תולדוט אתר ההיסטוריה - ערביי ישראל בין הפטיש לסדן

הנצחון במלחמת סיני היווה נקודת מפנה ביחסם של ערביי ישראל למדינה. מדינת ישראל שוב לא נתפסה בעיניהם בת-חלוף, "מזעומה", מדינה מדומה, ערטילאית, שעוד מעט יבוא יומה. היא הפגינה את כוחה מול מצרים, החזקה במדינות ערב, תוך שהצליחה לקשור ברית עם צרפת ובריטניה. אמנם, בלחץ שתי מעצמות העל נסוג צה"ל מן השטחים שכבש, אבל כבר לא ניתן לראות את מדינת ישראל כשברירית כל-כך, מועמדת לכליון קרוב. בקרב ערביי ישראל התרופפה הציפייה הדרוכה לגאולה מיידית, שהתבטאה בשבועות נקם ובכך שנשים ערביות גזרו על עצמן שלא להתאפר, להסתרק ואף לרחוץ בשרן עד שישובו לראות את קרוביהן, מהם ניתקו במערבולת אש קרבות מלחמת העצמאות.¹

עם זאת, בפרוס העשור השני לקיומה מדינת ישראל עדיין הוגדרה על-ידי תושביה הערביים "כנטע זר במזרח התיכון", עוינת, מנוכרת, מפעילה ממשל צבאי השולל את חירותם. בעת ובעונה אחת הם החלו להתנער מהלם מלחמת העצמאות, והתחזקה תודעת עצמיותם.

תמורות עמוקות באורחות חייהם של ערביי ישראל התרחשו עם היציאה ההמונית מן הכפרים לעבודות-חוץ בערים היהודיות. הזיקה הכלכלית הביאה לא רק לשינוי בתחום זה, אלא היוותה עורק רב-סעיפים להשפעות חברתיות חיצוניות, מנוגדות לדפוסי הכפר המסורתיים. בעקבות זאת גבר תהליך התמערבות, שרק החל להכות שורשים, ועמו השתנו מנהגים, מושגים עתיקי יומין השתבשו ותפיסת עולם ישנה נבקעה לאורכה ולרוחבה.

במסגרת התהליך הזה הלכו ונטשטשו הגבולות בין הכפר לעיר, תוך התקרבות גיאוגרפית ממשית ביניהם בשל פיתוח אמצעי התחבורה, סלילת כבישים וריבוי כלי הרכב המנועיים המהירים. החקלאות הערבית הלכה והשתנתה מיסודה. בשנים אלה התרחב מעגל הקשרים של הפלאחים הערבים עם גורמים כלכליים חיצוניים, תוך הרפיית חישוקי הממשל הצבאי. בהדרגה השתחררו הפלאחים מעקת החובות, תוך סיגול שיטות עיבוד חדשות. אולם האובדן של שטחי קרקע בכפרים הכביד מאוד לאורך כל התקופה. אובדן זה השפיע על הגברת המגמה של חיפוש מקורות תעסוקה חיצוניים, ועמה צמצום משקלה היחסי של החקלאות כמקור מחיה. המסגרות המסורתיות נחלשו בהדרגה, תוך עליית משקלו הסגולי של הפרט.

טשטוש "הקו הירוק"

ערביי ישראל חשו בתקופה זו כי הם מיעוט שנדון לחיות בצילו של הרוב היהודי, תוהים על זהותם, חצויים בתוכם, שואלים למהותם: מיעוט בישראל או איבר בלתי-נפרד מן הרוב הערבי הגדול במזרח התיכון?

"הקו הירוק" היה עדיין מטושטש בתקופה זו בשל קרבת כפרים ערביים משני עבריו. יש "סיפורי גבול" רבים הממחישים טשטושו של הגבול בשטח עצמו, ועם זאת נוצקה לתוכו משמעות עמוקה במרוצת השנים.

עד 1966 שרר ממשל צבאי במגזר הערבי וקרבת הגבול הכריחה לנקוט עוצר לילה ביישובים הערביים. חופש התנועה של ערביי ישראל היה מוגבל בשעות היום. משטר רשיונות הטיל צל כבד על חייהם, וכבל את התפתחותם. הם היו בגדר חשודים מעצם לאומיותם. הממשל הצבאי לא נותר רק בגדר השיקולים הבטחוניים. עד מהרה נצבע בגוון פוליטי מובהק. מנהיגים ערבים נאבקו לביטולו של הממשל הצבאי כסמל חד של אפליה, ואילו תנועת "חרות" ראתה בו אמצעי של מפלגת השלטון לשלוט בקולות הערביים. בהדרגה קהה חודו של הממשל הצבאי והתרופפו חישוקיו. בד בבד גבר הלחץ לביטולו, מול תביעתו התקיפה של ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, להמשיכו בכל מחיר.

בן-גוריון, היה רחוק משאלות שניסרו ברחוב הערבי. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה התקשה להתנתק מתפיסת ערביי ישראל כאויב העבר. הוא נמנע מסיורים ביישובים ערביים, וביקוריו בהם היו בודדים, חרף מאמצי יועציו להעמיק את הכרותו עמם. הוא לא היה מוכן לביטול הממשל הצבאי, בראותו בו אמצעי הכרחי וחיוני לבלימת התפרצויות מרי, מניעת פיגועים, והצבת סכר בפני השתלבותם של ערביי ישראל במאמץ המלחמתי של אויבי המדינה. כדרכו, עמדתו היתה נחושה, חד-משמעית, ולא הותירה ספקות או מרווח לפרשנות מפולפלת.

משהתייצבה נגדו תנועת "חרות" במערכה לביטול הממשל הצבאי, עלתה חמתו. הוא ראה בעמדתה נסיון פוליטי ציני להשתמש בנושא בטחוני רגיש כדי לנגח את הממשלה, תוך התעלמות משיקולים לאומיים ראשונים במעלה, בניגוד לתפיסת עולמה המוצהרת. בהצבעה המכרעת בכנסת בפברואר 1963, שהוכרעה על חודו של קול, נזקק בן-גוריון למרבית האירוניה, לידו המורמת של נכבד ערבי מטייבה, חבר-הכנסת ד'יאב עביד, כדי להדוף את ההצעה לבטל את הממשל הצבאי. לשכת היועץ לענייני ערבים עסקה במלאכת גיוס הקול המכריע של חבר-הכנסת הערבי, שנחשב בוגד בעמו ("ח'אין"). בממשלה תמכו שלושת חברי-הכנסת בני המיעוטים, שיח' ג'בר מעדי הדרוזי, אליאס נח'לה הנוצרי וד'יאב עביד המוסלמי, עליו הופעלו מירב הלחצים להצביע נגד הממשל הצבאי.

למרות הנצחון הזה, היה ברור כבר אז שהממשל הצבאי הולך ושוקע. גזירותיו הלכו ופחתו. המשק הישראלי שיווע יותר ויותר לידיים עובדות מן הכפרים הערביים, והגורם הכלכלי "הצביע" במלוא כובד משקלו נגד הממשל הצבאי. בינתיים בשלהי 1963 התפטר בן-גוריון מכהונתו. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, צעד בכיוון נגדי, עד שבשנת 1966 בוטל הממשל באופן רשמי, אם כי תקנות ההגנה לשעת חירום, אשר מכוחן הופעל, נשארו בעינן. שלב חדש נפתח בהתפתחות ערביי ישראל, תוך תמורה חברתית-כלכלית רבות השלכות.

במישור זה השפיעה מלכתחילה גם זיקת הדם בין ערביי ישראל לאחיהם, תרתי משמע, שהפכו לפליטים; שהרי בכל בית ערבי בישראל היה חסר מישהו - בן דוד, אח, אם ואב, שברחו במהלך הקרבות והוגדרו "נפקדים" על-פי החוק הישראלי. הם היו מפוזרים בעין חילוה בלבנון, באלבריג', א-שאטי וח'אן יונס ברצועת עזה, בארביד, זרקא ולאלוחידאת בעבר הירדן המזרחי, בבלאטה, עסכר ונור א-שמס ביהודה ושומרון, או במחנות פליטים אחרים במזרח התיכון.

אמצעי התקשורת החדישים, השפיעו אף הם באותו כיוון של "טשטוש" גבולות ומחיקת מרחקים, תוך שהביאו את שליטי ערב לכל דיואן בבתיהם של ערביי ישראל. תהליך זה הואץ מתחילת שנות השישים, עם הגעתם של מכשירי הטלוויזיה.

באותם ימים רחוקים בשנות השישים היתה הערצה גדולה לג'מאל עבד א-נאצר, נשיא מצרים, "א-ראיס", המנהיג הערבי בהא הידיעה. בהופיעו על מרקע הטלוויזיה הוא היה "מחשמל" את מעריציו, במיוחד ביום ההפיכה, 23 ביולי, עת נתקבצו המוני ערביי ישראל להריע לו בבתי-הקפה הגדושים עד אפס מקום בנצרת או בכפרים בגליל וב"משולש הקטן". בהרעימו איומים כלפי ישראל, היו צעירים משולהבים קוראים נוכח המסך הרוטט: "אחנא רג'אלכ [אנחנו אנשיך], יא אבו ח'אלד!" לאמור: מוכנים ללכת אחריך בעיניים עצומות. אולם בכבות מסך הטלוויזיה הם שבו אל יומם האפור, פקוחי עיניים, מרוכזים, רואים היטב את המציאות וסייגיה, נענים לצו שכלם, דוחקים תסיסת רגשות, מסתגלים למציאות, לא בלי הצהרה כי יילחמו בה עד חורמה.

מאידך גיסא ערביי ישראל לא בזרועות פתוחות נתקבלו על-ידי מדינות ערב או אף אחיהם הפלסטינים, עצמם ובשרם, מעברו השני של הגבול. גורם רב-משמעות בהתגבשות תודעתם העצמית של ערביי ישראל היה ההתייחסות החיצונית כלפיהם, הן של מדינות ערב, הן של ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף). יחסם של הממשלות הערביות ועמיהם לערביי ישראל היה תמיד אמביוולנטי מאוד, ונמהלו בו יסודות של הסתייגות, חשד ואי-אמון.

מיחס מסויג זה ניכוו אף צעירים ערבים קיצוניים, כמו המשורר הערבי הלאומני, ראשד חסיין, בן הכפר מצמוץ שב"משולש", שהיגר לבסוף מן הארץ ונספה שנים אחדות לאחר עקירתו בדליקה בניו-יורק, שם שהה כאחד מראשי מנגנון התעמולה של אש"ף. הוא תרגם את שירי ביאליק מעברית לערבית, ונדמה כי ראה עצמו כ"ביאליק של הערבים", משורר לאומי של ערביי ישראל. שירים רבים שלו רוויים בזעם ארסי נגד השלטון הישראלי, אך למרבית אכזבתו לא רכש, כנראה, את אהדתם של עמיתיו במדינות ערב.

הוא נפגע עמוקות מצינת יחסם של נציגי ערב כלפיו בעת השתתפותו בוועידת המדינות הבלתי-מזדהות שנערכה ביוגוסלביה בשנת 1959. בשובו לישראל, אבל וחפוי ראש, זעק:

מי אנחנו ערביי ישראל?! כאן בישראל רואים בנו גייס חמישי, שם תופסים אותנו כבוגדים, אנחנו חיים בשני עולמות ואיננו שייכים אף לאחד מהם [...] יצאתי לבלגרד לסקור את ועידת המדינות הבלתי מזדהות... לא ציפיתי, כמובן, כי הכתבים הערבים יחבקוני בזרועותיהם, אולם לא הייתי מוכן לקרוא בעיניהם, ובודאי לא לשמוע מפיהם, אותן האשמות עצמן המוטחות נגדי בישראל. רק שם, בבלגרד, תפסתי במלוא היקפה את הטרגדיה של הערבים הישראלים. הבנתי כי אנו סובלים מתוצאותיה של מלחמת 1948 לא פחות, אולי יותר, מן הפליטים. בבלגרד שוב לא ידעתי מי אני, ערבי לאומי נאמן לעמו, או אזרח ישראלי חשוד. התפיסות המקובלות התערבבו במוחי. רק מחשבה אחת נותרה ברורה לחלוטין: כי אני אחד מרבע מיליון ערבים, שאין מאמינים בהם, לא בארצות ערב, לא בישראל.²

ראוי להדגיש כי בתקופה הנדונה עדיין לא גילה ארגון השחרור הפלסטיני את ערביי ישראל. בשנותיו הראשונות התעלם מהם כמעט כליל. הם היו זרים לארגון הצעיר, שבאמנתו נטל עליו התחייבות חד-משמעית ל"שחרר את פלסטין". הוא כמו אימץ בלי דעת את גישת מדינות ערב אל "הערבים שנשארו" - דהיינו, אותם ערבים שלא ברחו או גורשו במלחמת 1948 וקיבלו עליהם את עולו של השלטון הציוני - כאילו הם אריסיו או משרתיו הנאמנים, אדישים למאבק הלאומי, ועל-כל-פנים חסרים כל יכולת לתרום בפועל למאבק הפלסטינים לעצמאותם.³

חוגים לאומניים קיצוניים בישראל שאפו לקשר עם אש"ף, אך הארגון הצטמצם בנסיונות בודדים להפעיל ערבים ישראלים כמבצעי פעולות חבלה. יתרונם היחיד בעיני ראשי הארגון היה מקום מגוריהם, בכך שהם יכולים לסייע מבפנים להטמין פצצות בריכוזי יישוב או להעניק מחסה לחוליות החודרות לישראל. מעטים אכן השתלבו מאוחר יותר בפעילות חבלנית עוינת כזאת, בעיקר מקרב חברי תנועת "אל-ארד", שהוצאה אל מחוץ לחוק. יש להדגיש, כי עד מלחמת ששת הימים לא הצטרף אף ערבי ישראלי אחד לרשת חבלה, להבדיל מסיוע מודיעיני, שהיה גם הוא נחלת בודדים.⁴

לעומת זאת, התפרצה האיבה בשורות ערביי ישראל בלהט בלתי-מוסתר. המשורר סמיח אלקאסם זעק במרירות: "נשבענו כי דמנו לא יישאר ללא נקם". עמיתו, מחמוד דרויש, שלימים היגר מישראל והפך "שר התרבות" של אש"ף, רשם בספר שיריו "אוראק א-ויתון" (עלי הזית) דברי אזהרה חמורים. [השיר מצוטט בספר].⁵

עליית זרמים פוליטיים חדשים

בתקופה הנדונה החלו עולים בהדרגה זרמים פוליטיים חדשים בקרב ערביי ישראל, זרמים אלה התנתקו מן המסגרת המסורתית, תוך "כיבוש" החלל שנוצר בעקבות התכווצות כוחה. עם התרופפות המסגרות של החמולה והעדה הדתית כיחידות חברתיות-פוליטיות בסיסיות, עלתה חשיבותו של הפרט בחברה הערבית. הוא הזדקק פחות ל"ואסטה" של המנהיגים המסורתיים לצורך הסדרת בעיותיו. הוא נזקק פחות לחמולה כעורף, והתמעטה נכונותו לקבל את מרות ראשיה.

בשלהי 1957 התחיל לקרום עוד וגידים תהליך התהוותו של כוח מהפכני, ששאף לשחרר את ערביי ישראל מכבליהם. בתוך הצמרת הערבית של מק"י נרקם במסתרים גרעינה של "תנועת שחרור לאומי", שתחתור תחת יסודותיה של המדינה היהודית, בסיוע זרוע חשאית פעילה, ש"תלווה" את המאבק הפוליטי בגעשו. בין האישים שהיו מעורבים בגיבושה היו אמיל חביבי ואמיל תומא. במצע הרעיוני של תנועת מרי זו היה אותו סבך שאיפיין את משנתה של מק"י, המפלגה המשותפת על זרמיה השונים. פה נקבע בלשון חדה וחלקה, כי מדינת ישראל היא "תופעה של האימפריאליזם" ויש לראות בה "שטח ערבי כבוש"; ערביי ישראל החיים בה, הרי הם עם המתענה בארץ כבושה. "תנועת השחרור הלאומי" תלכד סביבה את כל החוגים הערביים החרדים לגורל עמם, ותשתלב בתוך התנועות הערביות הלאומיות היוצאות נגד ישראל, תוך זיקה הדוקה לברית-המועצות, אשר תמיכתה כה חיונית למאבק.

היעד הסופי של התנועה היה למוטט את ישראל, אולם כדי להשיגו יש לאמץ "שיטת השלבים", ועל-כן אין להכריז עליו בראש חוצות. בשלב ראשון תהא הסיסמה ביצוע החלטת החלוקה של 1947, תוך צמצום תחומיה של ישראל, מתן זכות הגדרה עצמית לערביי ישראל והחזרתם של הפליטים הערבים לגבולותיה. בדרך זאת תוכשר הקרקע למהלומה המוחצת, כשישראל מתכרסמת מבפנים והמוני הפליטים שישובו אליה יציפו אותה בנחשול אדיר.

התארגנות זו הלכה והבשילה בראשית שנת 1958, עד שנתגלתה, שלא ברצונם של מחולליה, לעמיתיהם היהודים בצמרת מק"י. אלה תפסו מייד במה דברים אמורים וללא שהיות הפעילו לחץ כבד על גרעין התנועה כדי לפוררו בעודו באיבו.

למנהיגי המפלגה היהודים היתה השפעה ניכרת במק"י והחוגים הערביים הקיצוניים חששו מפני התנגשות חזיתית עמם. השעה לא נראתה להם כשרה, גם מכיוון שאז הופיעו כבר ניצני הקרע בין מצרים לברית-המועצות. סכסוך זה שיבש את החזית האחידה, כפי שנצטיירה בעיני המנהיגים הקומוניסיטים הערבים, בה שותפים להם במטרה למגר את ישראל הן הגוש הסובייטי והן התנועה הלאומית הערבית, בראשותו של ג'מאל עבד א-נאצר. על רקע זה נתעוררו חילוקי דעות חריפים גם בתוך הצמרת הקומוניסטית הערבית באשר לדרך הפעולה המתאימה בתנאים הנתונים. נסיון הקמת התנועה החשאית נכשל,⁶ אולם מניעיו לא נעלמו. זרמי הלאומנות הערבית הוסיפו לרחוש בתוך המפלגה הקומוניסטית, בחותרם להבקיע להם נתיב.

בעת הפגנות 1 במאי 1958 חלה התפרצות ששיקפה היטב הלכי רוח אלה. יום "חג הפועלים" שימש תמיד להצגת דמותה של מק"י כפטרונית המיעוט הערבי המדוכא בישראל, ואז נישאו סיסמאות ענק נגד "הממשלה הישראלית המנשלת", "למען החזרת הפליטים הערבים", "השבת האדמות השדודות" ו"הפסקת הדיכוי הלאומי". הפעם לוותה תהלוכת מק"י בנצרת ובאום אלפחם בהתפרעויות אלימות, תוך התנגשות מכוונת בשוטרים ישראלים, שגרמה לנפגעים בשני המחנות. בעקבותיה אף נערכו מעצרים נרחבים. הקומוניסטים הערבים ראו בהתפתחות זו הזדמנות לפיצוי מה על כשלונם לכונן במחתרת תנועת שחרור לאומי והם מיהרו לייסד "ועד ציבורי ערבי להגנה על האסירים והמוגלים", שמטרתו המוצהרת היתה צנועה מאוד בעת לידתו. כדי להרחיב את בסיסו צורפו אליו עסקנים ערבים לאומנים מחוץ למק"י ובתוכם בלטו שלושה נכבדים באים בימים: יאני קוסטנדי יאני, ראש מועצת כפר יאסיף, עורך-דין אליאס כוסא מחיפה וג'בור ג'בור, ראש עיריית שפרעם.⁷ עד מהרה הפך גוף חדש זה ל"חזית הערבית", שנוסדה ב-6 ביולי 1958 ובראשה הוצב יאני יאני, מנהיג ותיק, עתיר נסיון פוליטי, שלא חשש להטיח בקורת שוצפת נגד המדינה.

לא מן הנמנע, כי בתוך הצמרת הקומוניסטית הערבית היו שטיפחו תקווה, כי ההתארגנות הזאת תהפוך לגרעינה של תנועת המרי הנכספת, אולם המנהיגים היהודים במק"י עמדו על המשמר, מבלי שנעלמה מעיניהם התועלת הצפונה למפלגה מן הארגון החדש. מק"י פרשה עליו את חסותה ו"הלבישה" עליו מטרותיה עד כדי זהות מוחלטת, למעט הפרקים שדנו בשאלות חברה וכלכלה, שהושמטו מתוך מצע הקבוצה, כדי לפרוק ממנה מעט מכובדה של התורה המרכסיסטית.

כעבור זמן הוחלף שמה ל"חזית העממית", ובראשה עמד ועד פועל מורכב מ-13 חברים, מרביתם מחוגי מק"י. סניפים הוקמו בכפרים אחדים, אולם מסגרתם היתה מצומצמת ביותר. במגזר הערבי ידעו היטב, כי "החזית העממית" איננה אלא זרוע של מק"י. עסקנים לאומניים קיצוניים בתוך "החזית העממית" לא השלימו עם מצב זה ופרשו ממנה כשנה לאחר ייסודה, בכוננם את קבוצת "אל-ארד". "החזית העממית" נותרה ארגון נפל, שפעילותו העיקרית התרכזה בנסיונות כושלים לעריכת כנסי מחאה המוניים, הסתה ביישובים הערביים נגד הממשלה ושיגור תזכירי השמצה נגד ישראל לארגונים בינלאומיים. מפעם לפעם פורסמו בטאונים "חד-פעמיים", שנשאו את הכותרת "אלג'בהה" (החזית) בצירופים שונים.

לאחר הסערה שהתחוללה במק"י בשנים 1959-1958, חלה רגיעה מסוימת ביחסים בין מנהיגים יהודים וערבים בצמרת, אולם הניגודים לא נבלעו: המפלגה ביקשה לאחוז בשני קצות החבל, בהציגה עצמה כלוחמת קיצונית למען ערביי ישראל ובעת ובעונה אחת ניסתה למתן נימת הזדהותה עם הלאומנות הערבית ברחוב היהודי. היא דיברה תכופות בשתי לשונות או בנוסח כללי, מעורפל ביודעין. דמות כפולה זו שלה נבעה מן הזרמים הסותרים שהתרוצצו בתוכה, תוך נסיון לצבור אהדה בשני העמים על-ידי הסוואה "טקטית".

בנימוק זה של "צורך טקטי" נאחזו המתונים במפלגה לקראת ועידתה ה-14 באביב 1961, כשנמנעו מלהזכיר ב"ראשי הפרקים" את שתי המילים שליוו את זכות ההגדרה העצמית - "עד להיפרדות", העשויות להעניק למצע גוון קיצוני. אולם שוב גאתה המחאה בקרב חברים ערבים נוכח השמטה זו, ונראה כי "שיקולי בחירות" לא הועילו לשככה.

בארבע השנים הבאות גבר כוחם של המנהיגים הערבים בוועד המרכזי של מק"י, תוך כדי כך התלהט הוויכוח הפנימי בהנהגת המפלגה. "ויתוריהם" לעמיתיהם היהודים למען שלמות המפלגה גרמו, למן שנת 1958, לנשירת צעירים ערבים קצרי רוח משורותיה. הצמרת הערבית חששה מתהליך זה והגבירה את לחצה להטעים עוד ועוד את הנימה הערבית הלאומית. לעומתה ניצבו המנהיגים הקומוניסטים היהודים, שלא שבעו נחת בקרב הציבור היהודי. הם הוקיעו בחריפות את "קו הפשרה", שהושג במפלגתם, אשר למעשה היה קרוב למדיניותה של התנועה הלאומית הערבית, חרף "גמישותו". הם לא יכלו להתחמק מאחריות לדברים בוטים שנכתבו בעיתון "אלאתחאד", או בכרוזים שהופצו ביישובים הערביים. במהירות מסחררת הדפו אותם חבריהם הערבים אל פרשת דרכים, כשהשליטה בוועד המרכזי שוב איננה בידם כאשר היתה בשנת 1958.

ערב ועידתה ה-15, בשנת 1965, עמדה מק"י על סף פילוג בעוד ההנהגה עושה מאמצים נואשים לאחות את הקרע הבלתי-נמנע. שני מחנותיה התגבשו עתה זה מול זה, והקו המפריד היה כמעט זהה לחתך הלאומי, בהקבלה מפתיעה לפילוג במחנה הקומוניסטי בארץ-ישראל ב-1943. הבחירות לוועידה היו עתידות לחרוץ את יחסי הכוחות במוסדותיה העליונים של המפלגה. המחלוקת בין הפלגים הלכה והעמיקה. הוויכוח נגול מעל דפי "קול העם", תוך נסיון לשמור על "איזון". עסקנים קומוניסטים טענו עדיין בהדגשה, כי "חריפות הוויכוח במפלגה קומוניסטית אינה חייבת לבשר פילוג", אולם נתיב הפשרה הלך ונחסם. לאחר משא-ומתן מייגע כמעט הושג הסכם, אך לבסוף קבוצת טובי-וילנר חזרה בה ממנו. בטחונה של קבוצה זו בכוחה התחזק, והפילוג הפך לעובדה.

לאחר שתי ועידות נפרדות בעלות שני מצעים שונים, אשר שיקפו את הניגוד האידיאולוגי שעל רקעו נחצתה המפלגה הקומוניסטית, קמה מול מק"י. רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). שתי מפלגות קומוניסטיות "אחיות" התייצבו זו מול זו, יריבות בלב ובנפש. מק"י נותרה מפלגה קומוניסטית יהודית ברובה המכריע, אף כי מנהיגיה סירבו בתוקף להכיר באובדן אחיזתם במגזר הערבי ובכך שרק ערבים בודדים נשארו בשורותיה. כדי לשמור על אופייה המוצהר כמפלגה מעורבת הועלו לצמרתה אישים ערבים שלא תפסו קודם לכן עמדות מפתח. בלטו ביניהם מחמד אלח'טיב ומחמד חסן ג'בארין. העיתון "קול העם" בשפה העברית היה לבטאונה של מק"י. פעילותה ביישובים הערביים הצטמצמה ביותר, אך במצעה עדיין הוטעמה זיקתה לבעיית ערביי ישראל. לבסוף מק"י נעלמה כליל מן הנוף הפוליטי, כשמפלגות שמאלניות יורשות אותה.

רק"ח, לעומתה, מיקדה את פעולתה בקרב הציבור הערבי. בשורותיה נותרו קומוניסטים יהודים, שהיוו כשליש מחבריה, אולם תפוצתו המצומצמת של בטאונה בשפה העברית "זו הדרך", משקפת את מיעוט השפעתה של המפלגה בקרב הציבור היהודי. רק"ח התמידה להכפיף עצמה לקו של הקרמלין במוסקבה, עמו הזדהתה ללא סייג. עד לניתוק היחסים בין ישראל לברית-המועצות, ב-1967, נשמר מגע הדוק בין מנהיגי רק"ח לשגריר הסובייטי בישראל. בתקופת הפילוג במק"י היה השגריר צ'ובאחין פעיל ביותר, בנסותו למנוע את הקרע. ביוני 1965 אף ערך ביקור בנצרת, בעיצומה של המתיחות בין שני הזרמים, אך כוחה של ברית-המועצות לא עמד לה באותה עת משבר. משהתרופפה מרותה חל הפילוג, כפי שהתרחש ב-1943, כמו על-פי איזו נוסחה.⁸

רק"ח חותרת לשליטה פוליטית במגזר הערבי [1967-1965]

רק"ח בראשית דרכה היתה חייבת לגבש את מסגרתה הנפרדת, תוך כדי התייצבות מול מק"י במאבק חסר פשרות על נכסי המפלגה, הן המשאבים האנושיים (חבריה ואוהדיה) הן המשאבים החומריים (המנגנון הארגוני, הסניפים והרכוש). היא לא התקשתה בהדגשת הצביון הערבי, למרות שיהודים הוסיפו לכהן בוועד המרכזי ובמוקדי כוח אחרים, ההנהגה הערבית נטלה למעשה את מוסרות השלטון, אם כי מאיר וילנר, יחד עם אישים אחרים, עדיין נותרו בצמרת המפלגה.

כבר מראשיתה נתפסה "השורה הראשונה" של המנהיגים ערביי ישראל רובה ככולה, על-ידי דמויות המפתח של הארגונים הקומוניסטים שפעלו בארץ-ישראל בשלב האחרון לשלטון הבריטי. בחיפה שבה והזדקרה מייד לאחר מלחמת 1948 הרביעייה הוותיקה, שמנתה את אמיל חביבי, בולוס פרח, חנא נקארה ואמיל תומא.⁹ הם לא איבדו זמן, קיבצו סביבם את נאמניהם להקמה מחדש של תאי המפלגה והתחילו שוב למשוך בחוטים.

בימים ההם בלט מכולם אמיל חביבי, בעל חוש המנהיגות, נואם משלהב, מארגן רב-תושייה, סופר ועיתונאי פורה. בעיתונה של מפלגתו נשמר לו טור קבוע, על מאמריו חתם לעיתים בכינויו הספרותי "ג'והינה". הוא היה "האיש החזק", התקיף, לוחם המסתער על יעדיו.¹⁰

לצידו ניצב אמיל תומא, האידיאולוג של הקומוניסטים הערביים בישראל, אשר נטל שוב עריכת עיתון "אלאתחאד", קיצוני בהשקפותיו, תומא עטה על עצמו תכופות את אדרת "נביא הזעם" כלפי מדינת ישראל, נגדה נלחם ברוב להט.¹¹

עורך הדין חנא נקארה היה "הזרוע המשפטית" של הצמרת. הוא ייצג את ענייני המפלגה בערכאות, הביא לבתי-המשפט בעיית "אדמות שדודות", תביעות "קיפוח" ו"אפליה".¹²

בולוס פרח היה דמות פחות בולטת, שכן הוא לא הוסיף לפעול במסגרת המפלגה זמן רב ופרש לעסקיו.¹³

בנצרת עלה תופיק טובי. בתקופת המנדאט הוא לא נמנה עם האישים המרכזיים בהנהגה הקומוניסטית הערבית, אך עם קום המדינה הפך לאחד מראשיה ואף כיהן מטעמה כחבר-כנסת. השפעתו במפלגה היתה רבה, ולמן ינואר 1949 נועד לו מושב שמור בכנסת הישראלית כנציגם של הקומוניסטים הערבים.¹⁴ בשנות השישים התחזק כוחו. משקלה של נצרת במערך הפוליטי במגזר הערבי סייע למנהיגים נוספים בני העיר להעפיל אל עמדות רמות בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. בעיקר בלטו בשורה זו פואד ח'ורי¹⁵, מונעם ג'ורג'ורה¹⁶ וצליבא ח'מיס¹⁷.

בדרג המקומי עלו במרוצת הזמן אישים נוספים בסולמה של המפלגה הקומוניסטית: עת'מאן אבו ראס מטייבה, שנתמנה מזכיר רק"ח ב"משולש הקטן" והופיע עד שנות השבעים בדרך כלל בין עשרת המועמדים הראשונים של רק"ח בבחירות לכנסת. בעכו היה ידוע רמזי ח'ורי "כאיש החזק". הוא כיהן כמזכיר רק"ח בעיר וחבר מועצת העירייה מטעם מפלגתו. גם הוא בן העדה היוונית-אורתודוכסית. מנהיג עכואי אחר, הקומוניסט הוותיק ג'מאל מוסא, זכה להימנות בשנת 1965 על "נועלי" רשימת רק"ח בבחירות לכנסת. בחיפה ידוע היה זאכי כרכבי, בן העדה היוונית-קתולית, חבר הוועד המרכזי של רק"ח. דמות מנהיג כפרי גילם במפלגה הקומוניסטית יוסף אסעד, שכיהן כיו"ר מועצת כפר יפיע, שליד נצרת.

נסיונה של "משפחת אל-ארד" ליצור תנועת שחרור ערבית

קבוצת "אל-ארד" נולדה כפרי של מאמץ ממושך להקים במדינת ישראל ארגון ערבי לאומני משוחרר לחלוטין מתלות בגופים זרים, אך קשור בכל יישותו לטבורה של התנועה הערבית הלאומית.¹⁸ מייסדיה ראו ב"ראיס", עבד א-נאצר, את "אבי תנועתם". הם לא נזקקו ל"אבות המרכסיזם-לניניזם", שהוצבו כמוקד הערצה במק"י, עליה קראו תיגר בקנאות לוהטת.

בקיץ 1959 נראתה השעה כשרה לייסוד התנועה החדשה. בחלל האוויר ניסרו הדי הסכסוך קאהיר-מוסקבה. בתוך "החזית העממית" געשו צעירים ערבים כנגד הזדהות מק"י עם הקרמלין, שתמך בשליט עיראק, עבד אלכרים קאסם. מועד הבחירות לכנסת הרביעית בישראל בשנת 1959 הלך והתקרב, וברחוב הערבי נטבע היטב חותמה של "סנת אלמרחבא".¹⁹ בין כותלי האוניברסיטה העברית בירושלים סערו הסטודנטים הערבים נוכח המאורעות. רבים מהם ביקשו להפגין הערצתם כלפי "אבו ח'אלד", נשיא מצרים, בו ראו את מנהיגם העליון. מפיו קלטו בצמא הבטחה, כי "יום השחרור" קרוב, ועוד מעט תימחק "המדינה העושקת" מן המפה.²⁰ מק"י נראתה להם צועדת בכיוון מוטעה, נתונה למרות זרה, והם התאוו לפעול פעולה ממשית. באוניברסיטה העברית התרחבו אופקיהם. הם למדו את מהותה של הדמוקרטיה הישראלית, אשר נראתה להם רחבה דייה כדי לנצלה למטרותיהם.²¹ בלטו בתוכם תלמידי הפקולטה למשפטים, שסברו כי השכלתם תסייע להם ללכת בשולי החוק, כדי לעוקפו.

בחודש יולי חל הפילוג ב"חזית העממית" ועמו הגיחה אל המציאות הישראלית קבוצה פוליטית תוססת שקראה עצמה "אוסרת אל-ארד" (משפחת האדמה). גלגולים סוערים עתידה להתגלגל "משפחה" זו.

כבר מראשיתה השחיזה הקבוצה את חיציה מול שלושה מחנות חזקים ממנה: (א) מדינת ישראל היוותה יעד הסתערות עיקרי, הגוף החדש פעל מתוך אי-הכרה בה. תנועת "אל-ארד" לא הסתירה את חתירתה ל"שינוי המפה המדינית". היא החליטה ללחום למען השגת מטרתה כתנועה ערבית, ללא שיתוף חברים יהודים בתוכה, כפי שעשתה המפלגה הקומוניסטית, ותרמה בכך למען חיזוק דימויה כמפלגה שקולה. נראה כי חברי הקבוצה לא מוכנים היו לבטוח ביהודים, אפילו הם מתנגדים לחלוטין למדינת ישראל. הם אף איחרו להבין את החשיבות של הסברת עמדותיהם בקרב היהודים בישראל. (ב) המערך הפוליטי הערבי המסורתי, שצעירי התנועה ראו בו ממסד שוקע, בלתי-מתאים לדרישות הזמן החדש ומשענת למשטר הישראלי. עתה ביקשו להרחיב את סדקיו עד להתמוטטותו. (ג) המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הורתה של קבוצת "אל-ארד". בשלב ראשוני זה היתה מק"י אויב מסוכן ביותר, דווקא בגלל קרבת המטרה. למעשה נותרו במק"י שותפים טבעיים מאוד ל"משפחת האדמה", אך כל עוד לא הצטרפו אליה היו עשויים להחניק את התנועה באיבה. הם היו ותיקים יותר ממייסדי "אל-ארד", מנוסים יותר, והיה להם מנגנון ארגוני מסועף הבנוי בשיטתיות. מאחוריהם ניצבה מעצמה עולמית, אך הם היו הראשונים שנדרכו מול הקבוצה החדשה. הם חששו כי תפגע במעמדם ברחוב הערבי, בהיותה קיצונית יותר, "ערבית" יותר, פחות קשורה בגורמים זרים. באותה עת ניצבה מק"י כיריבה ל"משטר ההפיכה" במצרים, בשל תמיכתה של ברית-המועצות בעבד אלכרים קאסם, שליט עיראק.²²

קבוצת "אל-ארד" ביקשה להיבנות ממפנה זה, מתוך תקווה ללכד סביבה את החוגים הערביים הלאומניים. היא הבליטה בכל אמצעיה את השוני בינה לבין מק"י, אך ראתה בתוך המפלגה הקומוניסטית את מרחב מחייתה וביקשה להיבנות ממנה, מתוך הנחה כי רבים מקרב הקומוניסטים הערבים מקדמים אותה בברכה חשאית, בשל זהות היעדים. על רקע זה חשו שני הארגונים הקרובים כל-כך, כי אין מנוס מעימות תחרותי. "קריאת המלחמה" הראשונה של תנועת "אל-ארד" מול מפלגת האם היתה עקיפה, אך בעלת משמעות מעשית עמוקה. ערביי ישראל נתבעו על-ידי בני "משפחת האדמה" להחרים את הבחירות לכנסת, שהרי עצם השתתפותם בהן כמוה כהכרה במדינה הציונית. תפיסה זו היתה שזורה בעקרונותיו הבסיסיים של ארגון לאומני קיצוני זה, אולם בפועל נועדה הדרישה הזו להלום במק"י, שכן בלשון אחרת: תומכי המפלגה הקומוניסטית נקראו שלא להצביע בעדה.

בקיצוניותה, בלאומניותה ובעמדתה הבלתי-מתפשרת ראתה קבוצת "אל-ארד" את הכלים להתפשטותה, למרות הכוחות הניצבים בדרכה. היא פרצה לעבר הציבור הערבי בתרועה אדירה, בסגנון חריף, חד-משמעי. האמצעי הראשון היה הוצאת בטאון מיוחד, שהחל להופיע בראשית אוקטובר 1959, גדוש כולו הסתה נגד המדינה. כדי לחמוק מן החובה לקבל רשיון להוצאתו ניסו עורכיו לשוות לו אופי "חד-פעמי" והוציאו אותו פעמים אחדות בשמות שונים מדי שבוע, למן אוקטובר 1959 עד ינואר 1960. בשבועון זה הובעה אהדה מופגנת לקע"ם (הקהילה הערבית המאוחדת) שאיחדה באותה עת את סוריה ומצרים. הפנייה לממשלת ישראל היתה תקיפה ומאיימת: "על שליטי ישראל להבין, שהגיעה השעה לפתור את בעיית הפליטים פתרון צודק, בטרם תפתור אותה חרב אחרת, ואיזו חרב!". במאמר אחר התריס הכותב כלפי השלטון הישראלי "חיו ותנו לזולתכם לחיות, אולי תחיו!". בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, נקרא בעיתון בלעג "הגמד הירושלמי". קריקטורות ברוח זו שולבו בכל הגליונות. העורך צאלח בראנסי וחבריו, הואשמו בהוצאת עיתון ללא רשיון. הם הורשעו ונידונו לקנסות ולמאסר על תנאי. מאז חיפשה תנועת "אל-ארד", בהנחיית המשפטנים שבחבורה, דרכים ליצירת ערוצי התארגנות, מתוך מגמה להבטיח את חסותו של החוק. בתהליך מאבקה ניסתה "אל-ארד" ליצור מסגרת פעולה חוקית מסתמנים השלבים הבאים:

א. הקמת חברה "כלכלית". ביוני 1960 הגישו שבעה מפעילי "אל-ארד" בקשה לרישום חברה בשם "אל-ארד בע"מ". רשם החברות דחה את פנייתם, מתוך "שיקולי בטחון וטובת הציבור". עתה נפתח מאבק משפטי על זכות ההתאגדות של הקבוצה כחברה. מנצור כרדוש, אחד מראשי מנהיגיה, פנה בעתירה לבית-המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, למען יצווה על רשם החברות לחזור בו מסירובו. בית-המשפט העליון קיבל את העתירה, בהטילו ספק בדרך השימוש שעשה הרשם בסמכותו בעניין זה. הצו על תנאי נעשה מוחלט, ברוב של שני שופטים מול דעת מיעוט של שופט יחיד.²³ כיוון שכך, ביקש היועץ המשפטי לממשלה לערוך דיון נוסף. בקשתו נענתה ובראשית 1962 נגולה שוב שאלה זו בפני הרכב מורחב של חמישה שופטי בית-המשפט העליון, אולם גם הפעם נפסלה החלטתו של רשם החברות.²⁴ פסק-הדין המצווה על רישום חברת "אל-ארד בע"מ" נשאר בעינו. כך הצטרפה לרשימת החברות בישראל בקיץ 1962 חברה מיוחדת, שפעילותה לא התרכזה דווקא בתחום העסקי.

החלטה זו של בית-המשפט העליון עודדה את אנשי קבוצת "אל-ארד", בחזקה את הנחתם כי אכן מסגרת החוק רחבה דייה לספק את צרכיהם הפוליטיים. הם ניסו להשיג רשיון להוצאת שבועון קבוע, אך בקשתם נדחתה. בפנותם לבג"ץ בעניין זה, בית-המשפט העליון לא היה מוכן להתערב בסמכותו של הממונה על המחוז. הקבוצה הוסיפה להתארגן, תוך שיגור תזכירי קטרוג על ממשלת ישראל למוסדות בינלאומיים ולעיתונות זרה.²⁵ לאחר תקופת גיבוש פנימי פנו פעילי אל-ארד לשלב הבא, המכריע.

ב. נסיון ייסוד אגודה עות'מאנית. זו היתה מסגרתן המשפטית של מפלגות בישראל באותה עת, וצעד זה נועד ליצור מפלגה ערבית קיצונית, שתסייע להגשמת יעדה של התנועה הלאומית הערבית כלפי ישראל. הממשלה החליטה לסכל נסיון זה. הממונה על מחוז חיפה, אליו פנו חברי קבוצת "אל-ארד", לא אישר רישום האגודה, בהשיבו לבא-כוחה של הקבוצה, צברי ג'רייס, לאמור: "עיינתי בתקנון שצורף למכתבך, ובמיוחד בסעיף 3(ג), וכן בחומר שהובא לידיעתי. לאחר עיון כאמור הריני מודיע לך כי: "האגודה בשם "תנועת אל-ארד", שהתיימרת ביחד עם אנשים אחרים להקימה, היא אגודה שנוסדה בכוונה לפגוע בקיומה של מדינת ישראל ובשלמותה. אם יתברר, כי למרות האמור לעיל אתם פועלים כגוף, עשויים להנקט נגדכם צעדים לפי הדין".

ברור היה כי התנגשות חזיתית בין התנועה למוסדות המדינה היא עניין של זמן בלבד. פעילי "אל-ארד" הבינו שלא יוכלו לחמוק ממנה. הם החליטו לצאת להתמודדות, תוך נסיון לנצל את החוק בפירושו המילולי היבש כדי שלא תישמט הקרקע מתחת רגליהם, ושוב פנו לבית-המשפט העליון בעתירה לאשר את חוקיות אגודתם.

במשפט מרתק זה נחשפו ונתבררו אופייה של תנועת "אל-ארד", יעדיה וזכויותיה במדינה דמוקרטית. בדיון הופיע היועץ המשפטי עצמו, עורך-דין משה בן-זאב, ולצידו עורך-דין צבי טרלו, פרקליט מעולה, חריף לשון ומשפטן מנוסה. הם קיבצו הוכחות שונות למטרותיה החתרניות של תנועת "אל-ארד", מתוך מגמה לחשוף ללא כחל וסרק את דמותה העוינת. הם אף הציעו לחבר השופטים לעיין בחומר חסוי, אשר לפי אישור שר הבטחון אין לגלותו מטעמים בטחוניים אלא לשופטים בלבד, אך בית-המשפט העליון לא הזדקק לראיות אלה. הוא פתח בניתוח מטרותיה של הקבוצה, לפי תקנונה שלה, ומתוכו הסיק שהיא מתעלמת מקיום המדינה וזכויות העם היהודי היושב בה. שלושת השופטים סמכו פה אחד את ידם על החלטת הממונה על מחוז חיפה, בקובעם כי התארגנות כזאת חורגת מגבולותיה של הדמוקרטיה הישראלית, כיוון שהיא חותרת תחתיה.

בדיון בבית-המשפט הוארה הזיקה בין קבוצת "אל-ארד" לבין האיבה הערבית נגד ישראל. עיתון "פלסטין" הירדני פרסם מאמר נלהב שנשא את הכותרת "אנו שבים - זה הניצוץ הראשון", ובו נכתב:

ארגון אל-ארד ראוי לתמיכה ולטיפוח, כי הוא הינו הניצוץ הראשון למהפיכת פלסטין בלב המולדת השדודה... הוא אחד מעשרות הארגונים הפועלים באדמתנו הכבושה ועלינו להגיע אליהם בכל מחיר, בכל דרך, עלינו לארגן אותם ולכפוף אותם לפיקוד הפלסטיני האחיד. אין זה קשה לפידאיון, השמים נפשם בכפם למען הדלקת אש מהפכת השיבה.

ברוח זו כתבו אף עיתוני קאהיר, ושידורי הרדיו הערביים רעמו בשאגות הזדהות. בינתיים החלו סוכני מודיעין ממצרים ומסוריה לחפש מגע עם פעילי "אל-ארד", מתוך הנחה כי אמנם לא יהססו לשתף עמם פעולה בכל המישורים. על רקע זה נעצרו לחקירה ארבעה ממנהיגי "אל-ארד" - מנצור כרדוש, חביב קהוג'י, צברי ג'רייס וצאלח בראנסי. בסוף נובמבר 1964 חתם שר הבטחון על צו, שהוציא את "קבוצת אל-ארד" אל מחוץ לחוק, בהכריזו: "חבר בני האדם, הידוע בתור 'קבוצת אל-ארד' ויהא שמו אשר יהיה מזמן לזמן, וכן חבר בני האדם, המאוגד בתוך 'חברת אל-ארד' בע"מ, שנוצר על-ידי פעולה משותפת של בעלי המניות של החברה האמורה או כל חלק מהם - הם התאגדות בלתי חוקית". מכוח צו זה פורקה חברת המניות של הקבוצה ופעילותה המאורגת שותקה. הציבור הערבי לא היה מוכן להיגרף לפעילות בלתי-חוקית. הוא חש בסכנה האורבת לו מקבוצה קיצונית זו, והתרחק ממנה.

נסיון נוסף לעלות אל פני השטח, תוך עקיפת הצו של שר הבטחון, ערכו פעילי "אל-ארד" לקראת הבחירות לכנסת השישית ב-1965. אחדים ממנהיגי התנועה הרכיבו רשימת מועמדים, שנקראה "הרשימה הסוציאליסטית הערבית". אמנם הליכתם לבחירות לכנסת נגדה עקרון יסוד במדיניותם, שהרי ראו בעצם ההשתתפות בבחירות לבית-הנבחרים הישראלי ביטוי להכרה במדינת ישראל, אולם כשהגיעו למסקנה שאין דרך אחרת, ביקשו להשיג בדרך זו את חסותו של החוק. הם קיוו לנצל את חסינותם הפרלמנטרית של מועמדיהם שייבחרו לכנסת ולפעול במסגרת הרשימה החדשה, תוך נסיון שלא לפרש יתר על המידה את יעדיהם הפוליטיים, עליהם נמתחת ביקורת כה חריפה בבית-המשפט העליון. הם למדו את לקחי נסיונם הקודם ובשלב הראשון ביקשו להימנע מהתנגשות חזיתית נוספת. הופעתה של הרשימה גרמה אף לשינוי מהפכני בעמדתה של מצרים כלפי ההשתתפות בבחירות לכנסת. בפעם הראשונה לא נקראו ערביי ישראל להחרים את הבחירות. תחנת השידור המצרית "צאות אלערב" הזעיקה את הערבים בישראל לתת את קולותיהם לרשימה הסוציאליסטית הערבית, אך פנייה זו היתה כנראה מוקדמת מדי.

ועדת הבחירות המרכזית פסלה את הרשימה, בראותה בה גלגול של תנועת "אל-ארד", שתפעל למען אותן מטרות בלתי-חוקיות. כשנגול ערעור הרשימה על פסילתה בפני בית-המשפט העליון התקבלה טענת היועץ המשפטי, כי אכן "זו היא אותה גברת בשינוי אדרת".²⁶ בערעור טען עורך-הדין יעקב ירדור, נציג הרשימה, כי סמכות הפסילה בידי ועדת הבחירות מצומצמת ביותר, כמעט אפסית, מוגבלת אך ורק לליקויים המנויים בחוק הבחירות לכנסת. ואכן, סמכות זו בלשון החוק צרה מאוד, ולוועדת הבחירות לא ניתן שיקול דעת רחב כדי למנוע יצירת מחסום בפני רשימות פוליטיות מכל גוון שהוא. בית-המשפט העליון הגיע ברוב דעות למסקנה, כי לחופש ההתמודדות הפוליטית יש סייג, אם הגוף השואף להשתתף בה חותר לקעקע את יסודות המדינה. השופט אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון באותן שנים, ניתח בפסק-הדין את משמעותו הרחבה של "חוק יסוד הכנסת" והסכים עם החלטת וועדת הבחירות, שכן:

תשומת ליבה של הוועדה הופנתה לעובדה, כי הרשימה המערערת זהה עם קבוצת האנשים, אשר לגביה קבע בית-המשפט הגבוה לצדק, שהיא מהווה אגודה בלתי חוקית, וכן לעובדה, שבעקבות הקביעה הזאת הוכרזה אותה קבוצה כארגון בלתי חוקי. נוכח עובדות אלה לא נותר בידי הוועדה המרכזית כל שיקול דעת ולא היתה לה כל ברירה, אלא להחליט שלא לאשר את הרשימה המערערת.²⁷

מאז כשלון נוסף זה המשיכו חברי הקבוצה את פעילותם כבודדים, תוך שהם מנסים להחיות מפעם לפעם את תאי ארגונם במסווה זה או אחר. עורך-הדין צברי ג'רייס, העותר ב"משפט המבחן", פרסם בשנת 1966 את ספרו "הערבים בישראל", ובו קטרוגים חדים על ממשלת ישראל, תוך ציון עובדות לא נכונות או הוצאת עובדות מהקשרן. מאוחר יותר נעצר בחשד שיתוף-פעולה עם ארגוני החבלה, ולפי בקשתו הותר לו לצאת מן הארץ. הוא היגר לביירות, שם החל לעסוק בארגון תעמולה נגד ישראל במסגרת אש"ף. צאלח בראנסי, מנהיג אחר של התנועה, פתח בפעילות לאומנית במסגרת מועדוני ספורט באזור "המשולש הקטן". הוא ניסה לרשום מועדון כזה כאגודה, מבלי שיכלול עצמו ברשימת המבקשים, אולם שוב נחשפה המגמה האמיתית של ההתארגנות. משנכשל בדרך זו פנה למעשים, שהובילו להאשמתו בעבירות בטחוניות, בגינן ישב שנים אחדות בכלא. כששוחרר, שב לפעילות לאומנית קיצונית.²⁸

באותה עת צמחה, במקביל לכוחות הפוליטיים החדשים מנהיגותו של ראש העדה היוונית-קתולית, הארכיבישוף ג'ורג' חכים, שהטביע את חותמו על התקופה הנדונה באישיותו המיוחדת, ראייתו המפוכחת ויכולתו לנווט את דרכו בין זרמים מנוגדים.

צמיחתו של מנהיג מסוג אחר - "הבישוף הפוליטי"

במארס 1948, בעיצומם של הקרבות על העיר חיפה, עקר חכים מן הארץ ופניו ללבנון. הוא חשש כנראה מן ה"הגנה", שכן כבר לאחר מינויו כארכיבישוף עכו, חיפה, נצרת וכל הגליל בשנת 1943, נחלץ לגייס תמיכה במאבק הערבי-פלסטיני כנגד היישוב הציוני. אז ערך מסעות לוותיקן, למצרים ולשאר מדינות ערב כראש כנסייה לוחמת, ותבע במפגיע סיוע בהתמודדות המדינית. הוא אף הופיע בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית ב-1946, ובעדות נלהבת הטעים בשם הנוצרים של "פלסטינה" את הזדהותם המוחלטת עם המוסלמים במערכה על עתיד ארץ-ישראל.²⁹

העדרותו של הארכיבישוף יצרה חלל בעדה היוונית-קתולית בארץ. בתקופה הראשונה לאחר הקמת המדינה השתבשו כליל מערכות חייה של העדה. בניה היו נתונים תחת הלם תוצאות המלחמה, ללא מנהיג, ללא מרכז, חסרי נקודת אחיזה.³⁰ שלטונות ישראל החליטו לעודד את הארכיבישוף לשוב ארצה, מתוך תקווה שהוא יסתגל למציאות החדשה ויהפוך למנהיג מעשי, הגיוני, שניתן להידבר עימו, שיידע לבלום התפשטות ההשפעה הקומוניסטית ביישובים הערביים. נראה שהוא עצמו הביע ביוזמתו נכונות להמנע מפעילות עוינת ועל-כן הותרה שיבתו בינואר 1949, תוך שהוא מכריז ברמה על פרישתו מן החיים הפוליטיים. אלא שבפועל הוא צלל עמוק לתוכם. מייד עם הגיעו לארץ חזר ונטל לידיו האמונות מוסדות ההנהגה, בתנופה גדולה ארגן מחדש את המנגנון העדתי, תוך שהוא מבצר במהירות את מעמדו.

חכים העתיק את מוקד חייה של העדה לנצרת, אך הפעילות לא נצטמצמה רק בה. בתנופת שיקום אדירה הוקמו בתי-תפילה בכפרים שונים, שני בתי-יתומים, מושב-זקנים, בתי-חולים וכנסייה על שם יוסף הקדוש הפועל, המתנשאת על גבעה רמה במבואות נצרת וחולשת על העיר כולה. בסביבתה הוקמו אף מפעלים אחרים של העדה. כאן הונחה בשנת 1956 אבן הפינה לבית-ספר מפואר לכמרים, ראשון מסוגו במזרח התיכון כולו, בו המורים כולם ערבים. ליד בית-הספר נבנה בית-נזירות, "מסדר הגליל", ומוסד ליתומות בהנהלת האחיות. לא רחוק משם הוקם שיכון, ביוזמתו של הכומר גוטייה, וכן מלון לצליינים "ניו-גרנד הוטל".

הארכיבישוף חכים גילה כושר מנהלי מעולה. הוא פיתח מפעלים כלכליים שונים וביניהם חברת תיירות לעידוד הצליינות. חשיבות מיוחדת הוקדשה למפעל "דפוס אלחכים", וחודשה אף הופעתו של בטאון העדה, "א-ראבטה". תוך זמן קצר הרחיב הארכיבישוף שופע הרעיונות את היקפו, הוציאו ממסגרת של כתב-עת המצטמצם בענייני העדה בלבד, והפכו לבמה חברתית-פוליטית מרכזית לערביי ישראל בכללם, מבלי לגרוע מעיסוק בשאלות חיוניות ליוונים-קתולים ותוך מתן תשומת-לב מיוחדת להדים מן הוותיקן. מעל דפי "א-ראבטה" תקף ג'ורג' חכים את הממשל הצבאי, זעם על אפליית בני המיעוט הערבי, תבע משלטונות ישראל לפתור את בעיית הפליטים, להשיב ל"נפקדים הנוכחים" את אדמותיהם, למנוע הפקעת קרקעות, להבטיח שוויון מלא. הוא היה כולו אש בוערת, נמרץ, חרוץ, חלוץ במאבקו לשיפור מצבם של ערביי ישראל, אך בעת ובעונה אחת הוכיח גמישות, תפיסה נכונה של יחסי הכוחות, יכולת תמרון, תוך שימוש בגווני ניסוח יפים לשעתם, קשרים עם גורמים שונים בממסד וקסם אישי במשא-ומתן.

ההגדרה "הבישוף הפוליטי" הלמה אותו. היה בה קנטור, אך גם הערכה. הוא לא היסס לבחוש בקדירת ההתארגנות של רשימה ערבית עצמאית לכנסת, יחד עם בן עדתו, עורך-הדין אליאס כוסא, אולם שלא כמותו "לא טיפס על קירות חלקים". משנוכח בחוסר התכלית של נסיון זה, ויתר על יעדו היומרני, אך השתמש בו כמנוף לשילוב בן עדתו במקום בטוח ב"קדמה ופיתוח", רשימה נלווית למפא"י. תחילה, בבחירות לכנסת השנייה והשלישית, זכה בו מסעד קסיס, אך אליאס נח'לה "ירש" אותו בבחירות לכנסת הרביעית והחמישית. למעשה כרת הבישוף עם מפא"י ברית, שהזינה את שני הצדדים. מכוחה זכתה העדה היוונית-קתולית במשך תקופה ארוכה לנציגות בכנסת, בלי קשר למספר בעלי זכות הבחירה בתוכה. ג'ורג' חכים מצידו קרא לערביי ישראל להצביע בעד רשימת שלטון זו, כשהוא מסייע למפא"י לשמור על מעמדה במגזר הערבי. יריביו הטיחו בו, שהוא "הבישוף של מפא"י" או שהוא "סוכן כפול". דרך העקלתון שלו סיפקה תחמושת לטיעון זה, אולם לא היה אפשר להתעלם מהשגיו הממשיים, הן במישור העדתי, הן במישור הלאומי, ובכללם החזרת נכסי העדה היוונית-קתולית, ייצוגה בכנסת ובהסתדרות, פתרון בעיות שונות של יישובים ערביים וגם הקלה על מצוקות הפרט. הוא נלחם בהשפעה הקומוניסטית והשתמש בחשש הממשלה מפני התפשטותה כנימוק לדרישתו הנחרצת לפתרון יסודי של בעיית הפליטים והקלות בעול הממשל הצבאי.

בינואר 1961 נערכה פגישה היסטורית שלו עם ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שעד אז נמנע מכל מפגש עם מנהיג ערבי ישראלי. נראה כי בין השניים נוצרה הבנה, "כימיה" בלשון השגורה. מייד אחר-כך הארכיבישוף חכים ראה לנכון לקרוא לערביי ישראל מעל דפי "א-ראבטה" להתפכח משכרון הלאומנות ולא להיתלות עוד באשליית גאולה חיצונית. הוא תבע מהם להכיר במציאותם כמיעוט, שעליו להיאבק על זכויותיו, אך בעת ובעונה אחת אין לו מנוס מלהכיר בחובותיו כלפי המדינה.³¹

בשנת 1964 נקט צעד מהפכני, בלתי-צפוי ממנו כראש כנסייה: הוא ביקש לקבלו כחבר בהסתדרות העובדים, כמופת אישי לכמורה היוונית-קתולית ולבני עדתו כולם, בהבהירו שאין סתירה בין חוקת ההסתדרות לעקרונות הנצרות. אופיינית לו הדגשת התועלת בהצטרפותו לארגון המעניק שירותים חיוניים, בעיקר בתחום הבריאות. הוא לא היסס לערוך מגבית למען הסתדרות העובדים בארצות-הברית.³² נאמן לגישתו המעשית, הוא הבטיח ייצוג היוונים-קתולים בוועד הפועל של ההסתדרות.

עמדותיו אלה לא מנעו ממנו להוסיף ולבקר את ממשלת ישראל או לקטרג בפני עיתונאי חוץ על מדיניותה כלפי אזרחיה הנוצרים, הגורמת להגירתם.³³ בעת ובעונה אחת קרא לבני העדה היוונית-קתולית בפרוץ מלחמת ששת הימים לתרום דם לפצועי צה"ל, בהביעו הזדהות עם המדינה הנאבקת על קיומה.³⁴

הארכיבישוף חכים הילך בין הקטבים על חבל דק, מפותל, מעצים את יוקרתו האישית על ידי עשייה בלתי-נלאית למען עדתו, בניית תשתית כלכלית איתנה במפעלים מגוונים, יצירת מקורות תעסוקה, אריגת רקמה פוליטית עתירת השפעה ומערכה לשיפור תנאי חייהם של ערביי ישראל ופתרון בעיות מעיקות של בני המיעוטים בכללם. תמרוניו פתחו בפניו את דלתות המימסד.³⁵ הציבור הערבי רחש לו ללא ספק כבוד אמיתי, אם גם לא נהר אחריו כמנהיג לאומי, שהרי היותו אחר ככלות הכל הוא היה ראש העדה היוונית-קתולית בלבד, מיעוט זעיר באוכלוסייה הלא-יהודית, שרובה מוסלמית. יחסו הרגשי למדינה היהודית לא נשתנה כנראה כל שנות פעילותו בתוכה, למרות שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם הממסד. הוא היה נאמן בראש וראשונה לעדתו וחש עצמו כבן העם הערבי. טיפוח הלאומיות הערבית נועד גם הוא לחזק את מעמדם של היוונים-קתולים בסביבתם, בד בבד עם סלילת הדרך להגשמת שאיפתו האישית של "הבישוף הפוליטי" להפוך למנהיג לאומי של כלל ערביי ישראל.

מלחמת ששת הימים טרפה את הקלפים, גבולות השתנו, ובאזור נוצרה מציאות חדשה. היה זה עיתוי הולם לסיום פרק כהונתו של ג'ורג' חכים בישראל, בה העפיל לרכסים גבוהים בנוף הפוליטי, אך לפסגה לא הגיע. בשלהי 1967 נתמנה ל"פטריארך היווני-קתולי מקסימוס החמישי", ראש העדה באזור כולו. הוא נפרד מצאן מרעיתו ומידידיו הרבים, יהודים וערבים, ועקר לדמשק.³⁶ כיוון שמקום מושבו נעתק לבירה עוינת לישראל, הקצין את יחסו כלפי המדינה - תולדה טבעית של תפיסת עולמו, הדורשת התאמה לכללי הזירה הפוליטית, או בלשון הפתגם הערבי המסורתי: "השען על הקיר הניצב מאחוריך".

סיכום

פרק הזמן שבין מבצע סיני למלחמת ששת הימים עומד עדיין בסימן מאבק קיומי, הן של המדינה היהודית הצעירה, הן של המיעוט הערבי בתוכה, שחתר לעצב את זהותו הלאומית, נאבק לשמור על זכות השוני, ולהשתחרר מכבלי הממשל הצבאי, מחפש הנהגה שתוביל אותו בין חתחתי מציאות מורכבת, נקרע בין כוחות מנוגדים. הערבים בישראל עדיין לא הגדירו את עצמם כפלשתינאים; הם נשאו את דגל הערביות, ובעת ובעונה אחת השתלבו בהוויה הישראלית. תהליך הידמות עבר על הנוער הערבי, שלמד להכיר את בני גילו בקרב הרוב היהודי, בחקותו את לבושם, התנהגותם ודיבורם.

מרכז הכובד הכלכלי של ערביי ישראל הועתק מן הכפר לעיר עם היציאה לעבודות מחוץ ליישוביהם, ותהליך זה גרם לתמורות חברתיות עמוקות במישורים שונים ולמתחים פנימיים הנוצרים בדרך-כלל בעטיין. בשנים אלה נערכו נסיונות ראשונים לתיעוש הכפר הערבי, הקמת מפעלים משותפים ליהודים וערבים, ולהידוק הקשר בין בני הדור הצעיר בשני העמים.

במישור הדמוגרפי חלה בתקופה הנדונה עלייה משמעותית בשיעור בני המיעוטים באוכלוסייה הישראלית: בשנת 1958 הם מנו 213,200 נפש, דהיינו 10.7 אחוז, ובסוף 1967 הגיע מספרם ל-392,300 נפש - 14.1 אחוז מכלל תושבי ישראל. אמנם עיקר השינוי נובע מאיחוד ירושלים, על תושביה הערבים במזרח העיר ותוספת זו גם שינתה את היחס בין בני הדתות השונות; אך גם ללא גורם זה, מזדקרת מגמת העלייה במשקלם המספרי של בני המיעוטים.

אוכלוסייה לא יהודית בישראל [בסוף השנה; באלפים]:³⁷

השנה	סך הכל בני מיעוטים	מוסלמים	נוצרים	דרוזים ואחרים	אחוז בני מיעוטים
1949 1954 1959 1964 1967	160.0 191.8 229.9 286.4 392.3	111.5 131.8 159.3 202.3 289.6	34.0 42.0 48.3 55.5 70.6	14.5 18.0 22.3 28.6 32.1	13.6 11.1 11.0 11.3 14.1

בתקופה זו לא היתה מדיניות ברורה, מגובשת ועקבית כלפי האוכלוסייה הערבית. הממשלה עסקה ב"כיבוי שריפות", אך בהדרגה העמיקה ההכרה כי יש לשלב את ערביי ישראל בחיי המדינה. הממשל הצבאי היווה אבן נגף בדרך זו, שהיה הכרח להסירה, דבר שנעשה באופן סופי בשנת 1966. בשנה שלאחריה פרצה מלחמת ששת הימים, אשר שינתה באחת את גבולות המדינה ואיפשרה את המגע הישיר בין ערביי ישראל ואחיהם מעבר לגבול של אתמול. מציאות זו הביאה בעקבותיה לשינויים שהחלו ניכרים בסוף העשור השני למדינה אך בעיקרם הם שייכים כבר לעשור הבא והשונה.

הערות
1. מ' מרעי, "המעמד החדש", פוליטיקה, 21 (יולי 1988), עמ' 33.
New Outlook (December 1961), p. 35
2. ראו: ג' שילה, ערביי ישראל בעיני מדינות ערב ואש"ף, ירושלים תשמ"ב, עמ' 19-11, 69-60.
3. ארגון השחרור הפלסטיני, אש"ף, נוסד רשמית ביום 22 במאי 1964 על-ידי אחמד שוקיירי. יאסר ערפאת ("אבו עמאר"), הקים ב-1 בינואר אותה שנה את "אלפתח", שהשתלט מאוחר יותר על ארגון השחרור הפלסטינאי.
4. ראו: הארץ 30 באוקטובר 1968, המדווח על נתונים שמסר בכנסת שר הבטחון משה דיין בנושא הגיוס לפעולות חבלה. וכן ראו: אל אתיחאד, 1 באוקטובר 1968, הארץ. עיינו גם: ש' שגב, "מניעים אידיאולוגיים להצטרפות ערבים מישראל לארגוני החבלה", מעריב, 27 בנובמבר 1968. השוו לדברי יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שמואל טולידאנו, מעריב, 28 בנובמבר 1968, וכן ראו: ש' טולידאנו, "ערביי ישראל - הישגים ולבטים", סקירה חודשית, (ינואר 1973), עמ' 9. את התופעה, חרף ממדיה המצומצמים, הוא מגדיר כחמורה, "כי המדובר בצעירים, שנולדו במדינת ישראל, חונכו על ברכיה, ונהנו בה מרווחה כלכלית ומחופש הביטוי, המחשבה והפולחן".
5. מ' דרויש, אוראק א-זיתון, ("עלי הזית") חיפה 1961, עמ' 10-5. המשורר היגר מישראל, טיפס בהדרגה למרום מנגנון ההסברה של אש"ף בביירות, עד שהפך ל"שר התרבות" של הארגון. לפני ההחלטה המכרעת על הליכה לוועידת השלום, בספטמבר 1991, פרש מן המועצה הלאומית הפלסטינית. ב-1999 חזר לישראל.
6. בינואר 1958 נועדו מנהיגים ערבים בביתו של אמיל חביבי בנצרת ודנו באפשרות לנהל בארץ מלחמת גרילה בנוסח פעולתו של הפל"נ באלג'יריה. תוכנה של הפגישה הוקלט על-ידי השב"כ והובא לידיעתם של וילנר, סנה ומיקוניס. ראו: א' רכס, המיעוט הערבי בישראל: בין קומוניזם ללאומיות ערבית 1991-1965, תל-אביב תשנ"ג, עמ' 30.
7. שלישייה זו כולה כבר איננה בין החיים. יאני נפטר בשנת 1962. אחריו מת ג'בור ג'בור. ב-21 ביוני 1971 נפטר בחיפה האחרון מבין השלושה, אליאנס נעמת אללה כוסא. שלושת האישים האלה, בני הדור הישן, היו קנאים לקו הערבי הלאומני, עולמה של המפלגה הקומוניסטית היה זר להם, אולם הם ראו בה בת-ברית במאבקם נגד מדינת ישראל.
8. ראו: א' גריילסמר, "רק"ח והבחירות לכנסת ה-12", י"מ לנדאו (עורך), המגזר הערבי והבחירות לכנסת, 1988, (מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל 85), ירושלים, עמ' 54.
9. ארבעתם מחוגי "הליגה לשחרור לאומי". אמיל חביבי, בולוס פרח ואמיל תומא הניחו את יסודותיו של ארגון זה בשנת 1944. הארבעה שיתפו פעולה בתחומים שונים, עד שנפרדו דרכיהם בגלל עמדתה של ברית-המועצות בשאלת חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בתוכה. עד אז נודעו בפעילותם התעמולתית העניפה.
10. אמיל חביבי, יליד חיפה, בן העדה הפרוטסטנטית, ממשפחה שפרעמית, מורה לפי מקצועו, היה משנהו של "מוסא", מנהיג פק"פ. הוא פרסם את הכרוז ההיסטורי, שחתם את הפילוג "הלאומי" במפלגה, בהוקיעו בחריפות דרכם של חבריה היהודים. אחר נטש את מנהיגו, בהשתתפו בהקמת הליגה. בשעתו אף עמד בראש "מועדון העם", ארגון משכילים שמאלניים. בסוף דרכו הפוליטית התנגש בהנהגת רק"ח שצמחה בשנות השמונים, והפך לגורם אופוזיציוני עד שהודח, עם קבוצת תומכיו, לאחר הבחירת לכנסת ה-12. ראו: א' חביבי: "כמו פצע", פוליטיקה, 21 (יולי 1988), עמ' 9-6.
11. אמיל תומא, בן למשפחת סותרים מפאית מן העדה היוונית-אורתודוכסית, בוגר אוקספורד ונשוי ליהודיה. היה עורכו הראשי של אל-אתיחאד, שהחל להופיע במאי 1944 ושימש כבטאונה של "הליגה לשחרור לאומי". למן ייסוד "קונגרס הפועלים" באוגוסט 1945 נחשב כתב-העת אף כשופרו של ארגון זה. עם הקמת מק"י הוטל על אמיל תומא לערוך בפומבי "ביקורת עצמית", שהרי הוא הצטרף למאבק המזוין נגד הצעת החלוקה שנתמכה על-ידי ברית-המועצות. הוא אף הורחק לזמן מה מעמדת השפעה במפלגה, ואולם לאחר תקופת צינון קצרה שב ותפס את תפקידו כעורך אל-אתיחאד. רק בראשית שנות השישים הוחזר לו מושבו בוועד המרכזי של המפלגה. בשנת 1971 נמנה על יוזמי הקמת "התאחדות האקדמאים הערבים בישראל", יחד עם חוגים לאומניים. עם הקמת "הוועד להגנה על האדמות הערביות" בשנת 1975 כיהן כמזכירו, יחד עם צליבא ח'מיס.
12. חנא נקארה הוציא למן פברואר 1946 יחד עם אמיל חביבי כתב-עת פוליטי חריף בשם "אלמהמאז" (הדורבן). הוא היה עורכו הפוליטי, ובצידו כיהן אמיל חביבי כמזכיר המערכת.
13. בולוס פרח, איש עסקים חיפני, יווני-אורתודוכסי, נשוי ליהודיה. ארגן יחד עם אמיל תומא את מועדון המשכילים "קרן התקווה" (שעאע אלאמל). יחד עמו התנגד לקו הסובייטי שתמך בחלוקה, בהזדהותו עם שאיפת ערביי ארץ-ישראל להקים מדינה ערבית אחת בארץ-ישראל כולה. לאחר הסתלקותו מן החיים הפוליטיים שהה מרבית הזמן בגרמניה.
14. תופיק טובי, הערבי היחיד שישב בבית הנבחרים הישראלי למן הבחירות הראשונות עד לכנסת ה-12. ב-1990 התפטר לאחר שהפך "זקן חברי הבית". הוא בן העדה היוונית-אורתודוכסית, חניך בית-הספר של המיסיון הבריטי בירושלים. את לימודיו האקדמיים השלים באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בית-אולפנא של רבים מגדולי המדינאים בארצות ערב. בתקופת המנדאט עבד כמפקח בלשכת העבודה, ובמסגרת זו בא במגע הדוק עם שכבת הפועלים. ראשית צמיחתו הפוליטית היתה במסגרת "קונגרס הפועלים הערבי בפלסטין", ואחר-כך בתוך שורות "הליגה לשחרור לאומי".
15. פואד ג'אבר ח'ורי, משכיל, יווני-אורתודוכסי, בן למשפחה אהודה בנצרת. עד פטירתו בשנת 1968 עמד בראש סניף המפלגה הקומוניסטית בעיר. ייצג את העדה היוונית-אורתודוכסית, ובגלל אישיותו החזקה נדחקה התנגדותם של המוסלמים - רוב האוכלוסייה בעיר. כיהן כראש הסיעה הקומוניסטית בעיריית נצרת והיה חבר הוועד המרכזי של מק"י כבר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.
16. מונעם ג'רגו'רה, בן העדה היוונית-אורתודוכסית, ממשפחה עשירה בנצרת. שימש שנים רבות חבר הוועד המרכזי של רק"ח. בבחירות לעיריית נצרת בשנת 1970 ביקש לעמוד בראש רשימת המפלגה, בתמיכת המשמרת הנוצרית הוותיקה, אולם נדחק על-ידי תופיק זיאד המוסלמי.
17. צליבא ח'מיס, עסקן פועלים נמרץ, ידוע היה בשנות השישים כ"בוס האדום" של נצרת. את מעמדו כבש תוך כדי עיסוק בבעיות עובדים. אף הוא, כמנהיגים קומוניסטים אחרים, נשא אשה יהודיה. הוא נחשב שנים רבות כ"שר החוץ" של המפלגה הקומוניסטית, רק"ח, מטעמה השתתף בפראג בעיתון "בעיות השלום והסוציאליזם", שתורגם לעשר שפות ושימש כבטאון התנועה הקומוניסטית העולמית, שהיתה נתונה למרות מוסקבה. הוא שימש כעין "קצין קישור" בין רק"ח לבין המפלגות הקומוניסטיות בעולם. בשעתו היה לאומני קיצוני ואף שיבח את ספרו האנטישמי של איבנוב, "ציונות ללא כסות", שיצא בברית-המועצות. בשנות השמונים נדחק מן הצמרת ולבסוף הודח מן המפלגה. בעת פרוץ מלחמת המפרץ תמך בלהט בצדאם חסיין. (הארץ, 16 באוגוסט 1991). בשנותיו האחרונות חדל מהתבטאויותיו הקיצוניות, הרבה להשתתף בכנסים יהודיים-ערביים, ונימת פיוס איפיינה את התייחסותו לנושאים שעל הפרק.
18. נסיון נפל קודם להקמת גוף פוליטי ערבי קיצוני ערכו עורך-הדין אליאס כוסא והעסקן המוסלמי טאהר פאהום לקראת הבחירות לכנסת השלישית. בנובמבר 1954 הופץ ביוזמתם קול קורא לערביי ישראל לכונן "גוש ערביי ישראל" כנגד "מדיניות הרדיפות של הממשלה". זמן מה אחר-כך הפך הגוש למפלגה, שהתרכזה בהפצת עלונים ושיגור מכתבי מחאה לעיתונות. מפלגה זו לא הצליחה לחרוג ממסגרת חוג מצומצם של נכבדים לאומניים בגיל העמידה מבני המעמד הבינוני.לא היו לה כלים ארגוניים וחסרה לה תנופת ביצוע. מולה עמדה מק"י, שהתנגדה להתבססותו של ארגון מתחרה. לאחר הבחירות התפוררה המפלגה ועסקניה הפכו, בלית ברירה, ל"אגף חיצוני, שלא מן המניין" במפלגה הקומוניסטית.
19. זהו הכינוי של שנת בחירות בפי ערביי ישראל. מילולית - "שנת ברוך הבא".
20. דמותו של "א-ראיס" דהתה לאחר מלחמת ששת הימים, אך דווקא עתה מתחדשת ההערצה כלפיה ושוב היא נישאת על כפיים כסמל הלאומיות הערבית של פעם, לאחר שלושה עשורים בהם נדחקה לקרן זווית. בהפגנת הסטודנטים הערבים בחיפה ב-5 באפריל 2000 הונפה תמונת ענק של ג'מאל עבד א-נאצר בראש התהלוכה. הצעירים המשולהבים שאגו את שמו, כמו סביהם בשנות השישים.
21. מאלפים דבריו של צברי ג'רייס, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ממנהיגיה הצעירים של קבוצת "אל-ארד", אשר אמר בגלוי: "במקום הערצה ושחייה עם הזרם קיבלתי בירושלים אפשרות ללמוד. דעותי המדיניות הבשילו והתבהרו ולאט לאט גם התבססו". מצוטט אצל ע' מנצור, "ערבי קיצוני צעיר מציג את הבעיה", הארץ, 12 בדצמבר 1965.
22. ב-10 ביולי 1951, עוד טרם היווסד "אל-ארד", רמז על כך אמיל חביבי, בכותבו בטורו ב"אל-אתיחאד": "חברים בודדים" הפועלים עמנו ב"חזית העממית" תוקפים אותנו בחשאי. מצב זה אי-אפשר שיימשך..." ימים אחדים לאחר דבריו אלה נתגלה הקרע בכל ממדיו. מנצור כרדוש, מפעיליה המרכזיים של "אל-ארד" הטעים, כי הפילוג הוא תולדת הסכסוך בין עבד א-נאצר לקאסם. עבד אלרחים קאסם שביצע הפיכה בעיראק, קרא תיגר על מנהיגותו של ג'מאל עבד א-נאצר בעולם הערבי, ובין השניים נוצרה מתיחות הולכת וגוברת.
23. בג"ץ 241/60 כרדוש נגד רשם החברות, פסקי-דין ט"ו, עמ' 1151.
24. דיון נוסף 16/61 רשם החברות נ. כרדוש, פסקי-דין ט"ו, עמ' 1223. ראו גם: הארץ, 27 ביוני 1962.
25. ביולי 1964 שלחה קבוצת "אל-ארד" תזכיר מפורט למזכיר הכללי של האו"ם, או-תאנט, ובו השמיצה את ממשלת ישראל בלשון ארסית. נוסחו נשלח אף לשגרירויות זרות ולמערכות עיתונים ידועים בחוץ-לארץ.
26. ע"ב 1/65 יעקב ירדור נגד יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הששית, פ"ד י"ט (3), עמ' 365.
27. ע"ב 1/65, עמ' 387. עם זאת, הדגיש השופט אגרנט, כי אין הוא שולל את זכותו של אף אחד מן המועמדים להיבחר אישית או להשתלב כמועמד ברשימה אחרת.
28. סיכום תולדות התנועה מפי אחד ממנהיגיה, חביב קהוג'י, ראו בספרו: "אלקצה אלכאמלה לאל-ארד" (הסיפור השלם של "אל-ארד"), ירושלים 1978.
29. ד' צמחוני, המערך הפוליטי של הנוצרים בישראל", המזרח החדש, ל"ב (תשמ"ט) עמ' 143.
30. לפי גירסתו של ג'ורג' חכים, הצטמצמה העדה בישראל בעקבות הבריחה כדי מחציתה. ראו: Archibishop G.E. Hakim, "The Greek Catholic community", New-Outlook, V, 3 (43), pp. 78-81
31. א-ראבטה, 1961.
32. ג'רוסלם פוסט, 6 במאי 1965.
33. ח' קהוג'י, עמ' 52.
34. צמחוני (לעיל, הערה 29), עמ' 146.
35. בביקוריו של הארכיבישוף בלשכת יועץ ראש ההמשלה לענייני ערבים בשנים 1964-1962 זכור לי כי הופיע תמיד בראש זקוף, בנעימות ובענייניות. הוא ידע את מטרותיו ומצא דרכים להשיגן, שלא על דרך עימות חזיתי. מבחינות רבות נהג כדיפלומט מקצועי. קשרים הדוקים נרקמו בינו לבין אורי לובראני, יועצו של בן-גוריון עד פרישתו.
36. עם פרישתו נזרקה טענה בבית-המשפט כי הפך לנפקד, בעוברו לארץ אויב. ראו: מעריב, 21 בינואר 1968.
37. ראו: שנתון סטטיסטי לישראל, ירושלים 1990, לוח 2.1, עמ' 38.