תולדוט אתר ההיסטוריה - ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : ב

נעבור עתה לדון בתופעות של חוסר התאמה בין מעמד לאידיאולוגיה בחברה היהודית שקודם החורבן. מבין שלוש הקבוצות שנידונו לעיל (האצולה ההרודיאנית, האצולה הכוהנית וסיעת שמעון בר-גיורא), היתה זו האצולה הכוהנית שחסרה התאמה מקפת בין מעמדה החברתי-מדיני והאידיאולוגיה שלה. ואכן רוב הדוגמאות להיעדר התאמה יבואו מתוך קבוצה זו.

1. אלעזר בן חנניה

אחד משני האירועים המכריעים בראשית המרד, בשנת 66 לסה"נ, המתוארים על ידי יוסף בן-מתתיהו, הוא ביטול הקרבן לשלום הקיסר הרומי.⁴⁴ היוזמה והביצוע של פעולה זו היו של אלעזר, נגיד המקדש,⁴⁵ שהיה בנו של הכוהן הגדול חנניה,⁴⁶ בן לאחת ממשפחות הכהונה המיוחסות ביותר.⁴⁷

נראה שחוגים אנטי-רומיים בירושלים מצאו להם באלעזר מנהיג. לא ברור הרקע לפעולתו של אלעזר, שהיתה מנוגדת לגמרי לגישת המעמד החברתי שעליו נמנה. מדברי יוסף בן-מתתיהו אף עולה שהוא לא פעל לבדו.⁴⁸ מה הוביל אותו אפוא בכיוון שהיה כה בלתי רצוי ובלתי מקובל על בני מעמדו? ידוע ששאלת הקרבן היומי לשלום הקיסר היתה קשורה לעניין עקרוני, והוא האם מותר לרשויות המקדש לקבל קרבנות שניתנו על ידי גויים. היו שטענו שחובה על-פי חוקי האבות לקבל קרבנות שכאלה, והיו שטענו להיפוכה של דיעה זו.⁴⁹ ניתן לומר, בלא לעסוק בצד ההלכתי-משפטי שבעניין זה, שעמדתם של אלעזר בן חנניה ותומכיו עלתה בקנה אחד עם העמדות האנטי-רומיות והאנטי-פאגאניות, הן באשר למחיקתו הסמלית של סמל של שלטון רומי, והן בהתאמתה להלכי הרוח הבאים לידי ביטוי ב"י"ח דבר", המשקפים גישה של קבוצה אנטי-רומית מקרב הפרושים (בית שמאי).⁵⁰ המשך פעילותו של אלעזר בירושלים מלמדת שהיה אויב נחרץ של הרומאים. השלבים המאוחרים יותר של פעילותו אינם ידועים.⁵¹ אף-על-פי-כן, די במה שידוע לנו כדי להראות שבקרב האצולה הכוהנית היו כאלה שלא הסכימו עם המדיניות וההשקפות של בני מעמדם. אלעזר ותומכיו בולטים ביניהם, אך דומה שגם אחרים מאנו ללכת בעקבות ההנהגה הכוהנית.⁵²

היבט נוסף שיש לו נגיעה לתופעת הפיצול בקרב הכהונה הוא המתח בין צעירים לזקנים, בין בנים לאבות, בשאלת היחס אל השלטון הרומי. פיצול זה משתקף בניגוד שבפעולה ובהשקפה שבין אלעזר בן חנניה לבין אביו ודודו שהיו פרו-רומיים ונהרגו בשל כך על-ידי הסיקאריים (מלחמת היהודים ב, 441; ראה גם שם, שם, 426). פיצול חברתי על רקע כזה ידוע בחברות שונות, ובכלל זה ביהודה ערב המרד ברומא, וייתכן שגם הוא תרם להתפוררות האצולה הכוהנית.⁵³

2. אלעזר בן שמעון

על איש זה, מן המנהיגים הבולטים של תנועת הקנאים,⁵⁴ ידוע לנו אף פחות מאשר על אלעזר בן חנניה, אם כי ניתן להשוות בין שניהם. מקובלות עלינו הגדרתו החדה של מ' סמית את הקנאים והנחתו של מ' שטרן הרואה בקנאים, בשונה מסמית,⁵⁵ תנועה שהיתה מורכבת בעיקר מכוהנים ירושלמיים. ייתכן גם שתנועה זו, בתקופה שקדמה להתארגנותם כקנאים, הונהגה על ידי אלעזר בן חנניה, והפכה להיות תנועת הקנאים בהנהגתו של אלעזר בן שמעון.

אומנם אין בידינו להצביע על קשר אישי בין שני אלעזר אלה, אך סביר שהאחד (בן שמעון) תפס בהנהגת התנועה את מקום האחר (בן חנניה), אשר נסיבות היעלמותו מן הזירה אינן ידועות לנו. ברור שאלעזר בן שמעון היה כוהן וכך ניתן להסיק משמו; הדבר גם נאמר במפורש על ידי יוסף בן-מתתיהו.⁵⁶ העולה מכאן שבנוסף לאלעזר בן חנניה ולאישים אחרים שנזכרו לעיל (ראה הע' 52), גם אלעזר בן שמעון יכול לשמש דוגמא לאיש האצולה הכוהנית, אשר נטש את המעמד החברתי שאליו השתייך.

3. כוהנים אחרים

נגיעה לענייננו יש גם לעמדתם של כוהנים, שנמנו על קבוצות אחרות, כלפי האצולה הכוהנית. נביא להלן שתי דוגמאות.

האחת היא, מעמדם של כוהנים והיחס אל כוהנים בקומראן. נראה שכת קומראן לא הכירה בלגיטימיות של הכהונה הגדולה הירושלמית. הכת תמכה תחילה בבית חוניו הנמנה על בית צדוק, כנגד החשמונאים, ומאוחר יותר שטמה את משפחות הכהונה שעלו לגדולה בימי הורדוס. כנגד הכהונה הבלתי לגיטימית של זמנה, תמכה הכת בבית צדוק, ואפשר אף שמייסד הכת היה כוהן מבית זה.⁵⁷ מכל מקום נראה שלפנינו מקרה אפשרי נוסף של פיצול באצולה הכוהנית, אשר תרם להיחלשותה ולהנמכת תדמיתה בציבור.

האחרת, נוגעת למעורבותם של כוהנים בתנועה הפרושית, כגון רבן יוחנן בן זכאי,⁵⁸ ולהימצאותם, אולי, בקרב תומכי בר-כוכבא (לעיל, הע' 39). די לומר, בלא להיכנס לפרטים, שאם יש בעובדות אלה ולו גם שמץ של אמת, עולה מהן שהאצולה הכוהנית לא היתה יכולה להטיל את מרותה על כל חבריה, ושהיו בה קבוצות שונות בעלות אידיאולוגיות שונות, אשר לא שיתפו פעולה עם הכוהנים הגדולים. דומה שבבסיסו של הפיצול בכהונה עומדים חילוקי דעות אידיאולוגיים. פיצול זה נוצר, במידה מסוימת לפחות, על רקע הניגוד שבין הערצת המקדש כאובייקט מסורתי מקודש – הערצה ששרתה את האינטרסים של הכהונה הגדולה – לבין הערצתו כנושא של רגשות לאומיים ומתוך רגישות דתית ייחודית, הערצה שהביאה לידי ערעור מעמדה של הכהונה הגדולה, בשל היותה לא ראויה לתפקידה, ובכך כמובן נגדה הערצה כזו את האינטרסים שלה. הערצת המקדש בגין משרתיו הכוהנים והעבודה בו, לא נגדה עמדה פשרנית כלפי הרומאים, כפי שננקטה בדרך כלל על ידי אותה כהונה. אולם הערצת המקדש מתוך רגישות דתית ולאומית עזה, חייבה ללכת בדרכו של פינחס, האב הרוחני של הקנאות, ובמוקדם או במאוחר היתה חייבת לגרום לצעדים שיכלו להוביל לעימות עם השלטון הרומי.

לחלקים נוספים של המאמר:
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : א
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : ב (פריט זה)
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : ג
ריבוד חברתי, מבנה פוליטי ואידיאולוגיה בחברה היהודית ערב המרד הגדול : סיכום ומסקנות

הערות שוליים:
44. מלחמת היהודים ב, 410-409.
45. על תפקיד זה במקדש ראה את דעתו של בער (לעיל, הע' 29), עמ' 130 [156]. לפירושים אחרים ראה ירמיאס (לעיל, הע' 1), עמ' 163; שירר (לעיל, הע' 1), ב, עמ' 278-277.
46. משמעות כוהן גדול (άρχιερεύς) בכתבי יוסף בן-מתתיהו היא כוהן ששימש ככוהן גדול או שנמנה על אחת מן המשפחות שמהן נתמנו כוהנים גדולים. שימוש זה משקף את המציאות באותו זמן, שעה שבתקופה שלפני הורדוס הכוהן הגדול שימש במשרה כל חייו ורק כוהן גדול אחד היה יכול להיות באותו זמן. ראה ירמיאס, שם, עמ' 181-175; שירר, שם, ב, עמ' 236-232.
47. חנניה היה בן נבדאיוס (נדבי) ושימש בכהונה גדולה משנת 47 לסה"נ עד 55 בערך. ראה ירמיאס, שם, עמ' 194, הע' 148; הורסלי (לעיל, הע' 12), עמ' 48-47; מ' גודמן (לעיל, הע' 1).
48. ראה הע' 44 לעיל.
49. מלחמת היהודים ב, 410; 416-412.
50. ראה שטרן (לעיל, הע' 38), עמ' 144 והערות לשם; י' בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד, עמ' 272-252.
51. המידע המאוחר ביותר הנוגע לאלעזר עשוי להיות מינויו למושל אדום בסוף 66 לסה"נ או בראשית 67. אולם גם מידע זה מוטל בספק בשל בעיות טכסטואליות. ראה מלחמת היהודים ב, 566 והערות למקום בהוצאת Loeb. דבר אינו ידוע על אודות אלעזר בתקופה שלאחר מכן.
52. על זכריה בן אמפיקאלאוס ראה הע' 38 לעיל. על הקריירה והאישיות של ישמעאל בן פיאבי ראה סמולווד (לעיל, הע' 15), עמ' 25; י' בער, "עבודת הקורבנות בימי הבית השני", ציון מ (תשל"ה), עמ' 137-134 (= הנ"ל, מחקרים ומסות (לעיל, הע' 29), עמ' 441-438); ד' שוורץ (לעיל, הע' 27), עמ' 268-264; הנ"ל, "ישמעאל בן פיאבי והכרונולוגיה של פרובינקיה יודיאה", תרביץ נב (תשמ"ג), עמ' 200-177.
53. על העימות בין צעירים לזקנים בחברה היהודית באשר ליחס לרומא ראה י"ל לוין, "הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגרפית", קתדרה 1 (תשל"ו), עמ' 48-47; מ' קיסטר, "לתולדות כת האיסיים – עיונים בחזון החיות, ספר היובלים וברית דמשק", תרביץ נו (תשמ"ז), עמ' 9-6; א' רופא, "ראשית צמיחתן של הכיתות בימי בית שני", קתדרה 49 (תשמ"א), עמ' 22-19. על הנושא בכללותו ראה The Conflict of Generations in Ancient Greece and Rome, ed. S. Bertman, Amsterdam 1976; וכן: E. David, Old Age in Sparta, Amsterdam 1991, במיוחד עמ' 84-78.
54. ראה הע' 37 לעיל ושטרן (לעיל, הע' 38), עמ' 143-141.
55. ראה סמית (לעיל, הע' 29) ושטרן שם.
56. ראה הע' 37 לעיל, על האפשרות ללמוד על ייחוסו של אדם על-פי שמות מסוימים, ראה מ' שטרן, "על היחסים בין יהודה ורומא בימי יוחנן הורקנוס", ציון כו (תשכ"א), עמ' 21, הערה 119 [= מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמ' 97]. ד' שוורץ, "האם היה רבן יוחנן בן זכאי כוהן?", סיני פח (תשמ"א), עמ' 37, הע' 33. ודיעה שונה אצל ט' אילן, "שמות החשמונאים בימי בית שני", ארץ-ישראל יט (תשמ"ז = ספר מ' אבי-יונה), עמ' 239. מכל-מקום, נוכח אמירתו המפורשת של יוסף בן-מתתיהו, אין זה משנה לענייננו.
57. ראה קרוס (לעיל, הע' 22), עמ' 129 ואילך; על חשיבות הייחוס הצדוקי בדורות מאוחרים יותר ראה ירמיאס (לעיל, הע' 1), עמ' 193-192.
58. ראה שוורץ (לעיל, הע' 56), עמ' 39-32.