יוצאי תימן התארגנו בראשית המאה כדי למצוא עבודה והקדימו את ארגוני הפועלים של העליה-השניה.

עולי תימן הראשונים, שבאו בתרמ"ב, התיישבו רובם-ככולם בירושלים. לא נוכל לקבוע אימתי התחיל ישוב התימנים ביפו. יחידים קבעו בה את מושבם עוד לפני שנת תרמ"ב. לאט-לאט גדל מספרם עד שבשנת תרס"ג (1903) הגיע לכ-350 נפשות בערך. אז הורגש הצורך באירגון העדה, שמצא את ביטויו בייסוד אגודת פועלים בשם "פעולת שכיר", שקמה בחודש אייר תרס"ג (מאי 1903).

ספר הפרוטוקולים של האגודה מספר מדוע קם האירגון:
"העיר יפו היתה עיר קטנה ואנשים בה מעט ועתה לרגלי תנועת היישוב לבשה צורה חדשה וכמעט נהייתה כאחת המדינות ונתחדשה ונלוו אליה רוב המון האורחים עולי-הגולה בכלל ואנחנו אנשי התימן ביפו יותר משמונים משפחות. אך מצב אחינו אנשי התימן נורא מאוד. במראיהם, במלבושם, בדלת גופם, גם בעוניים ואין אחד מהם יודע מלאכת חרש עצים, נפח בורסקי, בונה. גם כסף אין להם לעשות מסחר, ועל הרוב הם עובדים כשכירי יום בעבודות הנמצאות או שכירי חודש לשרת אצל בעלי-בתים. אך בטבעם הם בעלי כשרון חרוצים מאוד... לכן התעוררה סערת להבת הרגש החם בלבב אחינו התימנים להתאחד להיותם לחברה אחת ולבקש להם טרף בכבוד ולא בביזוי".

מטרותיה של האגודה היו בעיקרו של דבר ארבע: א) כיבוש העבודה במושבות יהודה והגליל על-ידי העברת התימנים ממלאכות ועבודות שכירות לחקלאות; ב) ביעור הקבצנות; ג) ביטול המחיצות העדתיות; ד) החייאת הדיבור העברי.
באותו זמן קמה גם אגודה בירושלים בשם "פעולת שכיר", אולם נראה שהיא לא הגיעה לפעילות באותה מידה כמו האגודה ביפו.

לצאת לישע אדמתנו

אותם ימים שהה בארץ מנחם אוסישקין, מראשי חובבי-ציון ברוסיה, שביקש לארגן את יהודי הארץ. הוא כינס נציגים ב"כנסיה" שנערכה בזכרון-יעקב, אשר בחרה ב"ועד מרכזי". נציגי האגודה פנו לוועד, הודיעו על הקמת אירגונם וביקשו שיחפשו להם עבודה במושבות. וכך הם כותבים:
"ועד נכבד,
ברגשי כבוד הננו לבשרו, כי כולנו אנחנו עדת יהודי תימן השוכנים פה יפו עיר-הקודש התאחדנו יחד לחברה אחת תחת השם "פעולת שכיר", מטרת חברתנו לצאת לישע אדמתנו הקדושה באתותינו, במחרשותינו, במעדרינו, במזמרותינו ובמשדדותינו. לעבדה ולשדדה בזיעת אפינו... ובכן הננו להציע, כי כבוד הוועד הראשי בתור ועד ציוני עברי יעמוד לימיננו להוציא לפועל את מטרתנו אשר תכלית לאומית לה, בהשתדלותנו הרבה למעט את מספר הפועלים הערביים והמושלמים ולהביא תחתיהם אותנו אנחנו אשר בני אב אחד הננו, לעבוד את האדמה יחד וחלק-כחלק נעבוד את אדמתנו אשר אליה נשאנו נפשנו.
- ברגשי חלוצים ציונים. 'פעולת שכיר' "

במכתב נוסף ל"ועד המרכזי" פרטו אנשי האגודה את מטרותיהם:
"מטרת אגודתנו להמעיט את מספר הערביים הממלאים את כל רחבי מושבותינו במלאתנו את מקומם על-ידי עבודתנו הפוריה לארצנו. וכבר שלחנו אחדים מאתנו ומכתב בידיהם לאיזה מושבות מיהודה. אחדים הצליחו ואחדים שבו ריקם מחוסר עבודה.
ביאתנו לארצנו היא לא להיות חוזרי פתחים ומושיטי יד לצדקה ולנדבה. כי אם לעבוד את ארצנו ולהגדיל את הישוב בכמותו ובאיכותו.
תקנות חברתנו הן תקנות פנימיות הנוגעות ליחס החברים ביניהם לבין עצמם ואחדות מהן: א) תחיית שפתנו; ב) להישאר נאמנים לארצנו ולא נעזבנה לעולם; ג) להשתדל ולהתקרב אל כל אחינו הן בחומר הן ברוח; ד) להשתדל ולמלאות את מקום הערביים בכל העבודות; ה) כל היכולים מאתנו ישתדלו לכל הפחות לשקול את השקל הציוני השנתי ולהימנות על איזה עתונים ועוד ועוד. והעיקרית היא עבודתנו בכל לבנו ונפשנו להחיות עפרה ולקומם הריסותיה. לכן ביקשנו במכתבנו הראשון ונבקש גם בזה, כי תתנו ידיכם להעביד את כל אחינו במושבות במקום הערביים עד כמה שיכולתכם מגעת, ללמד את ידיהם אחוז באת ובמחרשה במעדר ובמשדדה אשר זאת היא תקוותנו ותקוותכם לעתיד, והננו מחכים לתשובתכם, קבלו נא ברכתנו להצלחת ישובנו, אמן".

32 מחוסרי-עבודה

לפי המפקד שערך מזכיר האגודה חכם סעיד לוי נמנו על האגודה בסוף שנת 1903 – 97 חברים, עשרה מירושלים והיתר מיפו, 32 מהם היו מחוסרי עבודה. הגיל הממוצע של החברים היה 32 שנה.

האגודה בחרה בהנהלה שהתכנסה פעם בשבוע ושיגרה מכתבים למוסדות ואישים ציונים שונים בבקשת עזרה לפעולת האירגון. סעיד לוי, ממשכילי העדה, מורה בתלמוד-תורה ביפו, היה גם כותב ה"פנקס" של האגודה, ספר הפרוטוקולים, שהוא עדות לפעולות ההנהלה, למכתבים ולתשובות.

ה"וועד המרכזי" הזמין אליו שני נציגים של האגודה כדי שיסבירו על מטרותיה. השניים התייצבו לפני הוועד, עמדו על מטרות האגודה שעיקרה: השגת עבודה לחברים. אנשי הוועד ביקשו מהנציגים להגיש את רשימת החברים, גילם, מלאכותיהם ומספר ילדיהם. בספר הפרוטוקולים מספר סעיד לוי:
"וביום ה' כ"ב חשון הלכו שני אנשים מבני חברתנו אל בית ועד המרכזי והראו להם המכתב אשר הגיע אליהם מן המושבה רחובות והוא שיקבלו ששה אנשים על-פי תנאים. אם יקבלו התנאים הנזכרים אזי ימציאו להם עבודה. והוא, כי לא יהינו לדרוש צדקה מבעלי-בתים, גם לעבוד מאהבה וחריצות ובטוב לב. ולא יעבדו כבעל הנסיון אם יוכשר מצבו יעבוד ואם יכבד עליו ישליך את מעדרו אחרי גוו וילך. עוד התנאי האחרון, אף שהוא כבד מאוד, קיבלנו אותו והוא, כי ביום גשם, אם לא יעבוד הפועל, לא יחשבו שכר יומו כי אם בעת אשר יעבוד".

אנשי רחובות הודיעו לששה הפועלים לבוא לעבודה, אחר ירידת היורה. ועוד נאמר להם, כי עליהם להביא מכתב מהוועד המרכזי.
היורה ירד ומזכיר האגודה סעיד לוי מוסר: "וביום שבת כ"ד חשבון (15 בנובמבר 1903) נפתחו אוצרות השמים וירד הגשם אף שאינו סוחף והוטב לב הפועלים וציוו אותי לכתוב אל הוועד, כי ישלח המכתב לפקיד המושבה לקחתו בידם ושלחתי מכתב אל הוועד".
היציאה לעבודה נדחתה. הוועד הודיע למזכיר האגודה: "בתשובה על מכתבכם מהיום הננו להודיע לכם, כי אתמול היה אצלנו מנהל 'מנוחה ונחלה' מרחובות, המבקש את הפועלים היהודים, ואמר לנו, כי הגשמים אשר ירדו הפעם לא יספיקו למען צאת לעבודה, ולכן הוא כבר יודיע לנו את היום אשר בו תבואו, ואנחנו נודיע לכם תיכף ומיד את היום אשר על הפועלים ללכת".

"פועלים משוררים בשפתנו"

היציאה לעבודה אמנם נדחתה, אבל אנשי "פעולת שכיר" ליבם שמח והם בישרו מעל דפי עתונו של בן-יהודה, היוצא לאור בירושלים – "ההשקפה", כי "הודות לוועד המרכזי בכלל ולמר אייזנשטאט (מאנשי הוועד) בפרט עבודתנו הולכת ומצלחת... עוד מעט נראה על כרמינו ואדמתנו רק ואך עובדים ופועלים עברים, משוררים בשפתנו בעת עבודתם".

והיום המקווה בא. ביום שני י"א בכסלו תרס"ד נשלחו ששה פועלים לרחובות עם מכתב מהוועד לאהרון איזנברג, פקיד המושבה. אנשי "פעולת שכיר" כותבים לאייזנברג ואומרים: "את אחינו שלחנו אליך כפי מטרת חברתנו, ובכן נבקשתך, אתה ובני המושבה שאצלם עובדים אלה אחינו, להודיענו אם הנכם מרוצים מהם, מעבודתם ומהנהגתם, ואם נצרכים לכם עוד פועלים עברים. עוד נבקשך אדון, להשגיח על מקום מלונם באלה הימים ימי החורף".

ששה פועלים עובדים ברחובות ואחרים מתבקשים למושבות אחרות. כותב המזכיר בספר הפרוטוקולים: "וביום ג' י"ט כסלו שלחו מבית הוועד וצוו לשלוחנו להכין עשרה פועלים ללכת אל ראשון-לציון ומה גדלה שמחת בני החברה... ומנהלי 'פעולת שכיר' הטילו גורל על עשרה פועלים".
הפרוטוקול מוסיף ומודיע על הצלחה נוספת, גם מפתח-תקוה מבקשים פועלים: "וביום ב' הלכו העשרה לעבוד בראשון וביום א' ראש חודש טבת ציוונו אנשי הוועד להכין עשרה פועלים ללכת אל פתח-תקוה ואנחנו שלחנו לירושלים אל חברינו השוכנים שם הרשומים בחברתנו אם יחפצו לשלוח חמשה אנשים מהם עד שמונה יען עלה הגורל לאחדים מהם. וביום א' ח' טבת הלכו ששה אנשים אל פתח-תקוה ובידם מכתב מהוועד המרכזי אל מר שטמפר, פקיד המושבה".

נדמה היה שהאגודה נכנסה לשלב של הגשמה וההצלחה מאירה להם פנים, והנה צרות! הרב חזקיה שבתי, החכם-באשי של יפו, "שלח אלינו ושאל על אודות חברתנו וקצף עלינו מאוד לאמור, מדוע לא שאלנו ממנו תעודה". נראה, כי הרב ראה פגיעה בו בכך שהאגודה מוציאה טפסים ומעטפות בחותם-האגודה ועושה פעולות שונות בלי ידיעתו. והוא "לקח פנקס החברה והחותם והניירות והמעטפות. ומאותו היום והלאה רפו ידינו ונשתומם מאוד, לא ידענו עוד מה לעשות", אבל לבסוף נסתדרו הדברים, האגודה הבטיחה, כי לא תעמוד בקשר עם חוץ-לארץ, כי אם ברשותו של הרב והוא החזיר לה את הפנקס והחותם.

מריבה מבית

שקטה האגודה מקצפו של הרב חזקיה שבתי והנה קפץ עליה רוגז ממקום אחר. הפעם על-ידי אחד מתקיפי הקהילה, יחיאל דנוך, שעמד בראש סיעה שרצתה לפרוש מן האגודה. סעיד לוי, כותב הפרוטוקול, אינו מספר הרבה על רקע הריב וסיבותיו. כנראה מתוך כוונה לטשטש את העניין שאיננו לכבוד האגודה. הריב היה חריף, עד שהתערבו בדבר שלושה מנכבדי יפו: רבם של יוצאי צפון-אפריקה ("המערביים") יוסף ארוואץ, מנהל התלמוד-תורה יוסף שמחון ויוסף משה בכר, מעסקני העיר. מספר יוסף סעיד:
"ובערה בינינו אש המחלוקת לולא שהעיר לנו ה' אחד המיוחד הלא הוא רבינו הנעלה יוסף ארוואץ נרו-יאיר, שהלך בעצמו ובכבודו לבקר את בתי-כנסיות שלנו ודרש וחקר בשבע חקירות עד שהבין בעומק שכלו כל ענייני הסכסוך אשר היה בינותינו והזמין כל ראשי קהילתנו בבית-הכנסת שלנו והתחיל לדבר עמנו דברי מוסרים עד שעזרו ה' והשקיט הריב וקירב הלבבות וחזרנו אנחנו אנשי 'פעולת שכיר' להתאחד כולנו יחד כבראשונה בלב שלם ובנפש חפצה". לאחר שנשתתק הריב, נבחרה הנהלה חדשה לאגודה, בת ששה חברים וסעיד לוי נבחר ראשון.

אותם ימים נפטרו כמה ילדים מבני תימן ביפו ואנשי הקהילה קיבלו עליהם: "גם החליטו כל הקהילה לעשות תיקון על מיתת הבנים בר-מינן, כי על הרוב בניהם נאספים כשהם קטנים ואולי הוא העונש הזה בעוון חילול שבת שמתאספים חבורות-חבורות ושותים שכר ומדברים על חברים. על כן עשינו נדר גמור ללמוד בכל שבת קודם 'עלינו לשבח' איזה הלכות מהמשנה, תיקון לנשמות עוללים ויונקים. ויהי רצון שיתקבל לימודם כריח ניחוח לפני ה'".

לכאורה, היתה הצלחת החברה גדולה – 26 תימנים נתקבלו לעבודה במושבות, אולם לא לאורך זמן. רובם פוטרו ונשלחו חזרה ליפו. אנשי "פעולת שכיר" כותבים לוועד המרכזי:
"אחרי תודתנו הדלה בעד השתדלותו אשר השתדל לטובתנו במושבות נודיע לו כי כל מה שעשה הוא ואנו לא הביא את הפרי אשר חשבנו, ויכול להיות כי עוד קלקלנו מאשר תקנו בהסתדרות חברתנו. כי כמעט כל חברינו פוטרו מעבודתם בלי כל סיבה אחרי אשר סבלו בגופם ובמשכורתם די די, ויבואו וילונו עלינו על התפטרותם בלי סיבה ובפרט התלוננו אלה חברינו אשר הבאנו מירושלים לפתח תקוה, על הצחוק אשר צחקו עליהם בני המושבה בהעבידם אותם כשלושה ימים ויפטרום.
ובכן, ועד-פועל! הננו מבקשים בשם כל בני חברתנו כי ישים לב לדברינו אלה ויואיל להודיענו את הסיבה אשר בה יבכרו אחינו בני המושבות את הערביים עלינו, וכי יואיל לעבוד אתנו הלאה כמו שעבד עמנו עד היום להשתדל למצוא עבודה לכל אחינו".

כל איכר הוא בעל ביתו

בתשובת הועד המרכזי מתגלה קוצר ידם כלפי האיכרים: "הננו מתכבדים להודיעכם, כי על פי החקירה והדרישה אשר עשינו אצל אלה המשתדלים להמציא בעדכם עבודה, הגידו בפירוש, כי האיכרים אינם מרוצים מעבודתם וכי על חברי חברתכם להשביע רצון האיכרים אשר הם עובדים אצלם... עליכם לדעת, כי המרכז איננו יכול לפקוד על האיכרים במושבות, כל איכר ואיכר הוא בעל ביתו ועושה הכל כפי חפצו והבנתו ולא נוכל להכריחם כי יקחו פועלים יהודים".

אנשי האגודה ערכו אסיפה כללית של החברים והזמינו את אייזנשטאט מהוועד המרכזי, כדי להסביר את הפיטורים. אייזנשטאט ניסה להרגיע את הרוחות והבטיח, כי אם תימצא עבודה במושבות - ישלחו לשם חברי האגודה. בינתים, ביקש לשלוח חמישה פועלים לחוות סג'רה שקמה זה עתה בגליל. דברי אייזנשטאט עודדו במקצת את השומעים. קלוורסקי, פקיד המושבות בגליל, הזמין 12 פועלים ואלו יצאו לסג'רה. אין אנו יודעים מה קרה להם. בצר לה ביקשה האגודה ישועה מד"ר הרצל, ראש ההסתדרות הציונית, וכתבה אליו מכתב דרך זלמן לבונטין, מנהל הבנק הציוני אנגלו-פלשתינה (אפ"ק), במכתב זה מסתיים פנקס האגודה. איננו יודעים אם נשלח המכתב להרצל ואם זכתה האגודה לתשובה ממנו.
פעולותיה נפסקו בשנת 1904, אולם היו להן הד ותוצאה בחיי העדה התימנית - כעבור שבע שנים, בשנת תרע"א (1911), התארגנה הקהילה מחדש בשם "אגודת אחים", אמנם למטרות אחרות.
אירגון הפועלים התימנים ביפו, הראשון בעיר, הפסיק לפעול, אולם הוא שימש אות בשורה למפלגות הפועלים אשר נוסדו אחריו בארץ-ישראל והקימו את תנועת העבודה הגדולה.