שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצוייד בנשק חדיש יותר גבר בקלות על צבא המלך. תיטוואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים. המלחמה התפשטה עד תנז'ה ובכל מקום היתה יד הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק. אנגליה החרדה לנתיב הימי להודו לא יכלה להשאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ גיבראלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.

הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.

פורים דל מעגאז

ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלכות, ושמו פילאלי אל מעגא"ז בן מוסתפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס. הוא שילהב את לוחמיו בהבטחה שיתן בידם את יהודי המדינה ורכושם "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהיתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה. והנס אמנם קרה:

"בש' תרכ"ב לפ"ק, קם מורד אחד בעל כספים וכשפים, והדיח כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאל"י אלמעגא"ז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנא"ס יע"א, והיתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואך זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר, הנקרא ע"ש מולאי אדריש אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של שנה הנז', הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנא"ס. ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, והתולים היו יהודים מיוחדים לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנא"ס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגא"ז".

ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.

ביקור השר הישיש

המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטוואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבירור בעת ההיא, נקודת-מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה - ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת - לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי - בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת בני ישראל במרוקו - לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור היתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטוואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר הגיע לאזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן מתאים להתערבות כזאת, אבל כשישתפר המצב ... המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.

יהודי גיבראלטאר - רובם ככולם ממוצא מרוקאני - פנו לעזרה לנדיב הידוע השר משה מונטפיורי (אחותו היתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס). העילה המיידית לקריאת העזרה היתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל אספי. הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים. כל בנין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג (בן שמונים) יצא לדרך (1863). ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה. היא העמידה לשרות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היתה מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השניה שגלתה הבנה למטרות שליחותו. הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש. הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר. משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטוואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות: שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם. ואז הגיע הרגע הגדול לו כולם ציפו: באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו:

"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד-מלכותה מלכת בריטאניה, ובשם בני-דתי שבאנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד-מלכותו להמשיך בגילויי חסד ורצון כלפי אחי במדינת הוד-מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד-מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט. וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם יהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד-מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד-מלכותו ..."

ב5- לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכויות חגיגית וזו לשונה:

" ו. אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת; על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.
2. כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו באחד מהם.
3. אף אבק עוול או מקרה (רע); ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם ולא ישתמשו.
4. בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם; כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת; כי כל בני-האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.
5. בעזרת אללה פקודה זו עניניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.
6. למי שירצה לעשות להם עוול; וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללה ב26- של שעבאן המבורך בשנת 1280 ."

לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה. לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם אוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפלייה המשפילים האלה ולנהוג בכל נתיניו באותה מידה של צדק. לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק. אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים". לעומת ציפיות מסוייגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה, גם למלך מרוקו היתה סיבה לשמוח, הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה. ההצגה היתה מושלמת, השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם למעשה. ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה. לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס ממראכש, היתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "אנו שכנענו את הויזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמוגי-לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר משה". להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות ..." ואכן ההצהרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה לא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל- נאצרי מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד:

"בשנת 1280 בא יהודי מלונדון וביקש את האמנציפציה בשביל היהודים של המגרב ... כדוגמת יהודי מצרים... הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים ... ולא נתן להם האמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים".

ברם למרות כל הציניות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים היתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה "אם כך קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם ..," ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם מאירופה.

כל ישראל חברים

במקביל למאמציהם של יהודי אנגליה החלו גם יהודי צרפת לגלות ענין בגורל אחיהם במגרב. מיד לאחר יסודה בשנת 1860 שיגרה אגודת "כל ישראל חברים" משלחת לחקר מצב היהודים במרוקו. הדו"ח שחובר העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות על רקע של ניוון כלכלי. האליאנס ביקשה את סיוע משרד החוץ הצרפתי כדי שיפעיל השפעתו לטובת היהודים. צרפת שהחלה להתערב בעניניה הפנימים של מרוקו הטתה אוזן לבקשות אלו.ב- 1864 כאשר התרבו מעשי התנפלויות וגם רצח יהודים במקומות שונים (והחמור מכל בעיירה דמנאת שבקרבת מוגאדור), שלחו אגרות מחאה הנציגים הדיפלומטיים של צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל וארצות הברית. באותה שנה אסר הפחה של תיטוואן ארבעה נכבדים יהודיים ואיים לגרש עוד שמונה שהיו בחסות מדינות אירופה, על סירובם להשתתף בתשלום ההיטל על שמירת שערי המלאח. הפעם כל הסגל הדיפלומטי נקט בפעולה חריפה ללא תקדים ושיגר לשר החוץ תזכיר משותף. המלך שחשש מהתערבות צבאית לא יכול היה לעמוד בפני לחץ זה, כל הנכבדים היהודיים שוחררו וצו הגירוש בוטל.מלך מרוקו שיגר שליח מיוחד לצרפת כדי להרגיע את הממשלה ובמשך שהותו נפגש עם נציגי אגודת כי"ח והבטיח להם שזכויות יהודי מרוקו ישמרו ביתר קפידה בעתיד. אין להטיל ספק בכנותו של המלך אלא ביכולתו לתרגם למעשים כוונותיו הטובות. דבר זה יהיה עוד יותר נכון לגבי יורשו.

לפרקים נוספים:

מולאי סלימאן החסיד (1822 - 1792)
המלך הטוב עבד אלרחמאן (1859 - 1822)
מלכות סידי מוחמד (1873 - 1859)
מולאי חסאן, חסיד אומות העולם (1894 - 1873)
לפני המבול : מולאי עבדל עזיז (1908 - 1894)
משבר מרוקו (1912 - 1905)