בפתיחתו של 'ספר חסידים' נמצאת הקביעה הבאה, שכנראה נוסחה על ידי ר' שמואל החסיד:

הלא יצר הרע טוב לאדם, שאילו לא היה יצר הרע שולט באדם, מה שכר יקבל על הטובה? עתה שיצרו מתגבר עליו וכופפו בעבור הקב"ה [הרי יש לו שכר טוב]‏, ולרשעים – יצר טוב רע להם. אילו לא טעמו יצר טוב יכולין היו לומר: לא ידענו מה טיבו של יצר טוב.

כשיבא לידך שום דבר שלא ברצון הקב"ה, או שיש לך דבר שהוא רצון הקב"ה, ומפני הבושת אתה מונע לעשות, שקשה ומפליא בעיניך לעשות הדבר, או שיש לך יצר הרע שמתגבר עליך לעבור או לעשותו, תחשוב: אילו היתה [!] בשעת השמד, הרי היה לך ייסורין או מות בעבור הקב"ה, "על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים א, ג) – על מות אהבוך [פסוק זה שימש עוד בעת העתיקה ביטוי מובהק של ייעוד מרטירולוגי, וככל הנראה הוא מופיע לראשונה בהקשר של קידוש השם של ר' עקיבא]. ואם היו רוצים להרוג אותך או ייסורים לעשות לך שנבחר מות מחיים היית סובל, וכל שכן זה הדבר, שאינו כל כך גדול, שמתגבר עליך יצרך. ומקבל שכר גדול.

כי טוב שאדם כופף את יצרו ממאה מצות שאין יצרו תקפו ומסיתו ודוחקו עליהם, שהרי אמרו: אין עובר [צ"ל: שכר] על המצות שיעשו לעתיד לבא, שאין יצר הרע לעתיד לבא [על-פי סוכה נב ע"א, שבת קנא ע"ב]. עד שלא יבאו ימי הרעה [על-פי קהלת יב, א], אלו ימי זקנה, והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימי המשיח, שאין תשובה. לפיכך טוב לעשות אותו דבר שיצר הרע מתגבר עליו, ומכניע את יצרו עבור הקב"ה, משאר המצות שאין היצר חושש בהן.

שלא תאמר: הרי המצות שקולות, קלה כחמורה – עווֹן גדול נושא על מאה מצות שאין היצר מקטרג, והוא עובר עליהם, יותר מעל המצות שהיצר מקטרג.

משל למלך בשר ודם שצוה לעבדיו ללכת למקום פלוני. בא אחד ואמר לעבדו אחד: אל תלך במקום פלוני שהמלך שולחך, ואני אתן לך ליטרא. ולקח ליטרא ולא הלך. וחבירו לא הלך לפי שנדר ליתן לו שני פשיטים. הרי זה שלקח רק שני פשיטים יותר עונשו גדול שבדבר קל ביטל רצון המלך. כך זה שחוטא בדבר שאין יצרו מתגבר עליו עונשו יותר גדול. וכל דבר שיבא לידך לעשות ואינך עושה מפני הבֹּשׁת, שיקראוך חסיד שוטה, תחשוב: אילו הייתי בשעת השמד הייתי נהרג על עבירה קלה, אפילו ערקתא דמסאנא [שרוך הנעל, על-פי סנהדרין עד ע"ב], וכל שכן שאכפוף את יצרי המסור בידי (סימן ב, עמ' 5-4).

קשה לתאר שילוב הדוק יותר של ספּיריטוּאליזציה מצד אחד ושל הקפדה שלמה על קיומן של המצווֹת מצד שני. המחבר איננו מייחס ערך דתי לעצם עשייתן של המצווֹת או להימנעוּת מעבֵרות. המשמעות הדתית קיימת אך ורק בתהליך הרוחני המוביל את האדם לקיום המצווה או לעבֵרה על האיסור. משקלה ומשמעותה של עבֵרה אינו נקבע על-פי טבעה, על-פי הנזק שנגרם או על-פי כל גורם חיצוני אחר, אלא רק על-פי מידתו ועוצמתו של הפיתוי לעשותה. מי שעבר עבֵרה תמורת ליטרא עווֹנוֹ חמור פחות מזה של מי שעבר עבֵרה תמורת שני פשיטים. ככל שתוקפו של יצר הרע הדוחף לעבֵרה גדול יותר, כך קטנה חומרתה, שכן יכולתו של האדם לעמוד בניסיון קטנה יותר. מצד שני, שכרה של מצווה גדול יותר ככל שהאדם צריך להתגבר על מכשולים גדולים יותר כדי לקיימה. משום כך, למשל, צריך האדם למהר לקיים מצווֹת כל עוד יצר הרע פועל בו במלוא תוקפו, שכן עשוי הוא לאחר את המועד: בימי זקנתו, כשהיצר דועך, יהא שכרה של מצווה קטן יותר, ולא כל שכן בימות המשיח, בשעה שיצר הרע איננו פועל כלל ולעשיית המצווֹת אין אז כל משמעות דתית. אדם צריך לנצל את התקופה שבה היצר נמצא בו במלוא כוחו, כדי להתגבר עליו ולצבור שכר מלא על מאמציו. מכאן ברורה הקביעה: "יצר הרע טוב לאדם", שכן בלעדי היצר אין משמעות דתית למעשי האדם. והוא הדין באשר ליצר הטוב ולרשעים: אלמלא יצר זה, לא היו יודעים שהם עושים רעה, וקשה היה להענישם.

בניגוד לספּיריטוּאליזציה המופיעה בכתבי המוסר של הפילוסופים הרציונליסטיים, ברור שכאן אין כל פתח לזלזול בקיומן של מצווֹת מעשיות בגלל העברת הדגש לתחום הרוחני והרגשי, שכן מי שיעבור עבֵרה מתוך זלזול בלבד, ללא כפייה של יצר הרע, הרי הוא כמי שמועל בשליחותו של המלך בעבור שני פשיטים, והוא גרוע יותר מרשע מובהק הנכנע ליצרו. המבחן המשמעותי קבוע ועומד – עצם קיומה של המצווה או עשיית מעשה העבֵרה, אך הערך הדתי לא נקבע על-ידי עצם המעשה, חומרתו ותוצאותיו, אלא על-פי התהליך הרוחני שהביא לעשייתו.

אין לטעון, כי בעל 'ספר חסידים' מזלזל בהלכה, שהרי זו קובעת את פרטיו של המעשה שיש לעשותו, או מגדירה את העבֵרה ותחומיה. אולם הוא שולל מן ההלכה את קביעת המשמעות הדתית של מעשי האדם ואת קביעת השכר והעונש שיקבל עליהם. המשמעות נקבעת על-פי העיקרון הרוחני, ולכן "טוב שאדם כופף את יצרו ממאה מצווֹת שאין יצרו תוקפו". שום בעל הלכה לא יקבל עיקרון זה, שכן משמעותו היא שאדם המקיים את כלל המצווֹת דרך שגרה, ללא מאמץ מיוחד, איננו זכאי לשכר. רק מי שיצרו תוקפו והוא מתגבר עליו זוכה לשכר (נושא זה מבורר להלן, בסעיף הבא). המחבר שולל את ההבחנה ההלכית בין "קלה" ובין "חמורה", שכן אלה קביעות המבוססות על הערך הפנימי של המעשה עצמו, בעוד ש'ספר חסידים' קובע קנה מידה אחר – מידת המאמץ המושקע בעשייה או בהימנעות מעשייה. בדומה למה שמצאנו לגבי "מת מצוה", ההבחנה ההלכית נדחית לשוליים, והמערכת הרגשית הפנימית נעשית עיקר בהערכתם של החיים הדתיים.

בעל 'ספר חסידים' מדגיש ומבהיר, שלא די במסירות ובמאמץ רוחני כדי שלמעשה האדם יהיה ערך דתי. על-מנת לקנות משמעות דתית צריך המעשה להיות מנוגד לשאיפותיו ולנטיותיו של האדם. כוונה לשם שמים פירושה הליכה בדרך המנוגדת לרצונו ולאופיו של האדם. כך למשל קובע המחבר:

כי יש דבר שאין לו זכות לאדם שאם יעשנה, ואם לא יעשנה – יחשב לו לרעה. כגון איש ואשתו שאוהבין את ילדיהם, ויש להן [ילדים] ומפרנסין אותן ומרחמים עליהם – הרי אין זכות וצדקה, כי מאהבתם עושים להם, כמו כלב לגוריו והדוב וכל חיות, שמשימין נפשם בכפם לטרוף טרף להביא לגוריהם. ואילו לא היו מרחמין על ילדיהם ולא היו מפרנסין אותן ואין לילדים מאומה, או שמכים אותם שלא לצורך ושלא לייסרם – גדול עונם מנשוא (סימן ב, עמ' 6-5).

כלומר, אהבת הילדים, טיפוחם ופרנסתם איננה נושאת משמעות דתית, שכן היא נטייה אנושית טבעית והיא משותפת לאדם ולבעלי-חיים אחרים. מי שעושה זאת מבטא בכך את מסירותו לעצמו ולמשפחתו, ולא אהבת אלהים ויראתו. מי שימעל בחובה זו ייענש בידי האל, שכן האדם חייב לפרנס ולטפח את ילדיו, אבל קיומה של חובה זו איננו מקנה זכות דתית, שכן טבעו של האדם נוטה לכך. קשה לתאר ניגוד מובהק יותר בין קביעה זו לבין עולמה הרוחני של תורת המוסר הפילוסופית בספרד. תורה זו טוענת, שכלל מעשה המצווֹת הוא ביטוי לנטייתו הטבעית של האדם, ואילו עבֵרה היא בבחינת מחלה ופגם באנושיותו של האדם. התנהגותו של חוטא היא התנהגות המנוגדת לטבע האדם, שיצרו טוב מנעוריו. בעל 'ספר חסידים' טוען, כי במקרה (הנדיר), שטבעו של אדם באמת טוב, כגון באהבת ילדיו, יוצא הדבר מתחומה של הדת, והתנהגות זו כמוה כהתנהגות הכלב והדוב. משמעות דתית יש רק בדברים הנכפים על האדם מכוח מצוותו של האל, שהיא, לדעת המחבר, מנוגדת לטבעו ולרצונו המוּלד של האדם.

'ספר חסידים' קובע בבירור בדיון זה את ההקשר הרוחני הרחב יותר של הדברים. בכל מקרה נדרש האדם להקביל את הניסיון הניצב לפניו במעשה מצווה או עבֵרה עם הסיטואציה הצפוּיה של קידוש השם. הדברים מוצגים על דרך קל וחומר: אם האדם מסוגל לעמוד בניסיון הנורא של קידוש השם, ואז "היה נהרג על עבֵרה קלה", קל וחומר שעליו לגייס את מקצת המשאבים הרוחניים הדרושים לו כדי להתמודד עם היצר במציאות הרגילה. "בשעת השמד הרי היה לך יסורין או מות", "או ייסורין שנבחר מוות מחיים", לכן עליך לגייס את כוחותיך, בחינת קל וחומר, כדי לעמוד בניסיון הקל יחסית הניצב לפניך בחיי היומיום. מסירת הנפש על קידוש השם היא בחינת מובן מאליו. על כן על האדם לנהוג במצווֹת ובעבֵרות המזדמנות לפניו כאילו הן מצויות בהקשר של קידוש השם, ואז ימצא את תעצומות הנפש הדרושות כדי להתמודד עם ניסיונות אלה. פירושו של דבר הוא, שבעל 'ספר חסידים' דורש מן האדם לחיות את כל חייו מתוך מוּדעוּת עמוקה לכך שהוא מצוי תמיד בתוך ניסיון של קידוש השם. בעתיד הוא עשוי להידרש לעמוד בניסיון זה ממש, אך בכל יום ובכל שעה עליו לראות את חייו כאילו הם חלק מניסיון קידוש השם. ר' יהודה רואה את קידוש השם כגורם המעצב והמכוון את החיים הדתיים כולם.

תפישׂה זו אוסרת על האדם לשאוף לחיים דתיים של שגרה, לא כל שכן לחיים של נחת רוח, שכן מצב כזה הוא העדרו של אתגר רוחני ולכן המשמעות הדתית נעדרת ממנו, כמו בימי הזקנה או בימות המשיח. החיים הדתיים המלאים והמועילים הם חיים של אתגר מתמיד, של עמידה בניסיונות קשים. מכאן ברור, שהמצווֹת לא ניתנו לאדם כדי שייהנה בעשייתן, אלא להיפך: הן נועדו להכביד על נטיותיו האנושיות ולהתנגש בצורה קשה בשאיפותיו ובתאווֹתיו כבן העולם הזה. זו תפישׂה הֶטֶרוֹנוֹמית של החיים הדתיים, המנוגדת ניגוד קוטבי לתפישׂה האוֹטוֹנומית המאפיינת בדרך כלל את תורות המוסר של הפילוסופים הרציונליסטיים בספרד.

הוגי דעות כר' אברהם בר חייא והרמב"ם סבורים, כי המעלה הדתית העליונה ניתנת לצדיק הגמור, מי שאין לו הרהורי עבֵרה ואין בו יצר הרע המפתה אותו לחטא. מציאותו של יצר הרע מעידה, לדעתם, על כך שהנשמה איננה טהורה ואינה ראוּיה לשלמות דתית. על-פי השקפתו של הרמב"ם, התורה ומצווֹתיה מתאימות למערכי נפשו של האדם ומבטאות את רצונו ואת מהותו האמיתית. בעל 'ספר חסידים' סבור, לעומת זאת, כי מצווֹת התורה כפויות על האדם בניגוד חריף לטבעו ולשאיפותיו, והן נועדו להעמידו בניסיון של התנגשות בין האנושיות לבין הדרישות האלוהית. התורה והמצווֹת אינן מבקשות להביא את האדם לחיים טובים ונעימים, אלא להכביד ולהקשות עליו ולהעמידו בניסיון מתמיד, כדי להכשירו לעמידה בניסיון קידוש השם.

הניגוד בין 'ספר חסידים' לבין בעלי המוסר בספרד, בפרובאנס ובאיטליה הוא ניגוד היסטורי מובהק. חוויית קידוש השם היא העומדת במרכז עולמם הרוחני והפיסי של הוגי אשכנז, וכל מעייניהם נתונים להכשיר את עצמם ואת שומעי לקחם לעמידה בניסיון זה. קידוש השם איננו בעיניהם סטייה מדרכו של עולם, תופעה יוצאת דופן שאיננה מחייבת התמודדות תיאולוגית, אלא הוא תמציתה של הנהגת העולם בידי האל. כפי שנראה להלן, עיצבו בני משפחת קלונימוס תפישׂת עולם רחבה המבוססת על מציאות היסטורית זו.

קראו עוד:

חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : אתגר הספּיריטוּאליזיציה
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : "מת מצווה" – "מצווה הדומה למת"
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : על חסיד ועל חסידה
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : יצר הרע טוב לאדם (פריט זה)
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : שלושת המתוודים: בין הלכה לשלמות דתית
חיי הדת כהכשרה לקידוש השם : שלושת המתוודים: קיום המצווֹת כעמידה בניסיון

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel