בתודעה הלאומית הישראלית נחשבת הכרזת העצמאות למסמך-יסוד, למגילה המתווה את יעדיה האידיאולוגיים של מדינת-ישראל. בהיעדר חוקה, הכיר גם בית-המשפט העליון בערך המחייב של ההכרזה כ"אני מאמין" של מדינת-ישראל.

נוסח ההכרזה התבסס על מספר טיוטות, אשר בניסוחן השתתפו פנחס רוזנבליט (רוזן), מי שהיה שר המשפטים הראשון, וזלמן שז"ר (רובשוב), לימים נשיא המדינה, שתרם להכרזה נופך חגיגי ודרמטי.

את הכרזת העצמאות קרא בן-גוריון בישיבה חגיגית של מועצת העם, שנערכה ביום שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), בבניין מוזיאון תל-אביב שבשדרות רוטשילד. שעות אחדות לפני כן עדיין ניסו מפלגות שונות להכניס שינויים בכמה מסעיפיה. אחדים ביקשו שההכרזה תקבע את גבולות המדינה. בן-גוריון התנגד לכך בתוקף, בקוותו שהמלחמה תרחיב את השטחים שניתנו למדינה בהחלטת האו"ם משנת 1947, כפי שאכן קרה. מאיר וילנר, מהמפלגה הקומוניסטית, ביקש לגנות את הקולוניאליזם של ממשלת המנדט, ואהרון ציזלינג (מפ"ם) התנגד לאזכור ייצור ישראל וגואלו" בנוסח ההכרזה. כל ההסתייגויות נדחו, אך הוכנס תיקון המצהיר שבמדינה החדשה יהיה חופש לשון. בסופו של דבר, אושר הנוסח פה אחד.

כאשר בוחנים את ההכרזה לגופה, פסקה אחר פסקה, בולט בה ההיבט הדיפלומטי-משפטי. בן-גוריון, שהחליט להכריז על הקמת המדינה בניגוד לדעת רבים מעמיתיו ועל אף הלחץ שהפעילו מעצמות זרות, רצה שההכרזה תסייע לו להשיג הכרה בינלאומית במדינה החדשה. בשל כך, מוקדש רובה של ההכרזה לפירוט זכויותיהם המשפטיות וההיסטוריות של היהודים למדינה משלהם - החל בתנ"ך וכלה במגילת האו"ם.

אופן ניסוחה של מגילת העצמאות מבהיר את אופיה החילוני: לא על הבטחה אלוהית השתיתה המדינה את ההצדקה לקיומה, אלא על השורשים שהיכה העם היהודי באדמת ארץ-ישראל ועל הישגיו המדיניים.

ההסכמה הכללית של כל הזרמים הפוליטיים לנוסח שנכתב והושמע נבעה, ללא ספק, מחגיגיות השעה ומתחושת החירום. בגלל הדחיפות הרבה, לא הספיקו חברי מנהלת העם מירושלים וממקומות מרוחקים אחרים להגיע לטכס. הם צירפו את חתימתם מאוחר יותר. החתימה הראשונה על-גבי המגילה היא חתימתו של דויד בן-גוריון, ולאחריה מתנוססות שאר החתימות, לפי סדר האל"ף-בי"ת. חיים וייצמן, מנהיגה של התנועה הציונית שנים ארוכות, אינו חתום על המגילה. יומיים מאוחר יותר נבחר וייצמן לנשיא מועצת המדינה, ואחר-כך לנשיא המדינה, אבל חתימתו לא נוספה למגילה.

היום מוכרת הכרזה זו לרבים בצורתה הכתובה ומכנים אותה "מגילת העצמאות", אולם בשעתה היתה לה עוצמה מחשמלת, דווקא כאשר נישאה מעל גלי האתר מפיו של בן-גוריון ושודרה ברדיו. הרדיו לא נערך להקליט את ההכרזה ההיסטורית והיא נשתמרה בקולו של דויד בן-גוריון בזכות הקלטה פרטית של "רדיו דוקטור".

"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי. לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותי המדינית.

מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו שממות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו יישוב גדל והולך, השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

בשנת תרנ"ז (1897) :תכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית, תיאודור הרצל, והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרה בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שעדי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.

שארית הפלטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.

במלחמת-העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

ב- 29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם-הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות בכל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת-ישראל.

אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ- 1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם "ישראל".

מדינת-ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

מדינת-ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל את מדינת-ישראל לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת-ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת-ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו.

אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל. מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948."