| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
"עלילת הדם", שהייתה רווחת החל מהמאה השתים-עשרה במדינות אירופה הנוצריות, הייתה זרה בארצות האיסלאם עד לאמצע המאה התשע-עשרה. במאה זו, בשנת ת"ר (1840), הופיעה עלילת הדם בפעם הראשונה בדמשק שבסוריה, ושנים מספר לאחר מכן, בשנת תר"ז (1847), בדיר-אל קמר, עיר מרוניתית בהרי הלבנון מצפון לצידון, וכן בירושלים. ואולם, גם במקרים הללו לא יד המוסלמים הייתה בדבר כי אם יד הנוצרים תושבי המקום. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה במניעים דתיים, כי אם בקנאה שקינאו הנוצרים ביהודים, בשל מעמדם הכלכלי והמקום הנכבד שהם תפסו במערכות השלטון. קנאה זו הננו עדים לה פעמים רבות בארצות מוסלמיות, שבהן התחרו היהודים בנוצרים בתפיסת מישרות ממשלתיות. שכן הממשלות המוסלמיות היו זקוקות לאנשים משכילים, יודעי שפות זרות ובקיאים בענייני העולם הרחב, ובשטחים אלו עלו היהודים על הנוצרים והנוצרים על המוסלמים. העדה היהודית בדמשק החלה להתפתח מאז התיישבו בה יהודים ספרדים אחרי גירוש ספרד, ועד מהרה תפשו מקום נכבד הן בכלכלה והן בהנהגת המדינה. התפתחות זו הגיעה לשיאה במיוחד מראשית המאה התשע-עשרה. עדויות היסטוריות על כך יש לנו גם מפי נוסעים נוצריים שביקרו אז בדמשק. בשנת 1821, תשע-עשרה שנה לפני העלילה, כותב הנוסע ג'ון קרני: "מצבם של היהודים בדמשק בעת ההיא היה טוב במיוחד. יועצו של הפחה היה אחד מבני אומתם והם נהנו מחופש גמור ומחסותו. מדי ערב נראו מבלים זמנם מחוץ לחומות העיר בשעשועים שונים, והמאמינים, דהיינו המוסלמים, הסתכלו בהם תוך קורת רוח יתירה". ואם בימי השלטון העותומני כך, הרי בימי שלטון מוחמד עלי המצרי, שהתמרד בשולטן העותומני ותפס את השלטון יחד עם בנו החורג איברהים פחה - משנת 1832 ועד 1840 - הוטב עוד יותר מצבם של היהודים. "חיים בדמשק חמשת אלפים עד שבעת אלפים יהודים". "היהודים מאמינים כי מוחמד עלי נועד להצילם מעבדות ולהבטיח להם סיכויים טובים יותר". מצויות עוד עדויות על כך, שהיהודים תלו תקוות מרובות בשלטון המצרי של מוחמד עלי ובנו. רבי צבי לעהרין במכתבו מביע את תמיהתו על כך, שדווקא בשעה שהיה טוב ליהודים היה מקום לעלילה כזאת. ואולם, בה בשעה שהשלטון המצרי התייחס ליהודים בסובלנות רבה, הרי הנוצרים היוונים, הארמנים והרומאים - קתולים שבארץ -ישראל ובסוריה, היו "אויבים קשים ליהודים אפילו יותר מאשר המוסלמים". שמונה שנים לאחר מכן (1848) מספר וו. ג. וודקוך על מצבם הטוב של יהודי דמשק. ואם כי גם מצד המוסלמים מי שמצוי אצל אוכלוסיית דמשק גם חמישים שנה לאחר מכן באותו זמן התערבו הקונסולים של בריטניה ואוסטריה לטובת היהודים. התערבותו של הקונסול הבריטי נבעה גם מתוך אידיאולוגיה פרוטסטנטית-מסיונרית, ואולם בעיקר נבעה התערבותם של שני קונסולים אלו מתוך ההתחרות בהשפעה הצרפתית בסוריה. מר טיירס, ראש ממשלת צרפת, "כאשר נודעה לו כל ההתנהגות המוזרה של קונסול צרפת בדמשק, שאינה תואמת כלל את המסורת של צרפת, הודיע מעל הבמה, שכבר ניתנה פקודה לסגן קונסול לנסוע למזרח, בכדי לחקור מקרוב את כל מה שקרה". אך עובדה היא, שגם בשעת החקירה והמשפט, שליחי יהדות אירופה "היו נתמכים על ידי כל הקונסולים, חוץ מקונסול צרפת", ולא עוד אלא זאת ועוד: במכתבו של ר' יעקב ענתבי אל השר מונטיפיורי מצוי חומר רב על יחסו של הקונסול הצרפתי לנאשמי העלילה. יצוין פרט אחד: בשעת חקירת שבעת טובי העדה היהודית, שנאשמו לפי עדותו של סלימן אלחלאק
עלילת-דם, לא על רקע דתי, אירעה בחברון בשלהי המאה ה- 18 (בשנת תקל"ה, 1875), כאשר העלילו מוסלמים על יהודים בחברון, כי הרגו את בן השייח הגדול וטמנו את גופו בבור שופכין. השופטים חרצו את דינם למסור לידי השייח עשר יהודים, כפי שהוא יבחר לו, כדי להוציאם להורג בתור נקמת דם. היהודים השתדלו לפני השייח, שילמו לו כופר נפש חמשת אלפים גרוש והאומללים ניצלו ממוות. עלילת דם על רקע דתי - כאילו היהודים משתמשים בדם נוצרים לצורך לישת המצות לפסח – אירעה בפעם הראשונה במדינה מוסלמית, בדמשק, בשנה האחרונה לשלטון מוחמד עלי בארץ-ישראל ובסוריה, בשנת ת"ר (1840). השתלשלות הדברים מסופרת על ידי הגיבור הראשי עצמו, רבי יעקב ענתבי, חכם-באשי של קהילת דמשק באותה עת, כדלהלן: "יום ד' יום ר"ח אדר א' שנת ת"ר. בחצי היום בא הערל באדורס תומא, נתין צרפתי, לשוק היהודים והדביק מודעה על קיר, בין שתי חנויות, בין חנות של ספר סלימאן אלחלאק, וחנות אחר שעל כתף פתח בית הכנסת של הפרנג'". המודעה הייתה בדבר מכירה פומבית של עיזבון נוצרי נתין אוסטרי במקום פלוני ביום פלוני בשעה פלונית. ביום ה' בבוקר יצא קול בעיר "באדרי תומא ומשרתו הלכו ממקומם בתחילת לילה ולא חזרו לביתם, ופתחו מקומם וראו הקדירה על גבי האש והתבשיל שרוף ואדם אין. ומיד הוציאו הערלים קול שהרגוהו היהודים בשביל ליקח דמו להמצה... ומקללים היהודים ופשטו ידיהם ביום ה' וביום ו' לחפש בבתי בני ישראל עם אנשי חיל מהשר, וביום ש"ק הכריחו את היהודים לפתוח קברי ישראל, אותם שמתו בשבוע ההוא, והוציאו המתים מקברם שחשדו כי קברו את תומא אחרי שהרגוהו, ואחר כך ערכו חיפוש מחודש בבתי היהודים". ביום ב' או ג' בשבוע הזמין השר את החכם והזקן ח"ר חלפון עטיה. השר דיבר בתקיפות ובחומרה עם רבי יעקב, וגם "הרים ידו בכעס להכותו", ובהמשך הויכוח ושוב השר הזכיר את גירוש ספרד ושאר גירושים הוא נשבע: הוא נתן להם שהות להביא את הרוצחים תוך עשרים וחמש שעות, אחרי השתדלותם של נגידי קהילת דמשק לפני אחד מראשי השלטון להשתדל בשבילם לפני השר "הרחיב להם השר ג' ימים" כדי למצוא את הרוצח. בינתיים לא פסקו הצרות: מתוך "קדושה ונזירות" כביכול - ראתה בחלום שהוא - תומא - ובלילה באו הרבה ערלים בקרדומות וחפרו בתיהם של בני ח"ר. רבי יעקב ענתבי עד כה לא טמנו שונאי ישראל את ידיהם בצלחת. הם טרחו והכינו "עדויות והוכחות". בחור יהודי, העיד לפני ר"י ענתבי לפי הוראתו של ר"י ענתבי הופיע בחור זה לפני הקונסול הקונסול, ששמע את העדות במעמד כמרים, ציווה מיד לאסור את הבחור בהאשימו אותו: כל תחנוניו ושבועותיו של הבחור לא הועילו, והוא נכלא בבית הסוהר, אך הוא לא שמע אליהם. גם אחרי שנמצאו עדי שקר, כפי שנראה להלן, והביאוהו שוב מלבד קרבן זה נזכר תפקיד מיוחד בכל העלילה הזאת מילא ערבי בשם מוחמד תאלי. הוא היה פקיד במשרד גביית המסים. בהיותו גם אמן בנגינה ובעל קול ערב וגם בדחן מוחמד תאלי נסתבך בעסקי מעילה, "שאכל כמה אלפים" מכספי הממשלה "והנידוהו בבית הסוהר". משם כתב מכתב בקשה אל הקונסול וכן עשו. הוא התחיל בתעמולתו והיה מאיים עליהם במכות נמרצות והוצאה להורג אם לא ישקרו ויעידו כרצונו. וכן נהג גם עם הספר סלימאן והוא הבטיח לו לקונסול להעיד כך בפני אותם השבעה. להלן נשוב אל עדותו זו, ואולם יאמר כבר כאן, שאחרי שראה סלימאן - שהיה יחד עם ר"י ענתבי בבית הסהר - את ריבוי הייסורים שעשו לר"י ענתבי ולא שיקר, אז לא שמע עוד להעיד שנית על השבעה האחרים, ואף על פי שהפחידוהו לא שמע להעיד עוד ומסר עצמו להרג. אמרו לו שר"י ענתבי
בינתיים חלפו גם שלושת ימי הארכה שניתנה לר"י ענתבי וחבריו. ביום ש"ק ט' אדר א' אחרי חצות נאסרו השבעה. בעת המנחה הובאו גם ר"י ענתבי ושני חבריו להביא תשובתם. ר"י ענתבי הכחיש שוב. אחרי עינויים העיד הספר סלימאן: ר"י ענתבי ושני חבריו הוחזרו לבית הסהר שהיו בו והספר סלימאן ניתן תחת משמר בבית אחד בחצר. מיום א' ואילך נאסרו עוד רבים הם עונו והושלכו לבית הסהר, ביום הובאו שוב ר"י ענתבי ושני חבריו, ושוב העיד הספר: כשטען ר"י ענתבי, שהספר הוא עד יחיד ואין עדותו נאמנה, ענו לו: בינתיים העלילה הגיעה לשיאה, כאשר מושון בן הרב המיר את דתו בדת האיסלאם, והעיד כי תומא נרצח בידי היהודים כדי ליקח דמו למצות. להלן יתברר, כי הוא היה מהשבעה שנאסרו בעלילה והמיר דתו כדי להציל עצמו. הפעם באה מפי המומר האשמה ישירה נגד הר"י ענתבי, שהוא אשם בכל העניין. ביום א' כ"ה אדר א' לעת מנחה הובהל ר"י ענתבי מבית הסוהר אל בית השר הדבר נתברר לו כאשר בא אל בית השר ושם מצא את על אביו של מושון שומעים אנו מתוך ויכוח בין המומר לבין ר"י ענתבי. אביו של מושון, לפי דברי הר"י ענתבי, הוא כאשר המומר מתריס כנגד ר"י ענתבי בקינטור, שהוא הרב בקהילה וגדול יותר מאביו, משיב לו הר"י ענתבי: (הכוונה לשימוש בדם נוצרים למצות). המומר השיב לו: הנה כי כן, המומר היה ממשפחת גדולי תורה ועשירים מדמשק גופא. כנראה שעניין זה קשור עם מי שמספר א. אלחאליל, שהיה מנהל בית ספר כי"ח בדמשק בשנת תרס"ט לערך. אלחאליל שפרסם תעודה זו כותב בהקדמתו, שנמנע מלפרסם את התעודה הזאת עד שנת תרפ"ט, "משום שבה מסופר על אודות תפקיד עגום שמילא איש ידוע, שהתחרט מני אז על מעשיו ושב בתשובה שלמה, וגם נעשה ראש רבני עדת היהודים בדמשק. יחסי עם האיש ההוא היו ידידותיים ולא רציתי לגרום לו צער ודאבון לב". ולעצם העניין, השר אמר לר"י ענתבי: ור"י ענתבי ענה: פנה ואמר למושון: ענה ואמר לו: אחרי שהמומר ייחד את הדיבור על עצם השימוש בדם נוצרים למצה באמרו: - הוא מביא ראיה מר"י ענתבי גופו: המומר לא הסתפק בהאשמה כללית זו, אלא מסר עדות גם בעניין הריגת תומאס על ידי ר"י ענתבי והוא אמר לו באותו מעמד: "וגם אתה מצאת אותי בליל ה' אדר א' בצאתך אתה מבית הכנסת של האפרנג', אחר ערבית, ואמרת לי בלחש באזני: צריך אתה שתלך תכף לבית דוד הררי ושם יודיעוך מה מבוקשי ממך, וצריך אתה לעשות ככל אשר ציוויתים. ואני הלכתי תכף לשם וראיתי אני הששה הללו ואני השביעי, ואראה את הערל בדרי תומא קשור בחבלים והודיעוני הששה שאתה ציווית שהם יהרגו הערל וישלחו לך דמו עמי בשביל המצה-מצווה, ומצאו הערל הזה לפניהם ואז הרגו אותו לפני ונתנו דמו בכלי זכוכית לבן, ומסרוהו שאוליך אותו למסרו בידיך כאשר ציוותם. ואני כן עשיתי. ובהגיעי לפתח ביתך הכיתי בקולות על הפתח ותכף אתה בעצמך פתחת לי, כי אתה היית יושב ומצפה אחר הדלת בחושך, ומסרתי אני לידך כל הדם יד ליד ולקחת ובירכתני ונכנסתי לפנים לבית מדרשך והחביאתו אחרי הספרים". מלבד זה ציין מושון עוד שמות של תלמידי-חכמים אין לדעת אם היו גם סכסוכי משפחה אישיים בין מושון המומר ובין העדה, כפי שניתן לשער מיחס העדה כלפי אביו. דוגמה מעין זו אנו מוצאים במאה החמישית במסגד "גאמע אלחמר" שהיה לפני כן בית כנסת ומחמת מחלוקת המיר אחד את דתו והקדיש את בית הכנסת למסגד. על כל פנים מושון זה היה אחד מן השבעה שהעלילו עליהם תחילה, והוא ניצל על ידי "הודאה", כשהוא מבטיח את שלומו ושלום אביו ואחיו. הטרגדיה גדלה עוד יותר, כאשר אחרי עינויים קשים ועלבונות בבית הסהר וברחובות העיר לא נשבר ר"י ענתבי ולא הודה, הובהל שוב לחקירה, אשר בה ישבו לפני החוקרים, שביניהם היה גם הקונסול הצרפתי. הוא המשיך וסיפר כי כל זה העיד הררי וכמו כן דוד אהרן ויצחק, והמומר חזר על כל אשר אמר לפי כן. כאן מבאר הר"י ענתבי אחרי ויכוח: השר המשיך בשלו, באיומים, עינויים והשפלות. כאשר דרש מר"י ענתבי את דמו של תומא, ענה לו הרב ואמר: השר הוסיף לענותו עד זוב דם, ואחר ניסה שוב לפתותו בהבטיחו לו כנראה יודעים היו שר"י ענתבי אומר לעלות לא"י לחיות בה, כפי שעשו אחרי משפט עלילת-הדם. משסירב עינוהו שוב עינוים קשים ואכזריים. פרשה מיוחדת היא של הערל שבילי גם סלימאן אלחלאק נדרש להעיד עם המשרת אך הוא סירב, כפי שסיפרנו לעיל. מושון המומר ערך והכין חומר מתוך התלמוד ושאר ספרי קודש והטיח דברים כנגד ר"י ענתבי, כשהלה מכחיש נמרצות ונענה עינויים קשים עד מאד. הערל אבו-דין הביא חומר מן הספרות הנוצרית כדי להוכיח את אמיתותה של עלילת הדם, בהעלותו כל מיני בתפילה שחיבר הר"י ענתבי בשעת העלילה, הננו מוצאים פרטים נוספים על הפרשה. ובבקשו רחמים על כל ישראל, אשר הם שרויים בצער, הוא מוסיף:
פרטים נוספים הננו מוצאים גם במכתביהם של פקידי ואמרכלי אמסטרדם. שולחים הם, כפי שהם כותבים, מכתבים אלה נשלחו דרך קושטא. בעניין זה ובעניין ההשפעה על ארץ ישראל כותבים הפקידים והאמרכלים באגרת לגלאגור רבתי ביום ב' ב' דר"ח אייר ת"ר. בשבחם את ראשי הקהל שם על עזרתם לארץ ישראל הם מציינים מלבד המצב הקשה בארץ ישראל לרגלי "היוקר מכל מין מזון ומחיה", גם זאת: אחרי הוקעת השקר שבעלילת הדם הוא מתאר את המצב בסוריה ובארץ ישראל עקב העלילה: במכתב מיום ה' אייר ת"ר לפרשבורג, אל בן החתם-סופר, מדובר על "כנודע בודאי גם שם (באוסטריה) בגאזעטטן - זכור לטוב הקונסול דקיר"ה בדמשק שהודיע וכו'". כאן תצוין אפיזודה מעניינת, על סמך הבטחה של חתם-סופר ז"ל לשלוח לו כסף, ולבסוף לא שלח. ר' צבי לעהרן מפקוא"מ חושש לחילול השם, ובפרט בשעת סכנת עלילת הדם. וראה : כתבו לו לרצות לעהרן מביירות, קארעספדענט שלנו בענייני א"י, שהכומר ניקאלייסאן הנ"ל שלח איש א' משלו לדמשק - הוא הכומר השייך אל המיססיאנערין שבירושלים - להסיר ולסלק הערעורים על האמונה הישנה". גם במכתבים אחרים חוזרים המוטיבים של הרעת המצב בארץ ישראל עקב עלילת הדם, ושל הסכנה הצפויה מזה לכלל ישראל. במכתבים אחרים מדובר על ההודאה "מצד הייסורין" שבאה מצד הנאשמים היהודים בדמשק (במכתב כומר 403 כרך ט', בתאריך י"ד אייר ת"ר). גם במכתבים לירושלים ולשאר מקומות מעסיקה עלילת הדם את פקידי ואמרכלי א"י. כאן הובאו רק דוגמאות אחדות, ואילו דו"ח מקיף על פעולות הפקורמ"ר בעניין העלילה ידרוש מחקר מדעי שלם. כאן ניתן בעיקר "סיפור העלילה" כפי שהשתקף וכפי שאירע בדמשק עצמה.
האישיות המרכזית בכל ה"דרמה" המעציבה הזאת של "עלילת הדם בדמשק", הוא בלי ספק החכם- באשי של דמשק בעת ההיא, רבי יעקב ענתבי. ראינו לעיל, כיצד משכוהו לתוך הפח, מהרגע בו נתבקש בתור רב העדה למסור את הרוצחים, עד אשר מאשימים אותו במפורש כפושע העיקרי. רגשי הערצה מתעוררים בנו לנוכח עמדתו התקיפה מהרגע הראשון, כאשר הויכוח עוד היה תיאורטי בלבד, ועד לשעה שנאסר והושם לשמצה ולראווה גם ברחובות העיר, מופקר לפוחזים המתעללים בו, ומעונה עינויים קשים בגוף ובנפש שאין לתארם. במכתבו למונטיפיורי ימצא המעונין פרטים ופרטי פרטים מזעזעים את הרוח הנפש והנשמה. פרטים שאינם ניתנים בשום פנים להימסר בקיצורים ובתמצית. וו. ג. וודרקוך מספר: ולבסוף נחלץ מצרתו על פי פקודת השולטן מקושטא, בהשתדלות השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי. הוא מציין את שחרור ואת מצבו בבית הסוהר בזמן האחרון על ידי "סופרו של השר הערל מנצור". והוא אומר: "בב' אדר (תר"א) יצאתי מדמשק. וישבתי פורים בעיר הק' טבריה. ובאתי לפה עיה"ק ירושלים תובב"א ביום ה' בש"ק כ"ה באדר. ותחת כי בשנה שעברה (ת"ר) הייתי בין הקליפות בצער בייסורים קשים ובחג הפסח כל לילה ולילה עד ו' שעות הייתי ביניהם, והם מצערים לי בשאלות ובחקירות אפיקורסיים, הרי עתה הוא נותן שבח והודיה להשם יתברך "שזיכהו לעלות לירושלים ולחג פסח זה בשמחה בירושלים עיה"ק". ואני מתאכסן בבית הרב המופלא הראשון לציון הרב אג"ן (אברהם חיים גאגין)". ולהלן מסופר, כי כשהגיע ר"י ענתבי קרוב לירושלים, יצאו לקראתו חכמי ישראל, ובראשם הראשון לציון רבי אברהם חיים גאגין. משנפגשו ירד הרב אג"ן מחמורו והשתחווה לפני רבי יעקב ענתבי ואמר לו בלשון התלמודי: ר"י ענתבי חי בירושלים עד ז' תשרי תר"ז, והיה מעורב בדעת לא רק עם ספרדים אלא גם עם אשכנזים. את בתו השיא לאשכנזי, הר"ר שמואל עקיבא. ראוי הוא ר"י ענתבי שתולדותיו תכתבנה על ספר לפרטי פרטיהן.
אם כי השיגו היהודים גם ממצריים וגם מקושטא תעודות רשמיות המבטלות את עלילת-הדם מעיקרה, הרי רק שבע שנים אחרי עלילת דמשק נמצאו עוד מעלילים במקומות אחרים, תחילה בדיר-אל קמר, עיר מרונתית נוצרית בהרי הלבנון, צפונית לצידון ודרומית לבירות. בדיר-אל קמר התקיים ישוב יהודי מבוסס, שהיה ידוע ביציבותו והשתתפותו בחיים הפוליטיים וגם במלחמות בזמנים שונים. מקור אחד משנת 1822 מספר: פרטים על עלילת הדם שאירעה שם סמוך לפסח תר"ז, מצויים בעיתונות של אותו זמן - 6 אפריל 1847 - בעיתון הפריזי "אוניון מונרשיק", ואחר כך ב"טיימס" ב- 1 במאי. ב- 3 במאי הופיע שם מכתב תגובה של משה מונטיפיורי להרב אג"ן אודות עלילת דם בירושלים, כפי שנראה להלן, בו היא מפנה את הרב אל הקונסול האנגלי בירושלים, כפי שהקונסול ג'נראל בעיר בירות היה לעזר רב לאחינו בדיר אל קמר. העלילה התרחשה בחג הדקל הנוצרי. המרוניטים ערכו תהלוכה דתית כפי מנהגם, ופתאום קמה סערה, התהלוכה נתפזרה והמשתתפים, ביניהם גם ילדים, בקשו להם מחסה בבתים הסמוכים, בסביבת שכונת היהודים. אחרי ששככה הסערה חזרו כל הילדים לתהלוכה, מלבד ילד אחד קטן, כבן שש. מיד נערך חיפוש בבתי היהודים. גופת הילד הנעדר בדיר אל קמר נתגלתה כעבור שלושה ימים בשדה, כשידיו ורגליו וצלעותיו קטועות "וגם דם נראה בצווארו". תחילה ביקשו הנוצרים "לעשות דין לעצמם". לבסוף נשמעו לשלטונות והגישו את העניין לפני בית המשפט. העיתון הפריזי מעיר: בינתיים נטרפה דעתה של אם הילד מרב צער. האב הגיש משפטו בבירות וחיכה להחלטת השלטונות. כמה יהודים נעצרו. העיתון מספר: התקווה היחידה תלויה בקונסולי אירופה. פרטים נוספים בעניין זה אנו מוצאים במכתבו של משה מונטיפיורי אל ה"טיימס" 3 - במאי 1887 - שלפי ידיעות שקיבל מבירות "נעלם ילד בן ארבע" מן התהלוכה הדתית הקולונל רוז, הקונסול הכללי של אנגליה בבירות, מונטיפיורי קרא תגר על נוסח הידיעה, שהועתקה בטיימס האנגלי מהעיתון הפריזי הצרפתי הוא הביע את תקוותו לפני עורך הטיימס: שוב הייתה יד צרפת עם הנוצרים בעניין עלילת-דם, כפי שהייתה גם בעלילת דמשק.
באותה שנה, תר"ז, הגיעו ידיעות מצומצמות על דבר עלילת דם בירושלים. במכתבו של מונטיפיורי אל הראשון לציון החכם-באשי ר' אברהם חיים גאגין, משנת תר"ז, הוא כותב: הוא מזכיר את ה"פירמן" שבו אוסר השולטן ב- 6 נובמבר 1840, הוא מדריכו לפנות אל הקונסול האנגלי היושב בירושלים מונטיפיורי תמה שלא קיבל מכתב מהרב אג"ן - והוא מוסיף: פרטי העלילה נמסרו על ידי הקונסול האנגלי הידוע ג'מס פין בירושלים. נער יווני מן הצליינים, ברחוב נידח, ידה אבן בנער יהודי. הנער היהודי השיב וידה אף הוא אבן בנער הנוצרי ופגע בקרסולו עד זוב דם. הדבר קרה ביום שני, 8 במרס, בעונה בה שוקקת ירושלים מרוב צליינים. באה משטרה ושני הצדדים נלקחו למשטרה למשפט. שם בוטל העניין כי ומיד החלו לשכנע את הפחה בנוסח עלילת הדם הידועה ובטענות הידועות. והפחה ציווה על היהודים כי ישיבו בעצמם לטענה ליום המחרת. בינתיים היו יוונים וארמנים מציקים ליהודים, עולבים בהם ומאיימים עליהם, "על אנשים ונשים כאחד". כנופיה בת ששה אנשים תפסה את בנו של מי שהיה רבה הראשון של לונדון (הירשל) וטלטלה את הזקן הזה בצווארונו אגב קריאות: "הה, יהודי, איה המאכלת שלך שבה שפכת את דמנו". ביום הדיונים במשטרה באה חבורת הכמרים היווניים עם קהל גדול. הם הביאו כל מיני ראיות מספרים להוכחת העלילה. היהודים הוכיחו את כל הגיחוך שבעלילה על-ידי ראיות מהתורה והנביאים. כן הצביעו על המסמך ("פירמאן",) של השולטן, שניתן בשנת 1840, המבטל את העלילה מיסודה. היהודים נדרשו מטעם הפחה להמציא את ה"פירמאן" כעבור יומיים, מכיוון שלמחרת חל יום השישי, יום שבתם של המוסלמים. קונסול פין הסכים עם הפחה, להיות נוכח בעת הפגישה בשבת. ואולם, הפירמאן נמסר קודם לכן. נראה הדבר שהיהודים לא הסכימו גם הם להופיע ביום השבת. והיות שגם המאשימים הנוצרים וגם האפנדים "שום קונסול אחר לא נטל חלק בעניין זה, פרט לקונסול הסרדיני-איטלקי, שבשיחה פרטית הבטיח לי (לקונסול פין) כי אין ספק שהיהודים נזקקים לדם נוצרי לפולחן הפסח". "המיסיונרים הפרוטסטנטים הציעו עזרתם לרב הראשי. הם טענו שכולם מלומדים בעניינים יהודיים וכמה מהם הנם יהודים לפי מוצאם וחינוכם והם יודעים כי ההאשמות כוזבות בתכלית. אולם נראה שלא היה צורך לקבל את הצעתם הידידותית. הפחה נוכח לדעת אותה שעה ללא ספק כי המעשה עלול לגרום לו יותר טרדות מששיער מראש".
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
