תכנית להשגת כתב-זכיון ("צ'ארטר") מאת השלטונות הבריטיים במצרים להתישבות יהודים באזור אל-עריש, שבחצי-האי סיני. ד"ר הרצל העלה רעיון זה לאחר שנכשל בשנת 1902 במאמציו להשיג צ'ארטר מאת השולטן התורכי עבד-אל-חמיד השני להתישבות של יהודים בארץ-ישראל. משא-ומתן ממושך התנהל בינו ובין שרי ממשלה בריטיים על התישבות בבקעת אל-עריש ובמישור שמעבר וואדי אל-עריש.
בינואר 1903 יצאה משלחת של מומחים מטעם ההסתדרות הציונית לחקור ולבדוק את התנאים ואת האפשרויות להתישבות באזור אל-עריש. לפי התכנית היה צריך להקים מפעל גדול להשקיית אדמות האזור במים שיובאו בצינור מהנילוס.
במשלחת היו ליאופולד קסלר, מומחה לגיאולוגיה; האדריכל א. מרמורק, חבר הוועד הפועל הציוני, הרופא ד"ר הלל יפה; האגרונום ד"ר ז. סוסקין; הקולונל א. גולדסמית, שהיה מנהל מושבות הבארון הירש בארגנטינה; וכן נציגי ממשלת מצרים. בסיור שנמשך מ-7 במארס 1903 עד ה-20 בו עברה המשלחת שטח של כאלף ק"מ מרובעים, אולם שלטונות מצרים והנציב הבריטי הלורד קרומר, שהיה למעשה השליט הקובע במצרים, העלו נימוקים שונים נגד התכנית. אחד הנימוקים שמי הנילוס לא יספיקו להשקיית השטח בשנות בצורת. אולם ברור שהסיבות האמיתיות להתנגדות היו פוליטיות והתכנית נגנזה. במקומה העלו הבריטים את "תכנית אוגנדה".
