דעת, בו הכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי במולדתו ההיסטורית. גילוי דעת זה נכנס להיסטוריה בשם "הצהרת בלפור". על הרקע, השלבים והגורמים לפרסומה של "הצהרת בלפור", על האישים שפעלו להשגתה ועל משמעותה נלמד בשיעור זה.



 

1."הצהרת בלפור" - הרקע הדיפלומטי

א. המדיניות הבריטית במזרח התיכון בראשית המאה ה- 20
מעצמות אירופה - רוסיה, צרפת, גרמניה ובריטניה - עקבו בערנות מתמדת אחר תהליך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית במהלך המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20. לכל אחת מהן היו אינטרסים חזקים במזרח התיכון, שהיה חלק מן האימפריה העות'מאנית. האינטרסים החזקים ביותר היו לבריטניה וזאת משתי סיבות:
1. שמירה על הדרך להודו.
2. הגנה על עורפה של מצרים, שהייתה מאז 1882 תחת שלטון בריטי. תעלת סואץ הייתה אחד מעורקי התחבורה החשובים ביותר, וכך האינטרס להחזיק בארץ ישראל מתקשר לשמירה על תעלת סואץ.

ב. מכתבי מק-מהון (1915)
בשנת 1915 נכשלו הטורקים בהתקפתם על תעלת סואץ מכיוון מדבר סיני. למרות הכישלון, החלו האנגלים לדאוג לגורל תעלת סואץ, ולכן הגבירו את פעילותם האנטי-טורקית. הבריטים ניסו לפתות את חוסיין, מנהיג ערביי חצי האי ערב, להצטרף למרד נגד הטורקים. חוסיין תבע "תמורה". סר הנרי מק-מהון, המושל הצבאי של מצרים, שלח לו, באוקטובר 1915, מכתב, הידוע בשם "אגרת מק-מהון" . באגרת נכתב כי בריטניה מוכנה להכיר בעצמאות הערבים בשטח מן הים התיכון עד למפרץ הפרסי, תוך הסתייגות מן השטחים מצפון לדמשק והמפרץ הפרסי. באגרת לא שורטטו גבולות ומדינות. ההבטחה הייתה "כללית". הערבים טענו כי ב"איגרת מק-מהון" הובטחה להם ארץ ישראל כמדינה ערבית עצמאית, הבריטים הכחישו זאת בתוקף וטענו כי ארץ ישראל לא נכללה בשטחים שהובטחו לערבים.

ג. הסכם סייקס-פיקו (1916)
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, עוד בטרם הוכרע גורל המזרח התיכון, נחתם במאי 1916 הסכם בין צרפת לבין בריטניה, הידוע בשם "הסכם סייקס-פיקו" (על שם חותמיו). על פי חוזה זה חולק המזרח התיכון לאזורי השפעה בין שתי המעצמות. נקבע כי בחצי האי ערב תקום מדינה עצמאית, ועירק וסוריה תחולקנה לאזורי השפעה. ארץ ישראל בחלקה תהיה תחת שלטון צרפת, בחלקה תחת שלטון בריטי ובחלקה תחת משטר בינלאומי. גם האזור שבין עזה לבין עקבה, כולל עבר הירדן עד למפרץ הפרסי, יהיה תחת פיקוח בריטי. בריטניה אמנם הבטיחה את שליטתה מהים התיכון ועד למפרץ הפרסי, אך היא לא הייתה שבעת רצון מן ההסכם וממילא לא התכוונה להגשימו.



 

2. הנהגת התנועה הציונית - פעילותו של ד"ר חיים וייצמן

ההסתדרות הציונית עמדה בראשית המלחמה בפני בעיה רצינית. מרכז התנועה היה בברלין, אולם עתה עמדו מדינות המרכז - גרמניה ואוסטריה - במערכה כבדה מול מדינות ההסכמה - אנגליה צרפת ורוסיה. בכל המדינות הללו היו מרכזים יהודיים גדולים, ועשרות אלפי חיילים יהודים נלחמו משני עברי המתרס. ראשי ההסתדרות הציונית נקטו עמדה נייטרלית ונזהרו מלהביע תמיכה בצד כלשהו כדי שלא לפגוע ביהודים המצויים בצד השני. אולם היו בהסתדרות הציונית מנהיגים, שהאמינו כי אין תקווה לציונות תחת השלטון הטורקי וכי בריטניה
חייבת לכבוש את ארץ ישראל. בראש קבוצה זו עמד ד"ר חיים וייצמן, שעמל ללא לאות במשך למעלה מ - 3 שנים למען השגת הכרה מדינית מממשלת בריטניה.

חיים וייצמן (1874-1952) נולד בעיירה מוטילי שליד פינסק בתחום המושב. אביו, שהיה סוחר עצים אמיד, שלח אותו ללמוד כימיה בגרמניה ובשוויץ. בגיל 25 קיבל תואר דוקטור. בשנת 1904 נתמנה מרצה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה. מהקונגרס הציוני השני ואילך, היה וייצמן מפעילי התנועה הציונית. וייצמן היה ממתנגדי תכנית אוגנדה. בקונגרס הציוני ה- 8, שהתקיים בשנת 1907, נתקבלה עמדת וייצמן בדבר ה"ציונות הסינתטית" המשלבת את העבודה המעשית בארץ ישראל נוסח אנשי עלייה ראשונה ועלייה שנייה, עם הפעילות הדיפלומטית נוסח הרצל. בקונגרס ה- 11, שהתקיים בשנית 1913, ושהיה האחרון שלפני המלחמה, נתקבלה החלטה על פי הצעת וייצמן ואוסישקין להקים בירושלים אוניברסיטה עברית שתהיה נקודת השיא של הפעילות הציונית.

רגעיו הגדולים של וייצמן היו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ככימאי סייע למאמץ הבריטי וכציוני נלהב, שהאמין עוד בראשית המלחמה בהכרעה בריטית, עסק בפעילות דיפלומטית ענפה, שמטרתה הייתה לקרב את עניין המדינה היהודית ללב הבריטים. וייצמן הצליח למשוך לצד הציוני את עורכו רב ההשפעה של העיתון מנצ'סטר גארדיין- צ'רלס סקוט. באמצעות סקוט הכיר את הרברט סמואל - היהודי הראשון שהחזיק בתיק בממשלת אנגליה, ובשלב מאוחר יותר היה לנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל, ואת דיויד לויד ג'ורג', שנעשה לשר החימוש בשנת 1915, ובשנה שלאחר מכן לראש הממשלה. קרבתו של וייצמן לאישים הבכירים ביותר בממשל הבריטי התחזקה עוד יותר כשפיתח תהליך חדש וחשוב לייצורו של אצטון - תרכובת כימית המשמשת בייצור חומר נפץ. כשקיבל לורד בלפור לידיו את תיק החוץ בממשלת הקואליציה של לויד ג'ורג', היה כל המנגנון מוכן לאישור המדיני שהתנועה הציונית הייתה כה זקוקה לו. (את לורד ארתור ג'יימס בלפור פגש וייצמן לראשונה בשנת 1906, לאחר שבלפור איבד את ראשות הממשלה. באוטוביוגרפיה שלו מביא וייצמן דיווח מרתק מאותה פגישה, שבה הסביר הציוני למדינאי הבריטי מדוע אי אפשר היה לקבל את תכנית אוגנדה, שהוגשה בתקופה שבה כינן בלפור כראש ממשלה: ופתאום אמרתי לו: "מיסטר בלפור, נניח שאני מציע לאדוני את פריס במקום לונדון, היקבלנה?" הוא הזדקף בכסאו, הסתכל בי וענה: "אבל דוקטור וייצמן, לונדון היא שלנו." "נכון הדבר" אמרתי, "אבל ירושלים היתה שלנו בשמן שלונדון עוד היתה אדמת ביצה.").



 

3. "הצהרת בלפור" - תוכנה, הגורמים לפרסומה

גורמים כבדי משקל היו נגד פרסום ההצהרה:
א. מדינאים בריטיים רבים ראו במדינה היהודית אבסורד מוחלט, שמקורו ב"פנטזיה" מזרחית פרועה, חסרת כל ערך לבריטניה.
ב. משרד החוץ חשש ש"חיזור" אחר היהודים יקלקל את היחסים עם הערבים.
ג. עלייתה של התנועה הלאומית הערבית במזרח התיכון.
ד. בבריטניה היו חוגים יהודים אנטי-ציוניים, אשר התנגדו לפרסום הצהרת בלפור מחשש שתפגע במעמדם האזרחי היהודים אנגלים.
ה. לגבי בריטים רבים בעיית ארץ ישראל הייתה בעיה שולית במכלול הבעיות במהלך המלחמה.

למרות הקשיים, בתאריך ה- 2 בנובמבר 1917, לאחר משא ומתן מיגע ומקיף, שבמהלכו הוחלפו בין הצדדים מספר טיוטות, יצאה ההצהרה המיוחלת בדמות מכתב שנחתם בידי לורד בלפור ונשלח ללורד רוטשילד, מנהיגה הלא רשמי של יהדות בריטניה. בהצהרה נאמר:
"לורד רוטשילד היקר,
יש לי העונג הרב להעביר לך, בשם ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת האהדה הבאה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה ואשרה על ידי הקבינט: ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסורו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה כדי להקל על הגשמת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר, העלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד הפוליטי, שהיהודים נהנים מהם באיזו ארץ אחרת."

מה היו המניעים לפירסומה של "הצהרת בלפור"?
1. פעילותו המסורה של חיים וייצמן, יליד תחום המושבת שזינק לקלחת הדיפלומטיה הבינלאומית והעניק ליהודים ניצחון שלא חלמו להשיגו. וייצמן ידע להגיע לחלונות הגבוהים בזכות קשריו הרבים, הופעתו המרשימה, שמו המדעי, נימוקיו ההגיוניים ועקשנותו המתמדת.
2. מאז 1916 עמדו לויד ג'ורג' ובלפור בראש השלטון. כפרוטסטנטים המחונכים על מורשת התנ"ך, גילו אהדה רבה לציונות וראו בה חזון ואתגר לאומי ממדרגה ראשונה.
3. בשלב מכריע במלחמת העולם ה- 1, ביקשה בריטניה למשוך לצידה את יהודי העולם.
4. הצבא הבריטי עמד בפני כיבוש ארץ ישראל ובריטניה היתה מעניינת שהאוכלוסייה יהודית אוהדת תשב כאן, באזור האסטרטגי, לא הרחק מתעלת סואץ.
5. לאחר מהפכת מארס 1917 ברוסיה, לא היה ברור מה תהיה עמדת השלטון החדש כלפי המלחמה. הבריטים היו מעונינים למשוך את אהדתם של יהודי רוסיה לבעלות הברית.
6. בריטניה תופיע לא ככוח כובש, אימפריאליסטי המדכא עמים, אלא כמי שמתחשב בתנועות לאומיות מקומיות.



 

4. משמעותה של "הצהרת בלפור"

התגובות הראשונות של יהודי העולם וההסתדרות הציונית היו ביטויי הערצה לאנגליה. רבים הישוו את "הצהרת בלפור" ל"הצהרת כורש" (הצהרת המלך הפרסי במאה ה- 6 לפני הספירה, שהתיר לגולי בבל לשוב לארץ ישראל , לחדש בה את הישוב ולבנות את בית המקדש השני). ואכן, למרות שקריאת ההצהרה מעוררת מספר שאלות שמקורן באי בהירות הכוונות, "הצהרת בלפור" מהווה אבן פינה בתולדות הציונות:
1. ההצהרה הייתה ניצחון פוליטי ומוסרי לציונות, משום שעתה ניתנה הכרה בינלאומית במטרות הציוניות ובזכות העם היהודי לשוב לארצו.
2. ההצהרה חיזקה את מעמדו של ד"ר חחים וייצמן בתנועה הציונית והפכה אותו למנהיגה הנערץ של ההסתדרות הציונית.
3. ההצהרה ליכדה את שורות העולם היהודי - ציוני בהעמידה אתגר משותף לכל יהודי העולם.
4. ההצהרה סיפקה חומר בערה לתנועה הלאומית הערבית, שיצאה למאבק גלוי בתנועה הציונית, שהפכה עתה לגורם חשוב ביותר במדיניות העולמית.

משמעותה העיקרית של הצהרת בלפור היא בכך שתוכנה הובן על ידי העולם היהודי והלא יהודי כהבטחה להקמת "מדינה יהודית". על גבולות "הבית הלאומי" או "המדינה היהודית" לא נאמר דבר מפורש, ועל כך המשיכו הצדדים להתווכח. בלפור עצמו קבע, שבועיים אחר מתן ההצהרה, כי ארץ ישראל צריכה להיות "המולדת היהודית". אחד ממשפטיו הידועים היה: "הציונות צודקת או לא צודקת, רעה או טובה, היא יונקת ממסורת של דורות, מצרכים בהווה ומתקוות לעתיד, והיא בעלת חשיבות עמוקה פי כמה משאיפותיהם ומדעותיהם הקדומות של 700,000 הערבים היושבים בארץ עתיקה זו".



 

5. השחרור מעול התורכים - כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנה הישוב היהודי בארץ למעלה מ- 85,000 נפש. עם סיום המלחמה, מנה הישוב כ- 56,000 איש בלבד. המלחמה ניתקה את הישוב היהודי בארץ מהארצות העיקריות שמהן הגיעו עולים ותמיכה כספית. הישוב חדל להיות מוגן על ידי החוק האירופי והפך להיות נתון לשרירות ליבם של התורכים. בני הישוב חויבו לקבל את הנתינות העות'מאנית, אחרת אולצו לעזוב את הארץ. קבלת הנתינות העות'מאנית פירושה היה גיוס לצבא התורכי. במשך כל תקופת המלחמה סבל הישוב היהודי גזרות ורדיפות. מנהיגי הישוב גורשו, נאסרה מכירת קרקעות ליהודים, נאסר קיומו של "השומר"(ארגון השמירה העברי שנוסד בימי העלייה השנייה), המושבות פורקו מנשקן, נאסר להניף את הדגל הציוני ונאסר להציג שלטים וכתובות בעברית.

באוקטובר 1917 החל כיבוש ארץ ישראל בידי הצבא הבריטי. בסוף חודש ספטמבר 1918 שוחררה הארץ כולה מעול התורכים. הכיבוש הבריטי שם קץ לשלטון הטורקי בארץ ישראל, שנמשך 400 שנה, שלטון שאופיין על ידי הזנחה, עוני ורדיפות. ארץ ישראל נמסרה לניהולו של ממשל צבאי בריטי. ב- 1920 החל השלטון המנדטורי האזרחי עם הגעתו של הנציב הבריטי העליון הראשון. עידן חדש נפתח בתולדות הציונות.

לסיכום - בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 נקבע ב"תכנית בזל": "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל, מובטח על ידי המשפט הציבורי (מוכר ע"י מעצמות העולם"). "הצהרת בלפור", עשרים שנה מאוחר יותר, היוותה צעד משמעותי למימוש תכנית זו.




כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929