תולדוט אתר ההיסטוריה - המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : אירועים מהפכניים ראשונים

מאספת מעמדות לאספה לאומית

אספת המעמדות התכנסה בארמון ורסאי כמתוכנן, במאי 1789. בלט לעין ההבדל בין נציגי המעמד השלישי, שהיו לבושים בגדים שחורים פשוטים, לבין נציגי הכמורה והאצולה, שלבשו גלימות צבעוניות וכובעי נוצה. עד מהרה גילו נציגי המעמד השלישי כי רק להם תכנית פעולה מוגדרת, וכי רק הם מסוגלים לפעול במשותף. בהחלטה אמיצה הכריזו נציגי המעמד השלישי על עצמם כאספה לאומית (17 ביוני 1789).

בלחץ האצולה נעל המלך את האולם שבו התכנסו נציגי המעמד השלישי ואלה עברו למקום אחר בארמון, לאולם משחקי כדור, ששימש את אצולת החצר. באולם זה נשבעו נציגי המעמד השלישי כי בכל מקום שבו הם מכונסים - שם נמצאת האספה הלאומית (20 ביוני 1789). נציגי המעמד השלישי הזמינו את נציגי שני המעמדות האחרים להצטרף אליהם. המלך היסס, אך לבסוף החליט שלא לפזר את האספה הלאומית. ב-27 ביוני קרא לנציגי האצולה והכמורה להצטרף למעמד השלישי. כך נוצר גוף אחד של נציגי הציבור: אספת המעמדות הייתה לאספה לאומית. זה היה המעשה המהפכני הראשון, וממנו ואילך התפתחו האירועים למהפכה ששטפה את צרפת כולה.

המון משולהב הורס את הבסטיליה

עם כינוס אספת המעמדות שרר מתח רב בצרפת, והכול ציפו לבאות בדריכות ובחשש. בפריס החלו אנשים לצבור נשק, ורבים השתתפו בתהלוכות ובאספות ציבוריות, ששלהבו את רגשות הזעם נגד השלטון והגבירו את הפחד מפני העתיד. ב-14 ביולי החלו המונים חמושים לצעוד לעבר הבסטיליה, מבצר גבוה במרכז העיר, ששימש בעיקר כבית כלא. באותו זמן ישבו בבסטיליה רק חמישה פושעים ושני חולי נפש אך עם זאת היא סימלה בעיני הציבור את הדיכוי. ההמונים התקהלו ליד הבניין ודרשו ממפקד הכלא שייתן להם להיכנס ולקחת את הנשק שנמצא במקום. הוא ניסה לנהל אתם משא ומתן, אך בשל אי-הבנה נורו כמה יריות מן המבצר אל עבר ההמונים. ההמון הזועם הסתער על המבצר והרג את מפקד הכלא, חיילים אחדים שהיו בתוכו, ואת ראש עיריית פריס. עם כיבוש המבצר החל ההמון להרוס אותו. אבני הבסטיליה פוזרו ברחבי צרפת, כסמל לחירות ולשחרור מדיכוי. ה-14 ביולי, יום הריסת הבסטיליה, היה לסמל חשוב של המהפכה וליום החג הלאומי של צרפת עד ימינו.

המלך לואי ה-16 שהה בארמון ורסאי והיה מנותק מהאירועים שהתרחשו בפריס; ביום נפילת הבסטיליה אף יצא לציד. רק כעבור שלושה ימים בא המלך לפריס וקיבל מידי ראש העיר החדש של פריס את סמל המהפכה בן שלושת הצבעים: כחול, לבן ואדום - הטריקולור.

מהומות ומעשי אלימות בכפרים ובערים

באותם ימים נפוצו בין האיכרים שמועות על שודדים שנשלחים על ידי אצילים כדי לתקוף אותם. מסע שמועות זה, המכונה "הפחד הגדול", עורר חרדה רבה בקרב האיכרים. באווירה זאת פרצו מעשי אלימות של איכרים נגד האצולה הכפרית. האיכרים הסתערו על טירות האצילים והעלו אותן באש, ותוך כדי כך השמידו מסמכים רבים שבהם נרשמו חובותיהם לאצולה. גם בערים פרצו מהומות בשל האבטלה והאמרת מחיר הלחם. על אלה נוספו מעשי שוד של קבצנים ונוודים בדרכים ובערים. ברחבי צרפת הדהדה הקריאה: חירות, שוויון, אחווה - או מוות!
Liberte, Egalite, Fraternite, ou la mort!

חקיקה מבססת את עקרונות המהפכה

בזמן שהתחוללו המרידות והמהומות בכפריה ובעריה של המדינה, חוקקה האספה הלאומית כמה חוקים שנועדו לחזק את המשטר החדש. קבוצה חשובה במיוחד של החלטות התקבלה בליל ה-4 באוגוסט 1789, כאשר כמה אצילים הופיעו בפני האספה הלאומית, ובנאומים מעוררי התרגשות ויתרו מרצונם על כל זכויות היתר הפיאודליות שלהם כמו זכויות הציד והדיג באחוזותיהם והזכות לשפוט בעצמם את האיכרים. באותו לילה הכריזה האספה באופן רשמי על ביטול המשטר הפיאודלי, וכך בוטלו כל המסים והחובות של האיכרים לאדוניהם.

האספה הלאומית פרסמה את הצהרת זכויות האדם והאזרח (26 באוגוסט). ההצהרה קובעת שכל בני האדם נולדו שווים וחופשיים. הזכויות הטבעיות של האדם: חיים, חירות וקניין אינן ניתנות לביטול. ההצהרה מפרטת את הזכויות הנגזרות מזכויות היסוד הטבעיות: שוויון בפני החוק, חופש הדת וחופש הביטוי, הגנה על החיים והרכוש ועוד. הזכויות האלה נובעות מעקרונות השאובים מתורתם של הוגי הדעות של ההשכלה. מאז פרסום ההצהרה לא היו עוד תושבי צרפת נתינים של המלך, אלא אזרחים. ההצהרה הפכה ל"אני מאמין" מרכזי של המהפכנים. היא הופצה באלפי עותקים והוקראה בציבור בכיכרות הערים והכפרים. ההצהרה, העוסקת בזכויות כל אדם באשר הוא, נחשבת לאחד ממסמכי היסוד של החברה הדמוקרטית המודרנית.

לואי ה-16 עובר לפריס בלחץ ההמון

לאחר חקיקת החוקים האלה התארגנו בפריס הפגנות של המונים בדרישה שהמלך יאשר את חוקי האספה הלאומית. בנוסף, דרשו מן המלך שיחלק לחם לציבור בגלל הרעב הגדול ששרר בעיר. בימי הסתיו הקרים צעדו מאות נשים מפריס עד ורסאי, מרחק של כ-30 קילומטרים, כדי לנסות להשפיע ישירות על המלך ועל האספה הלאומית להיענות; לתביעות הללו. לואי ה-16 הבטיח לטפל באספקת לחם לפריס, אך המוני הנשים לא הסתפקו בכך. עם שחר הן פרצו לחצר הארמון ודרשו שהמלך ומשפחתו יתלוו אליהן לפריס, שם, לדבריהן, "יזכה המלך להגנת עמו" (6 באוקטובר 1789). לואי ה-16 נכנע ללחץ הנשים ועלה על כרכרה יחד עם אשתו, מארי אנטואנט, ועם בנו יורש העצר, ועשה את דרכו לפריס כשהוא מלווה על ידי ההמון המריע. לאחר שהמלך התמקם בארמון טולרי, החליטה גם האספה הלאומית לעבור לפריס ואף שינתה את שמה לאספה מכוננת, ותפקידה העיקרי היה לנסח חוקה חדשה לצרפת.

חקיקה מגדירה את מעמד המלך והכמורה

החוקה, שפורסמה בשנת 1791, קבעה כי השלטון בצרפת הוא מלוכה ושלטונו של המלך עיבר בירושה, אך המלך מולד על-פי חוק. האספה הלאומית היא הרשות המחוקקת וחבריה הם נציגי העם כולו. למלך, הרשות המבצעת, יש זכות לעכב לזמן מוגבל את ביצוע החוקים, אך הוא כפוף לאספה הלאומית.

חקיקה נוספת, שפגעה קשות במסורת החברתית והשלטונית בצרפת, הייתה החוקה האזרחית של הכמורה. חוקה זו קבעה כי מעמדה המיוחס של הכנסייה בטל, והכמרים כפופים לשלטון החילוני. נקבע כי הכמרים הם פקידי מדינה, ולכן לא ימשיכו להתמנות על ידי מוסדות הכנסייה אלא ייבחרו בבחירות ויישבעו אמונים לאומה ולחוקי המדינה. האפיפיור אסר על הכמרים להישבע אמונים למדינה, אבל בקרב הכמורה הנמוכה, שחיה בכפרים, היו רבים שהסכימו לכך. כמרים אחרים, בעיקר מן הכמורה הגבוהה, סירבו להישבע אמונים למדינה ונאלצו לעזוב את צרפת ולהצטרף לאלפי מהגרים צרפתים, בעיקר מן האצולה, שכבר נמלטו מצרפת בעקבות אירועי שנת 1789.

קראו עוד:

המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : צרפת ערב המהפכה
המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : אירועים מהפכניים ראשונים (פריט זה)
המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : שאלת היהודים במהפכה הצרפתית
המהפכה הצרפתית והדיון בשאלת היהודים : ממהפכה לטרור ולמלחמות