קהילת יהודי תימן - העתיקה בגלויות ישראל

קהילת יהודי תימן נחשבת עתיקת היומין בין קהילות ישראל. על פי דעת מלומדים, ראשוני היהודים הגיעו לתימן כבר עם מלכת שבא כשחזרה מפגישתה עם שלמה המלך בתקופת הבית הראשון. המסורת, התרבות, השפה וערכי הדת היהודית נשמרו בה בקפידה על אף הבידוד הגאוגרפי. בידוד גאוגרפי זה לא מנע מקהילת יהודי תימן במשך כל הדורות לשמור על קשר עם קהילות ישראל אחרות בעולם: מצרים, בבל, הודו, ואף אירופה.

בת תימן היהודייה בספרי חוקרים

ההתעניינות באישה התימנייה היא מנת חלקם של חוקרים לא מעטים:

יעקב ספיר, חוקר מירושלים, היה מראשוני היהודים אשר הגיעו לתימן בעת החדשה. את רשמי ביקורו בתימן הוא מביא בספרו "אבן ספיר". הספר יצא לאור בשנת תרכ"ב (1862), ובו פרק המוקדש לאישה התימנייה להליכות חייה, למלאכותיה ועוד.

חיים בין יחיא חבשוש, יהודי תימני שנלווה לחוקר יוסף הלוי אשר ביקר בתימן בשנת 1869, מביא בספרו "מסעות חבשוש" פרטים בנושא מעמד האישה בכמה אזורים בתימן.

שמואל בנאלי, שיצא לביקור בתימן מטעם ההסתדרות הציונית בשנים 1912-1911, מייחד בספרו "מסע לתימן" פרק בנושא ריבוי הנשים בתימן ונישואי הבוסר בקהילה זו.

הרב עמרם קורח, אחרון הרבנים בתימן לפני העלייה לארץ "על כנפי נשרים", מרחיב בספרו המרתק "סערת תימן" (תשמ"ח) את תיאור בגדי הנשים ואת אופי עבודתן.

הרב יוסף קאפח יצ"ו מייחד בספרו "הליכות תימן" (1961) את אחד מששת חלקי הספר לבית התימני. בפרק זה מצויים דינים הקשורים לחיי האישה ולהליכותיה.

* הספר האחרון המקיף והמרכז על עולמה של בת תימן היהודייה הוא הספר "בת תימן - עולמה של האישה היהודייה" בעריכת שלום סרי ובהוצאה לאור של עמותת "אעלה בתמר".

חיים בשלווה ובשלום

בדרך כלל חייתה בת תימן היהודייה את חייה בצד בעלה, ראש המשפחה, בשלווה ובשלום. החלטותיו ורצונותיו של הבעל הם שמולאו, אך האישה נטלה חלק גדול בהחלטות הקשורות לחיים ולבית, ממש עזר כנגדו. זכויותיה היו מכובדות ומוגדרות. האישה היהודייה בתימן הייתה צופייה הליכות ביתה. בתרבות זו האישה היהודייה לא נראתה בשוק ובפומבי, וכזאת הייתה גם שכנתה הערבייה המוסלמית. זהו תיאור נכון לבת תימן היהודייה העירונית (בדרך כלל תושבת צנעא, עיר הבירה). לעומתה בכפרים (רוב יהודי תימן חיו בכפרים) חיי החברה היו פתוחים יותר, ונשים יהודיות כמוסלמיות נהגו להתערב בחיי החברה בשווקים.

בת תימן היהודייה בכפר

גדול חוקרי תימן פרופ' שלמה דב גויטיין מונה בספרו "התימנים" כ-1,300 יישובים בתימן (תימן חולקה לחמישה אזורים), ובהם חיו יהודים בערים (צנעא הבירה), בערי מחוז (תעז, דאמר, דמת, צעדה), בעיירות וביישובים כפריים קטנים. מטבע הדברים אורח חייה של היהודייה הכפרייה בתימן היה שונה מאורח חייה של אחותה העירונית. לעבודתה היומית נוספו עבודות אשר קשורות לחיי הכפר: עבודה בשדה ובכרם, חטיבת עצים, דליית מים מהבאר והבאתם בכד על שכמה, אריגה, קליעת סלים, עבודות קדרות, עיבוד עורות ועוד. עבודות אלו יצרו אישה פתוחה יותר וחופשית שלא חששה ולא התביישה גם לרקוד ולשיר בשמחות. רבות מהן לא חששו אף לחשוף את פניהן וחלק משער ראשיהן, ולעתים אף לשבת בחברת גברים ולהשתתף בשיחתם, דבר שחיזק את מעמדה של בת תימן היהודייה בקרב בני קהילתה. תופעות אלו היו נדירות אצל בנות תימן העירוניות, אשר היו סגורות יותר, מופנמות יותר וביישניות יותר.

שמירה קפדנית על ערכי הדת

הבית היהודי בתימן נוהל על פי דין תורה. בת תימן היהודייה, בעיר ובכפר, שמרה על הדינים ועל המנהגים קלים כחמורים. דיני נידה, טומאה וטהרה וכל הדינים הקשורים ליחסים בין בני הזוג נשמרו בקפידה רבה מאוד.

סדר יומה של האישה התימנייה

בת תימן היהודייה הייתה הראשונה שקמה לעמל היום להכנת הבית ליום החדש: לישה, אפייה ובישול לקראת ארוחות היום - בוקר, צהריים וערב - וכן כביסה, טיפול בתינוקות ובילדים, ניקיון הבית ועוד עבודות השכיחות בכל בית ובית. עבודות אלו העסיקו את האישה התימנייה כמעט במשך כל שעות היום. נשים אשר עמד לרשותן זמן פנוי נהגו להיפגש בשעות אחר הצהריים ולשוחח "שיח נשים", אך גם אז לא התבטלו אלא ארגו, רקמו, תיקנו בגדים וכדומה.

בת תימן היהודייה - אינה יודעת קרוא וכתוב

בתרבות יהודי תימן הבת והאישה מקומן בבית. כמעט כולן לא ידעו קרוא וכתוב, שכן מנהג יהודי תימן היה שאין ללמד אותן קרוא וכתוב. הגברים, שלמדו ב"חדר" וידעו להתפלל, דיברו עברית, ואילו הנשים, שעל פי דין, לא היו חייבות בברכות או בתפילה, דיברו רק בניב הערבי המדובר בתימן. רק בשכבה לישון ובקומה משנתה הייתה בת תימן היהודייה אומרת דבר שבח לבורא עולם בלשון הערבית: "נחמדך יא אללה ונשכרך" (נשבחך ה' ונודה לך).

בגדי הנשים, תכשיטיהן ואיפורן

בת תימן היהודייה נהגה בצניעות בכל הליכותיה. מלבושיה היו ארוכים וכיסו את כל גופה, וכמעט כולם היו שחורים. בגדים חדשים נלבשו בשבתות ובמועדים ובגדים ישנים בימי החול. את כיסוי הראש חבשה הבת כבר מילדותה. שער ארוך הייתה האישה סורקת, קולעת וקושרת כך ששערה לא ייראה. כובע האישה התימנייה נקרא גרגוש.

בגדיה של בת תימן היו רקומים רקמה יפה ומעודנת האופיינית לאזור שחייתה בו. הרקמה התימנית קנתה לה שם גם בישראל כאחת הרקמות היפות והמעודנות.

על תכשיטיהן של בנות תימן תקצר היריעה מלספר. כמעט כל התכשיטים היו עשויים כסף (שוצליח הלא), וכמעט לא היו תכשיטי זהב. באזורי תימן השונים נהגו נשים להתקשט בתכשיטים האופייניים לאזור מגוריהן ואין אחידות בסגנונם.

היו נשים שנהגו לצבוע בפוך (כחל) סביב עיניהן. בדרך כלל גם גברים נהגו כך, והמטרה הייתה לחזק את העין ואת כושר הראייה. היו נשים שנהגו לצבוע את כפות ידיהן ורגליהן בצבע החינא שצבעו אדום ולו סגולות בריאות.

נישואי קטינות וריבוי נשים - תופעות שכיחות

נישואי קטינות בנות שתים עשרה עד שש עשרה היו תופעה די שכיחה בין יהודי תימן בתימן על אף דין תורה שאומר: "אין קטינה כשרה להקדש" (רמב"ם, הלכות אישות ג, יג). ומכיוון שקהילת יהודי תימן הייתה ידועה בשמירת דיני התורה, תופעת נישואי הקטינות הייתה תופעה תמוהה. הפתח להיתר זה מצוי בפסיקת הרמב"ם, אשר התיר לבני משפחת קטינה לקדשה לאיש כאשר הקטינה מצויה בשעת דוחק ומצוקה: "ומפני מה תיקנו נישואין לקטנה [...] כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר" (רמב"ם, הלכות אישות יא, ט). אולם זוהי רק אחת הסיבות לנישואי קטינות. סיבות אחרות, גם הן מעוגנות בפסיקות, היו לשמור ולהגן על צניעותה, לדאוג למצבה הכלכלי, לזכות אותה בחתן ובמשפחת בני טובים וכדומה.

הכנסת הקטינה לעול של חיי הנישואים - חיי אישות בטרם בשלות נפשית, היריון ולידה, עול גידול ילדים, ניהול חיי הבית, ניתוק מחיי נערות - לא הולידה מערכת חיי משפחה אידאלית.

נישואים בגיל כה צעיר גרמו לגירושים ולתופעות שליליות אחרות.

ריבוי הנשים (פוליגמיה) היה נהוג בין יהודי תימן, והאיסור על כך (חרם דרבנו גרשום) לא היה מקובל בתימן. יהודי תימן נאלצו להחיל את התקנה רק בעלותם לישראל. עד היום חיות מספר משפחות בישראל שבהן הבעל נשוי ליותר מאישה אחת.

בת תימן היהודייה - המחנכת

על אף בורותה בקריאה ובכתיבה, האישה התימנייה, משום היותה אם הבית, הייתה חייבת לדאוג לחינוך ילדיה - התנהגות נאותה, נועם הליכות, קיום מצוות ועוד. תפקידה של האם התימנייה בחינוך הבנים הסתיים עת החל הילד ללכת ל"חדר", ואילו הבנות נשארו באחריותה עד נישואיהן. חינוך הבנות פירושו היה הדרכה בחיי אישות, לימוד תפקיד האישה הנשואה במשפחה, יחסיה עם הבעל, ניהול כלכלת הבית ומשק הבית ועוד.

טקס החינא - טקסן של הנשים

אחד הטקסים המרהיבים בתרבות יהודי תימן הוא טקס החינא. במקורו הוא טקס שבו הנשים נפרדות בעצב, בבכי ובברכות מהכלה אשר עומדת להינשא בתוך ימים מספר. ברוב המקרים היו אלו נישואים לגבר שלא הכירה מעולם ולא ניתנה לה הזכות להחליט אם אכן עמו היא רוצה לחלוק את חייה.

לטקס משמעויות וסמלים שונים. באזורי תימן השונים לטקס היה אופי שונה ולבוש הכלה היה שונה. גם סממני הטקס ושלביו שונים מאזור לאזור.

הטקס היה אירוע מעניין המשדר תקווה, ברכות וציפיות לחיים יפים לכלה, וכמובן גם לחתנה. בישראל של היום משלבים רבים את טקס החינא כאחד מאירועי הנישואים. בישראל גם נשים וגם גברים משתתפים בטקס, שכאמור במקורו הוא טקסן של הנשים בלבד.

שירת הנשים - שירה תימנית עממית

שירת הנשים של בנות תימן היהודיות היא שירה עממית בלשון ערב אשר משמשת בבואה של חיי היום-יום של האישה. העבודות השונות, החיים בבית, השמחות (כמו טקס החינא), בעיות היום-יום ועוד באים לביטוי בשירתן. הנשים הן שהולידו את השירים, ומכיוון שלא ידעו קרוא וכתוב, השירים עברו בעל פה מדור לדור. זהותן של מחברות השירים אינה ידועה. פרט לאמנות השירה, בנות תימן היהודיות ידועות בריקודן ובעבודות הרקמה והטווייה שהיו האמנויות העיקריות שעסקו בהן.

בנות תימן היהודיות במדינת ישראל

יהודי תימן עלו לישראל בכל הדורות. הגלים הידועים ביותר של העלייה החלו בשנת תרמ"ב (1882) - שבועות מספר לפני עליית הביל"ויים לארץ ישראל. הגל הגדול ביותר של העלייה מתימן התרחש בשנים תש"ט-תש"י (1950-1949) עם עלייתם של כחמישים אלף מיהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים".

בישראל נחשפה בת תימן היהודייה לתרבות היהודית-מזרח אירופית. תרבות זו הייתה זרה לה כמו לכמעט רוב בני העליות מארצות האיסלם. נוספו לכך קשיי החיים, מצוקה כלכלית ועוד אשר הצריכו נשים רבות מבנות תימן לצאת ולעבוד מחוץ לביתן. משום היותן חסרות השכלה הן עסקו בעבודות בית. "העוזרת התימנייה" ו"הכובסת התימנייה" היו מושגי חיים אשר הדהדו (ועדיין מהדהדים) באוזנינו.

נשים אלו עשו את עבודתן במסירות, בנאמנות ובדייקניות וקנו להן שם. עם הזמן התקדמה בת תימן היהודייה ועברה לעסוק בתחומים שונים: הוראה, אקדמיה, היי טק ותחומים חשובים ובולטים אחרים במדינת ישראל.

המטבח התימני - פשוט, מזין וטעים

קהילת יהודי תימן הביאה לישראל את מתכוני המטבח התימני. המאכלים התימניים "כבשו" את מדינת ישראל, והמסעדות תימניות הן הנפוצות בישראל - יותר ממסעדות של בני עדות ישראל האחרות.

מזונם של יהודי תימן הוא מזון פשוט, מזין וטעים, ובמטבח התימני מגוון רחב של מתכונים:

תבלינים - חואיג' לבישול, חואיג' לקפה
מטבלים - סחוק, חלבה, סמנה (חמאה מזוקקת)
לחם - צ'לוף, מתנא, קלוב, פיתה תימנית, לחוח, זלביא, מלאוח, סאביה ועוד
תבשילי קדרה - כובאנה, ג'חנון, הריש, הריס, נשוף, מטיט, לסיס, עציט
תבשילים - מרק תימני, פתות בשרי, פתות חלבי, דביק (תבשיל ירקות)
תבשילי בשר - שויה (נתחי בשל צלויים), אקוע (תבשיל בשר הזנב), כורעי (תבשיל מבשר רגל הפרה), כירשה (תבשיל מבשר מעיים), מיש (פשטידת מוח)
תבשילי דגים - מסרי, יאמני
מאכלי חלב - מטיט, זום, נשוף
משקאות - קישר (משקה מקליפות פולי קפה), קפה בחואיג'
קינוחים ופיצוחים - עוגיות, ג'עלה.