ב'ספר חסידים' סימן תתקעה נאמר:

למה נקרא חסיד, על שם חסדים, ועוד, חסיד על שם (דברים יד, יח) "והחסידה", תרגומו: "וחווריתא", וכתיב (ישעיה כט, כב): "ולא עתה פניו יחוורו", לפי שמביישין ומלבינין פניו והוא כחרש [לא ישמע‏] וכאלם לא יפתח פיו, לא יבייש פני אדם. ולעתיד – פניהם מבהיקות (שם, עמ' 241-240).

החסיד מוגדר אפוא כמי שמלבינים את פניו ברבים והוא אינו משיב, פניו מלבינות כחסידה והוא כחרש וכאילם, נושא עלבונותיו בדממה. מובן הדבר, כי מי שבאופן קבוע, דרך שיטה, איננו נוהג כמנהגם של הסובבים אותו ומבקש את המעשה הקשה, שהגדרתו – מה שבני-אדם אחרים אינם עושים, איננו חביב הציבור, ורבים מבזים אותו. כתוצאה מכך הוא זוכה לשכר מופלג בעולם הבא ("לעתיד – פניו מבהיקות"), שכן "לפום צערא אגרא", וככל שהוא מתייסר יותר בעולם הזה ונושא בשתיקה את הביזיונות, כך גדול יותר שכרו הרוחני וגדלה מעלתו הדתית. עשרות רבות של תיאורים ב'ספר חסידים' מציגים את החסיד כמי שמבוזה ונרדף בידי סביבתו. עולבים בו ופוגעים בו, והוא נושא את סבלו בדממה. החזרה על הדברים שוב ושוב מעידה ככל הנראה על כך, שר' יהודה החסיד אמנם חי בתחושה זו, שחסידותו המיוחדת היא נושא לבוז בעיני הסובבים אותו.

עולה כאן בעיה היסטורית. מי שיתבסס על 'ספר חסידים' בלבד לתיאור דמותם של החסידים ומנהיגיהם יצטרך לקבוע, כי המדובר בקבוצת שוליים חברתית, שהרוב דוחה אותה ושולל אותה. תמונה זו מנוגדת לחלוטין לכל הידוע לנו על משפחת קלונימוס ועל ר' יהודה החסיד. אין למצוא בספרות הרחבה למדי המצוּיה בידינו אף רמז לדחייה, ובוודאי לא לבוז, לר' יהודה ולסובבים אותו. דמותו העולה מן המקורות ההיסטוריים היא של חכם נכבד, יודע סודות, שהכל מוקירים אותו.

למותר לציין עד כמה נכבדה היתה משפחת קלונימוס בקהילות הריינוּס באותה תקופה, משפחה שכמעט כל המנהיגות הדתית נמנתה עליה, והיא עטוּיה הילת מייסדים כמי שנדדה מאיטליה לאשכנז, הקימה את הקהילות ויסדה את המסורת התרבותית של יהדות אשכנז. אין לתאר את ר' יהודה החסיד נושא עלבונות מידי הציבור, ואין לשער שמעמדו הדתי והחברתי היה של מי שהכל בזים לו ומלגלגים עליו.

כיצד ניתן להסביר את הסתירה בין הנתונים ההיסטוריים לבין התמונה העולה מתיאוריו של 'ספר חסידים'? ככל הנראה, מבטאת ההיסטוריה את המציאות, ו'ספר חסידים' – את תחושתו האישית של ר' יהודה, שראה את עצמו כמי שדעותיו נדחות בידי קרובים ורחוקים כאחד. ההיסטוריה קובעת את המצוי, ואילו התחושה הפנימית – את הרצוי.

נשיאת עלבונות ועמידה בניסיון הבושת הזכירו לגרשם שלום את הערך המוסרי העליון בתורתה של הסטוֹאה בתקופה ההלניסטית-הרומית – האטַרַקסיה, הדורשת מן האדם להגיב בצורה שווה של אדישות על שבח ועל גנאי. המקבילה העברית למושג זה היא "השתווּת", ואנו מוצאים תפישׂה זו בספרות המוסר היהודית אצל ר' בחיי אִבּן פקודה במאה ה-11 ואצל ר' יצחק מעכו, מקובל חשוב בסוף המאה ה-13. גרשם שלום, שדן בפירוט בהקבלה זו, הדגיש כי אצל ר' יצחק מעכו מובאים הדברים בשם חכם מוסלמי צוּפי וכי יש להם מקבילות אצל המיסטיקן הגרמני מייסטר אקהרט ואחרים.

בספרות המחשבה היהודית מצוי המושג בהבלטה באמרות המיוחסות לבעש"ט במאה ה-18. יש מידה של קִרבה בין תפישׂות אלו לתפישתוֹ של ר' יהודה החסיד, אך יש גם הבדל בולט: ר' יהודה מבטיח למי שמקיים מידה זו ועומד בניסיון הבושת כבוד מופלג בעולם הבא ("לעתיד – פניהם מבהיקות"), משמע, אין כאן אדישות לכבודו של החסיד בעיני הבריות, אלא דחיית השכר לעולם הבא. הדבר מודגם היטב במעשה שמביא ר' יהודה בהמשך הדברים:

אחד היה מחרף ומבזה את החסיד. לא נפלו פניו. והיה מקללו בחייו ובממונו, היה מקללו שיזדמנו לו עונות הרבה כדי שלא יהא בן העולם הבא, ונתעצב ונפלו פניו. אמרו לו תלמידיו: למה נפלו פניך? אמר להם: כשביישני הרי לא פגם אותי ואין אני חפץ בכבודות [שהרי]‏ כשמת אדם לא יהנה מכבודו, וכשקללני בהנאת העולם הזה – כל זה כלה. אבל כשקיללני בהנאת העולם הבא, למרוד בהקב"ה, דאג לבי פן יגרום עון, והתפללתי שלא יישמע קול מקללים אלא קול מן המברכים (סימן תתקעז, עמ' 241).

קראו עוד:

חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : אתגר הספּיריטוּאליזיציה
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : "מת מצווה" – "מצווה הדומה למת"
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : על חסיד ועל חסידה (פריט זה)
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : יצר הרע טוב לאדם
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : שלושת המתוודים: בין הלכה לשלמות דתית
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : שלושת המתוודים: קיום המצווֹת כעמידה בניסיון

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel