הדגשת המצוות החברתיות

החסידים היו שייכים לעולמם של חכמים, אולם התייחדו באורחות חייהם, בהשקפת עולמם ובפעילותם בחברה. הם היו חכמים, שינקו את סמכויותיהם לא ממעמדם בממסד, אלא מעממיותם ומהכאריסמה שלהם. במחלוקת בשאלה: תלמוד או מעשה - איזה מהם עדיף? הדגישו החסידים באופן מוחלט את המעשה. המקורות נוקטים לעתים קרובות את המושג "חסידים ואנשי מעשה", ובמידה רבה מדובר בשמות נרדפים. החסידים הדגישו במיוחד את קיומן של מצוות, שיש בהן משום תמיכה בשכבות הצריכות לסיוע מבחינה כלכלית, כגון קיום מדוקדק של שמיטת קרקעות, אשר יבולן בשנה השביעית הוא קודש לדלת העם. הם פעלו בתחומי העזרה ההדדית. כגון פדיון שבויים, ריפוי חולים וניחום אבלים.

התפתחות המושג "חסידים"

הביטוי "קהל חסידים" מצוי בספר תהילים. בימי החשמונאים מציין המושג "חסידים" את החוג שירד למחתרת ואחז בנשק ולימים התרכז סביב מתתיהו ובניו, ברבות הימים אפשר שהיתה לו זיקה לפרושים ולחכמים. קשה לברר אם היה קשר ישיר בין אותם חסידים קדומים לבין "חסידים ראשונים", הנזכרים בספרות התלמודית, ובין כל אלה לבין החכמים המכונים "חסידים", לרבות "חסידים ואנשי מעשה", בתקופת התנאים. אולם על כל פנים ציין הכינוי "חסידים" חוג מסוים - ולא רחב ביותר - שהיה קיים בשולי עולמם של חכמים. ברור, שההבחנה בין חסידים לבין חכמים בכללותם התחדדה לאחר חורבן הבית, שעה שחכמים נטלו לידיהם את רסן ההנהגה של האומה והעמיק ההבדל בין מעמד הבכורה של חכמים, מחד גימא, לבין עממיותם של החסידים, מאידך גיסא. קיומם של החסידים כגורם בעל ייחוד בתוך עולמם של חכמים הלך והצטמצם בתקופת האמוראים, שעה שהלכה ונוצרה ההפרדה בין הנשיאות לבין הסנהדרין והנהגתם של חכמים איבדה מעוצמתה הממסדית; בה בשעה התחיל הביטוי "חסיד" לציין חכמים המחמירים על עצמם בתחומי הלכה שונים.

חסידים כבעלי אגדה והלכה

מן המקורות עולה דמותם של החסידים כבעלי אגדה ואין הלכות המובאות משמם. היו שהסיקו מכך, שהחסידים לא עסקו בהלכה, אולם במקורות עצמם מופיעים הביטויים "הלכות חסידים", "משנת חסידים" ו"מגילת חסידים", שיש בהם כדי להעיד על פעילותם של החסידים גם בתחום ההלכה. מנהגיהם של החסידים סוטים מההלכה המקובלת בתחומים שונים, כגון שבת, ציצית, תפילה ומצוות שבין אדם לחברו - בדרך כלל לחומרה. חלקן של חומרות אלו תואם את ההלכה הקדומה של ראשית ימי בית שני. מבחינה זו יש דמיון בין החסידים לבין אותן חבורות וכתות שבפני הבית, שאף הן בחרו להחמיר על עצמן על פי ההלכה הקדומה ולא קיבלו תקנות מקילות שונות שתיקנו חכמים. אי הבאתן של הלכות מפי חסידים, שהיו אף תלמידי חכמים, כגון רבי חנינה בן דוסה ורבי פנחס בן יאיר, אינה מתיישבת עם ההנחה שהיו בעלי אגדה בלבד. מסתבר יותר, שהיו בהם שעסקו בהלכה, אלא שהלכותיהם נדחו על ידי שאר החכמים ולכן לא נכללו בספרות התלמודית.

מערכת היחסים בין חכמים לחסידים

מן הימים שלאחר חורבן הבית מצויה עדות על רבי יוחנן בן זכיי, ששלח את רבי יהושע בן חנניה, כדי לבדוק במעשיו של כוהן חסיד אחד (אבות דרבי נתן, נוסח ב, כז), ובייחוד את דרך הקפדתו על אכילת תרומה בטהרה. כאן באה לידי ביטוי חשדנותם של חכמים כלפי החסידים, כמו גם רצונם לאחד את האומה על פי ההלכה שנקבעה במוסדות ההנהגה בתקופת יבנה. מעניין, כי רבי יוחנן בן זכיי עצמו נזקק, בשעת מצוקה אישית, לעזרתו של רבי חנינה בן דוסה החסיד:

ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבן יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך (בבלי, ברכות לד ע"ב).

ר' יוחנן בן זכיי הכיר אפוא בקיומם של מעין יחסי דבקות מיוחדת בין רבי חנינה בן דוסה לבין הקדוש ברוך הוא, שמכוחם יכול היה להביא לידי ריפוי חולים. לחפירים מיוחסים מעשי נסים: כך, דרך משל, מסופר על רבי חנינא בן דוסה, "שהיה עומד ומתפלל, נשכו ערוד ולא הפסיק, הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו" (תוספתא, ברכות ג כ). בדרך כלל היה יחסם של חכמים למעשי נסים אלה יחס דו-ערכי. כבר בימי הבית אמר שמעון בן שטח לחוני המעגל, שהוריד גשמים בדרך נס: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי" (משנה, תענית ג ח). ובדומה לרבי חנינא בן דוסה, שרבי יוחנן בן זכיי אמר עליו שהוא "כעבד לפני המלך", נאמר על חוני המעגל, שהיה "כבן בית" לפני ריבונו של עולם.

הנשיא לעומת החסיד

רבי יהודה הנשיא בא לידי עימות עם רבי פנחס כן יאיר החסיד. לעימות זה היו שתי פנים: האחת - התנגדותו של רבי פנחס בן יאיר לנסיונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את שמיטת הקרקע, שמקורה מן הסתם בחשיבות החברתית, שנודעה בקרב החסידים לקיומן של מצוות התלויות בארץ; השנייה - ביקורתו של רבי פנחס בן יאיר כלפי גינוני השררה של רבי יהודה הנשיא. בהתנגשות זו נתעמתו שני טיפוסים של מנהיגים - הנשיא והחסיד. רבי היה המנהיג הלגיטימי מכוח גדולתו בתורה, ייחוסו (שושלת הילל) ומידת ההכרה שזכה לה מטעם השלטונות הרומיים, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה מנהיג כאריסמאטי ונערץ בזכות מעשי הנסים שיוחסו לו. רבי היה בעל השררה החותר לנורמאליזאציה כלכלית ולביסוסם של בעלי הנכסים, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה מנהיג עממי, שדאג לפשוטי עם עניים. רבי יהודה הנשיא היה איש התלמוד, עורך המשנה, אשר בראש מעייניו לימוד התורה, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה איש המעשה, העוסק בפדיון שבויים ומעמיד בראש סולם ערכיו את הסעד. על מערכת זו של ניגודים נוספה עובדת היותו של רבי יהודה הנשיא - שעמד בראש הסנהדרין, תחילה בבית שערים ולאחר מכן בציפורי - איש הגליל, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה בן הדרום, והוא נזכר בקשר ללוד ולאשקלון.

תכונותיו של החסיד

בברייתא, שנוספה במשנה בחתימת מסכת סוטה, נכללה מימרה של רבי פנחס בן יאיר, שיש בה מעין מצע של תכונות אידיאליות, רשימת תכונותיו של החסיד במעין סולם ערכים:

רבי פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש, ורוח הקדש מביאה לידי תחית המתים, ותחית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אמן (משנה, סוטה ט טו).

מעניין, שבמערכת ערכים זו מצויה החסידות במקום גבוה ביותר, ואך כפסע בינה לבין רוח הקודש.

קראו עוד:

החברה היהודית : עלייתו של מעמד החכמים
החברה היהודית : בתי המדרשות ועולמם החברתי של חכמים
החברה היהודית : תלמוד או מעשה
החברה היהודית : החסידים (פריט זה)
החברה היהודית : חברים ועמי הארץ
החברה היהודית : עמדת חכמים כלפי שומרונים ונוכרים
החברה היהודית : עולים מתפוצות הגולה

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel