תולדוט אתר ההיסטוריה - המארסייז, הפנתיאון, הטריקולור וכל השאר : המהפכה והתרבות הפוליטית בצרפת

הרוח המהפכנית שנשבה בצרפת לאחר 1789 הולידה מאות סמלים וטקסים שביטאו את ההוויה החדשה. רובם קמלו במהירות. חמישה בלבד שרדו: דגל שלושת הצבעים (הטריקולור) ; הימנון המהפכה של צבא הריין (המארסייז) ; מקדש האנשים הגדולים (הפנתיאון) ; יום כיבוש הבסטיליה (14 ביולי) ; והדמות הנשית האלגורית של הרפובליקה (מריאן).

סמלים אלה שבאמצעותם ביקשו המהפכנים לעצב חברה חדשה ואדם חדש, חצו את כל הסערות הפוליטיות שידעה צרפת במאתיים השנים שחלפו, ושימרו בכך את זכרון המאורע שהולידם.

המהפכה הצרפתית היתה, בראש ובראשונה, מהפכה פוליטית. אך יש לדייק. המהפכה לא החליפה משטר פוליטי אחד במשנהו, כי אם הגדירה מחדש את התחום הפוליטי עצמו. הריבונות, שהיתה נתונה במשטר הישן בידי המלך, עברה בעקבות המהפכה לידי העם. וכך נוצר מרחב פוליטי חדש, אשר איפיין מאז את העידן המודרני. הכלים הפוליטיים שעיצב המשטר הישן לא צלחו יותר לניהול המרחב החדש, המהפכנים נאלצו לעצב לעצמם כלים חדשים. הם בראו, כמעט בבחינת יש מאין, תרבות פוליטית חדשה, שמרכיביה נמצאים עמנו גם היום. מושגי יסוד כגון "שמאל" ו"ימין", ששיקפו את סדר ישיבת הנציגים בבית הנבחרים, הפכו מאז לערוצים המרכזיים שבהם זורמת החשיבה הפוליטית; אפילו המונח "מהפכה" במשמעותו המודרנית, של שינוי מרחיק לכת במשטר ובחברה, הִנו תוצר המהפכה הצרפתית. לפני כן, השתמשו בו כדי לתאר תנועה סיבובית.

אחד המרכיבים החשובים באותה תרבות פוליטית חדשה היה מערכת הסמלים והטקסים שפיתחו המהפכנים. שום משטר, ויהיה דמוקרטי ורציונלי ככול שיהיה, אינו יכול להתקיים לאורך זמן ללא מערכת שכזו, אשר מצדיקה את שלטונה של קבוצת אנשים מסוימת על כל האחרות. הסמלים והטקסים הופכים עד מהרה לחלק בלתי נפרד מהשלטון עצמו; הם אינם המסיכה שמאחוריה הוא מסתתר, כי אם הפנים. אלה הרוצים בהחלפת השלטון חייבים לכן להחליף גם את פניו.

המהפכה הצרפתית חתרה למחיקה מושלמת של העבר, אולם בהעדר מסורת פוליטית אלטרנטיבית מגובשת, הפכו הסמלים והטקסים שלה לבעלי חשיבות מיוחדת. בעזרתם התנהל הדיון הפוליטי, באמצעותם הזדהו המחנות הפוליטיים השונים, והודות להם אף עוצבו העמדות הפוליטיות החדשות. פתיחת המרחב הפוליטי לרווחה הביאה לכך ששום תחום מתחומי החיים לא יכול היה להיות חף מפוליטיקה. הלבוש, השפה, המזון – לכל אחד ממנהגי היומיום היתה משמעות פוליטית, ושום מחווה לא נותרה נייטרלית. לכך יש להוסיף את אמצעי הביטוי המסורתיים יותר, שהחירות החדשה התירה את רסנם: העיתון, הכרוז, הקריקטורה והפזמון. המהפכה היתה, לפיכך, שדה רווי בפוליטיקה, ואת הגידולים החדשים שצמחו בו, לא הצליח שום משטר ריאקציונרי לעקור.

המהפכנים רצו ליצור אדם חדש לחלוטין, משוחרר מכבלי העבר, ולשם כך השתמשו במערכת הסמלים והטקסים גם ככלי חינוכי. הם דבקו בפילוסופיית החושים של ההשכלה, אשר הדגישה את חשיבות הרשמים שהאדם קולט בחושיו השונים, בייחוד בחוש הראייה, לעיצוב השקפת עולמו. תפישה זו תרמה לאמונתם כי אפשר להעלות כל אדם על דרך הקידמה והתבונה, אם רק יציגו בפניו את הדוגמאות הנכונות. ההתנגדות העממית לחלק מהרפורמות שביצעו המהפכנים נבעה, לדעתם, מצבת ה"אמונות הטפלות" והבערות של המשטר הישן, אשר המשיכה לאחוז במוחות האזרחים. כדי לשחרר את אחיזתה, היה הכרח להגביר עוד יותר את המאמץ החינוכי, שהתבטא, בין השאר, בחשיפה נמרצת של העם לסמלים החדשים.

הקושי שבפניו ניצבו המהפכנים נבע גם מהאופי השונה של המשטר החדש שקם בצרפת. השלטון במשטר הישן היה זהה עם המלך, ולאמירתו של לואי ה- 14, "המדינה זה אני", היו גם היבטים סמליים חשובים. דמותו של המלך ייצגה את המדינה המופשטת, ואיפשרה לעם להזדהות עם גוף מוחשי. מערכת הסמלים המלכותית היתה קשורה גם בזו הדתית, ובתור שכזו היתה מעוגנת עמוק בחיי היומיום. ביטול המלוכה במהפכה, והחשש המתמיד ממשטר שיהיה מזוהה עם אישיות אחת בלבד, הביאו לחיזוק הפרלמנט או, לחֲלופין, לכינון הנהגה משותפת. המדינה שקמה על חורבות המשטר הישן היתה לפיכך גוף אנונימי, קולקטיבי, והערכים שייצגה – חירות, שוויון ואחווה – היו מופשטים. מערכת הסמלים והטקסים הפכה את הישויות והערכים הערטילאיים לגופים וחפצים מוחשיים, בני קיימא, שיכלו לנסוך התלהבות בלב העם. פיתוחה ושיכלולה של המערכת אף איפשרו למהפכנים למצוא תחליף לפולחן הדתי, ועל ידי כך להרחיק את העם עוד יותר מהמשטר הישן.

הצלחתם של הסמלים והטקסים לשרוד במשך העשור המהפכני, למרות תהפוכותיו המרובות, הקנתה למהפכה יסוד של המשכיות והבליטה את המשותף בין כל שלביה השונים. אך יותר מופלאה מכך היא הצלחתם לשרוד במשך שתי המאות הבאות, לחצות בשלום את כל הסערות שפקדו את צרפת, ולשמר באופן שכזה את זיכרון האירוע שהולידם.

דחף רפובליקני ואהבת מולדת

ההסבר לחיוּת הנדירה הזו נעוץ בכך שהסמלים והטקסים הפכו מזוהים מרגע לידתם עם שתי תופעות שראו אור לראשונה בזמן המהפכה, ותפסו מאז מקום מרכזי בחיים הפוליטיים בצרפת: רפובליקניזם ופטריוטיזם. כישלון המהפכה הביא אמנם לצימצום מחודש של המרחב הפוליטי, אולם הדחף לפתוח אותו לרווחה לא נעלם, ולאחר שלושה ניסיונות כושלים במהלך המאה ה- 19 שוב הפך העם לריבון. אותו דחף רפובליקני זוהה מראשיתו גם עם אהבת המולדת: בעוד שהאצולה היתה קוסמופוליטית מטבעה ולא היססה להזמין צבאות זרים לפלוש לצרפת כדי לדכא את המהפכה, נלחמו המהפכנים בפולשים והרחיבו את גבולות המולדת, כשהם מייצאים את רעיונות המהפכה ויוצרים בסופו של דבר אימפריה אדירה, שהרחיבה את חזהו של כל צרפתי. פטריוט טוב נלחם, אם כן, לא רק למען המולדת כי אם גם למען הרפובליקה. הזיהוי בין הפטריוטיזם והשמאל נותר בתוקף במשך מרבית המאה התשע-עשרה, וגם לאחר צמיחתו של הימין הלאומני התוקפני לא ויתרו הרפובליקנים על אהבת המולדת שלהם. בעקבות הרוח המהפכנית שנשבה בצרפת לאחר 1789 צצו עשרות ומאות סמלים וטקסים, אשר ביטאו את הצדדים השונים של ההוויה החדשה. רובם קמלו במהירות, אך חמישה מהם הצליחו להכות שורשים: דגל שלושת הצבעים, הכחול-לבן-אדום (הטריקוֹלוֹר) : הימנון המלחמה של צבא הריין (המארסייז) ; מקדש האנשים הגדולים (הפנתיאון) ; יום כיבוש הבסטיליה (ה- 14 ביולי) ; והדמות האלגורית של הרפובליקה (מריאן). כל אחד מאותם סמלים נולד בנסיבות שונות, אך כולם יצרו בסופו של דבר מערכת אחת שמרכיביה השונים הופיעו בדרך כלל יחדיו, כשהם משלימים ומחזקים זה את זה. עוצמת המערכת הסמלית נבעה מיכולתה ליצור חוויה חושית שלמה: הסמל החזותי שהצטרף למלים ולמנגינה; הטקס שנחגג במקום הקדוש ובזמן הקדוש; והדמות האנושית אשר ייצגה את ערכי המשטר החדש.

מדוע שרדו דווקא אותם חמישה סמלים ולא אחרים? כדי להשיב על כך בשלמות, יהיה צורך לנתח לא רק את ההצלחות כי אם את כל הכישלונות, אך תשובה חלקית אפשר למצוא באחד הכישלונות המפוארים של המהפכה: לוח השנה החדש, שנועד להחליף את הלוח הגרגוריאני. לוח זה אוּמץ לאחר ביטול המלוכה, ובו נקבעה תחילת מניין השנים ב- 22 בספטמבר 1792, יום הכרזת הרפובליקה, שהיה ליום הראשון בשנה הראשונה לרפובליקה. מטרת הלוח המהפכני היתה לעקור את הפולחן הנוצרי, שנערך בהתאם ללוח הישן, ולארגן מחדש את הזמן הציבורי באופן אחיד ורציונלי. בהתאם לכך חולקה השנה לשנים-עשר חודשים בני שלושים יום, כשבכל חודש שלושה שבועות בני עשרה ימים, ואילו חמשת הימים הנותרים נועדו לחגיגות פטריוטיות. שמות החודשים תאמו את עונות השנה, ימות השבוע נשאו מספרים סודרים, וכל אחד מהם הוקדש להיבט אחר של חיי הכפר, במקום לאחד הקדושים הנוצרים.

למרות מאמצי המהפכנים, נותר הלוח בגדר אות מתה, ורק פקידי השלטון השתמשו בו, בדרך כלל בצד הלוח הישן. האיכרים, שהיו הרוב המכריע של האוכלוסייה, דבקו בלוח הישן והוסיפו לחגוג את יום ראשון אחת לשבעה ימים. כך המשיך הלוח המהפכני להתקיים הודות להנשמה המלאכותית של השלטון, עד אשר נפוליאון בונפרטה העניק לו את מכת החסד הרשמית ב- 1805. כישלונו של הלוח נבע מן היומרה שהיתה גלומה בו: שינוי כל כך מקיף של סדרי בראשית לא יכול היה להתבצע בהינף קולמוס, בפרט כשהוא לא תאם את הצרכים האמיתיים של האוכלוסייה. היוזמה לשינוי הלוח ננקטה ב- 1793, והניסיון לבצע רפורמה קיצונית שכזו היה אופייני לתקופת הטרור, שבה האמינו המהפכנים היעקובינים ביכולתם לבנות חברה חדשה לחלוטין, מן המסד ועד הטפחות.

חמשת הסמלים שגילו כושר עמידה כה איתן נוצרו, לעומת זאת, בשלב הראשון, המתון יותר של המהפכה (1789 - 1792). המלך לואי ה- 16 ישב עדיין בתקופה זו על כס המלכות, ויומרות המהפכנים היו צנועות יותר. על הסמלים שצצו בשנים האלה שרתה אמנם רוח מהפכנית, אך היתה זו רוח פשרנית ומתונה יחסית, שהצליחה לבטא את רחשי לבם של מרבית הצרפתים. גורם נוסף שתרם להצלחת הסמלים היה פתיחותם לפירושים שונים, בניגוד לנוקשות האידיאולוגית של לוח השנה המהפכני. כך יכלו זרמים פוליטיים שונים לדבוק באותו הסמל, ולהדגיש בכל פעם פן אחר שבו. אולם גם לגמישות בפירוש הסמלים היה גבול, אשר לא איפשר להם לנוע יתר על המידה שמאלה או ימינה. וכך, במרוצת השנים, הפכו הסמלים להיות מזוהים עם משטרים רפובליקניים מתונים, מתקדמים מבחינה פוליטית אך שמרנים מבחינה חברתית. לכן אין זה מקרה, שהן השמאל הסוציאליסטי והן הימין האנטי-רפובליקני יצרו לעצמם בסופו של דבר מערכות שונות של סמלים וטקסים כדי לבטא את עמדותיהם הפוליטיות. אולם עצם הצורך ליצור מערכות מקבילות שכאלה הוכיח את חשיבות המערכת הרפובליקנית ומרכזיותה בתרבות הפוליטית הצרפתית. לא היתה זו הפעם הראשונה שהצורך להילחם ביריב פוליטי הביא לאימוץ חלק מכליו; גם המהפכנים שנאבקו בכנסייה הקתולית עשו זאת אגב שימוש בכמה מצורות הפולחן האופייניות לה.

ההתגוששות המתמדת סביב השימוש בחמשת הסמלים ופרשנותם היתה פן אחר של השאלה שהעסיקה את הצרפתים מאז המהפכה: מי הוא הנציג האמיתי של האומה?במובן זה ההיסטוריה של אותם סמלים היא גם ההיסטוריה של ניסיון הרפובליקנים להפוך עצמם מנציגי מחנה אחד בלבד לנציגי האומה כולה. הפיכת הסמלים לסמלי הלאום סימנו את ניצחונם, שהיה גלום כבר בעצם המונח "סמל לאומי"; במשטר הישן. סמלים אלה היו סמלי המלוכה.

בין האומה והדגל

צירוף הצבעים כחולבנאדום היה קשור מראשיתו בדמותו של המרקיז לאפאייט. האציל הליברל יפה התואר, שקנה את עולמו כשלחם לצד המורדים במלחמת העצמאות האמריקנית. לאפאייט ניצב בראש המשמר הפריסאי, שהוקם ביולי 1789 כדי להגן על תושבי העיר מפני צבא המלך והן מפני כנופיות השודדים שצצו בעקבות עירעור החוק והסדר. שלושת הצבעים היו סימן ההיכר של המשמר החדש – הכחול והאדום צבעי העיר פריס, והלבן צבעו של המשמר הצרפתי המלוכני, שהצטרף למהפכנים אשר הסתערו על הבסטיליה. שלושה ימים לאחר נפילת המבצר, קיבל הטריקולור את אישור לואי ה- 16 שביקר בפריס וקידש בנוכחותו את הסדר המהפכני החדש. המלך התקבל בבניין העירייה על-ידי לאפאייט וראש העיר המהפכני, ביליי, ולאות פיוס הסכים להצמיד לכובעו את הסמל הכחול-אדום, בצד הסימן הלבן של המלוכה. לאפאייט הפך בסוף החודש לראש המשמר הלאומי, שכלל משמרות עירוניים אשר הוקמו ברחבי צרפת לפי הדגם הפריסאי, והורה על אימוץ שלושת הצבעים כמדים וכדגל של הזרוע המהפכנית החדשה.

צירוף הצבעים, בשלב מוקדם זה, לא היה עדיין קבוע ואחיד: לעתים הופיעו הפסים במאונך, לעתים במאוזן. וגם הסדר בו הונחו זה בצד זה השתנה ממקום למקום. אך למרות זאת התקדם הטריקולור במהירות לקראת הפיכתו לסמל לאומי. האירוע שתרם לכך יותר מכול, היה טקס הפדרציה שנערך בפריס ב- 14 ביולי 1790, במלאת שנה לנפילת הבסטיליה, וסימל את האחדות הלאומית, שכללה בשלב זה גם את המלך. צבעי הטריקולור התנוססו בכל מקום: ברחובות פריס, בהם צעדו המשלחות שהגיעו מכל רחבי המדינה בדרכם לאמפיתיאטרון בשדה מארס; בבמה המיוחדת שעליה ישבו המלך ומשפחתו; ובמזבח המולדת, שעל גביו נשבע לאפאייט אמונים לאומה, למלך ולחוקה בשם המשמר הלאומי. שלושת הצבעים נישאו בחזרה אל כל פינות צרפת עם המשלחות ששבו מן הטקס ועם רבבות התחריטים והציורים שתיארו את המעמד המרהיב, ויצרו את הקשר בין האומה שהפכה מודעת לעצמה, לבין דגלה.

נפילת המלוכה לא השפיעה על גורל הטריקולור, אשר הפך לדגל הלאומי לפי צו הקונבנט מפברואר 1794. בצו זה נקבעה הגירסה הרשמית והסופית של צירוף הצבעים על פי רישום של ז'אק-לואי דויד, צייר ובמאי הבית של המהפכה, ובהתאם לנטיית היעקובינים למשטֵר ולהאחיד את כל תחומי החיים. הצו היעקוביני היווה אישור לפופולריות של הטריקולור, שגברה עוד יותר עקב המימד הצבאי שהיתוֹ סף לו מאז אביב 1792, שבו ניצבה צרפת תחת איום של פלישה. עשרות ומאות אלפי מתנדבים התגייסו לצבאות המהפכה, נלחמו ונפלו למען המולדת בחסות דגל שלושת הצבעים. טבילת האש הפכה את הטריקולור ליקר-ערך עוד יותר, ועזרה לו להשתחרר מן הדימוי המהפכני. מאז ואילך סימל הדגל את תהילת הצבא הצרפתי לא פחות מאשר את הרוח המהפכנית.

הימנון המהפכה והצבא

גם המארסייז, שנולד באותו אביב מלא חרדה ותקווה של שנת 1792, היה בעל שני פנים: מהפכני וצבאי. מחבר השיר היה רוז'ה דה-ליל, סרן בצבא הצרפתי ומוסיקאי חובב, ששהה באותה עת עם יחידתו בסטראסבורג, ליד הגבול הצפון-מזרחי של צרפת. המתח בעיר עלה בעקבות הכרזת המלחמה הצרפתית על אוסטריה ב- 20 באפריל, וראש העיר המהפכני, שנהג לארח על שולחנו סוחרים, קצינים ואמנים, ביקש מהסרן המוסיקלי שיחבר שיר, אשר יעודד את רוח התושבים. התוצאה היתה "הימנון המלחמה של צבא הריין", שיר שהיה בעת ובעונה אחת הימנון צבאי ורפובליקני, ואשר קרא לעם להילחם כנגד האויב המאיים מבחוץ וכנגד הרודנות מבפנים, כל זאת בשם "אהבת המולדת הקדושה".

ההימנון הפטריוטי הושר לראשונה בארוחה חגיגית על-ידי ראש העיר עצמו, אך עד מהרה הופקע השיר מידי העילית העירונית והפך לנחלת העם. הוא עשה את דרכו תחילה לפריס ומשם הופץ לדרום צרפת ואומץ על-ידי המהפכנים במארסֵיי, שהיו יותר קיצוניים מסוחרי סטראסבורג. המתנדבים מהדרום, שאצו להתגייס לצבא המהפכני, שרו אותו בדרכם לפריס והוסיפו להשמיעו בכל הזדמנות גם בעיר הבירה, שם הפך ל"הימנון המארסֵיִים". ההזדמנות החשובה ביותר היתה ההסתערות העממית על ארמון הטיוּלרי ב- 10 באוגוסט 1792, אשר הביאה לנפילת המלוכה, והבליטה את המימד המהפכני של ההימנון. אך בינתיים לא נפקד מקומו גם בקרב הצבאות הלוחמים, וצליליו הצעידו את החיילים הבלתי-מנוסים אך הנלהבים אלי קרב. הניצחון המהפכני המכריע הראשון בקרב ואלמי, בספטמבר 1792, הושג על רקע שירת ההימנון, ובעקבותיו הכריז שר המלחמה סרוואן: "ההימנון הלאומי הידוע בשם המארסייז הוא הטֶה דֶאוּם של הרפובליקה." על פי הצעתו, החליט הקונבנט היעקוביני להחליף את ההימנון הנוצרי, שהיה מושמע באירועים רשמיים. במארסייז. אולם את הקידוש הסופי של המארסייז כהימנון הרשמי של הרפובליקה עשה דווקא הקונבנט התרמידוריאני, המתון יותר, בישיבה חגיגית ב- 14 ביולי 1795.

המארסייז לא הושמע רק בעת הסתערות – צבאית או מהפכנית – כי אם גם בנסיבות יותר מיושבות. את הפופולריות שלו יש לזקוף, בין השאר, לזכות השמעתו התכופה בתיאטראות הפריסאיים, בדרך כלל כאתנחתא פטריוטית בין המערכות. המוסיקאים גארדל וגוסאק העלו את ערכו כשהפכו אותו לציר המרכזי במחזמר פטריוטי בשם "מנחה לחירות" שהעלו ב- 1792 באופרה של פריס, ואשר תיאר חגיגה עממית שפלישת אויב משביתה אותה. מן התיאטראות יצא המארסייז החוצה, אל בתי הקפה והכיכרות, ואף מילא תפקיד חשוב בטקסים המהפכניים, כגון טקס ההוויה העליונה, שבו ליווה השיר את העפלת החוגגים לראש הגבעה המלאכותית שהוקמה בשדה מארס. לעתים שונו מלות המארסייז כך שיתאים לחגיגות הרפובליקניות השונות, החל בחג האמהות וכלה בחג החקלאות; למרות שהיו כאלה שהתלוננו על חילולו, היה זה שלב נוסף בהפיכתו להימנון לאומי אמיתי, כזה המסוגל לבטא את כל רחשי לבו של העם.

סמלה השלישי של המהפכה היה עוד יותר מוחשי מהשניים האחרים. את שמה קיבלה מריאן מאוחר יותר, במחצית המאה ה- 19, אך הזיהוי בין המהפכה ובין דמות נשית החובשת לראשה כומתה אדומה החל כבר למחרת נפילת הבסטיליה. השימוש בדמויות אלגוריות על מנת לייצג רעיונות מופשטים. כגון צדק, שוויון או ניצחון. היה מקובל במאה ה- 18 כחלק מן המורשת הקלאסית. המהפכנים, שראו עצמם כמחדשי המשטרים הרפובליקניים של העולם העתיק, אימצו לעצמם את הסגנון הקלאסי והציגו את הערכים המהפכניים החדשים כדמויות אלגוריות. מבין כל הדמויות, הפופולרית ביותר היתה החירות, שתפסה מקום חשוב כבר בטקס קבלת הפנים שערכה עיריית פריס ללואי ה- 16 ובו אימץ המלך את צבעי הטריקולור.

דמות החירות הופיעה בדרך כלל בשתי גירסות: אשה צעירה בעלת הבעה נלהבת, המצויה בתנועה ולובשת שמלה קצרה אשר חושפת לעתם את חזהָ: ואשה מבוגרת, בעלת חזות מתונה, הלבושה בשמלה ארוכה אשר מכסה את כל גופה. בשתי הגירסות חבשו הנשים לראשן את הכומתה הפריגית העתיקה, סמל החירות, אולם כל אחת מהן ביטאה עמדה מהפכנית אחרת. הראשונה היתה סמל עממי,דינמי וקיצוני, ואילו השנייה ייצגה את העמדות המהפכניות היותר מתונות של האצולה הליברלית ושל מעמד הביניים. לאחר ביטול המלחמה החליט הקונבנט, בעקבות הצעת האב גרֶגוּאָר, כי דמות החירות תיכלל בחותם הרשמי של הרפובליקה, ותחליף לפיכך את דמות המלך כסמל השלטון. הדמות האלגורית שנבחרה היתה אשה עומדת, לבושה בשמלה ארוכה, חבושה בכומתה פריגית, ידה האחת אוחזת בחנית והשנייה נשענת על צרור שבטים וגרזן, סמל השלטון ברומי העתיקה. כך הפכה דמות החירות גם לדמות הרפובליקה, שהציגה את עצמה כמשטר מתון החותר להשלטת סדר ויציבות.

בשביל המהפכנים, יתרון דמות החירות על פני הסמלים האחרים של הרפובליקה היה טמון באפשרות לעצבה באופן תלת-ממדי, כפסל או כדמות חיה. שלושת המְמדים הפכו את הדמות למציאותית יותר, ולכן לבעלת השפעה חינוכית רבה יותר. את פסלי החירות, שזוהו גם עם הרפובליקה, היה אפשר למצוא באולמות ציבוריים, במועדונים עממיים, בכניסות של בתים פרטיים, וגם בתהלוכות ובטקסים מהפכניים. שני פסלי ענק שכאלה הוקמו בפריס בכיכר קונקורד ובכיכר ואנדוֹם, במקום פסליו של לואי ה- 15, ופסלים נוספים עיטרו כיכרות בערים אחרות. עוד יותר מרשימה היתה החירות כשהחלה לנוע ולדבר, וכך אכן קרה בחלק מן הטקסים המהפכניים שבהם הופיעו נשים ובשר ודם – על פי רוב שחקניות תיאטרון – אשר שרו את המארסייז או דיקלמו הימנונים רפובליקניים. כה גדולה היתה הנטייה, מורשת המשטר הישן, לזהות את השלטון עם דמות כלשהי, עד כי חלק מן האיכרים האמינו כי החירות היא מלכה מרוחקת, שאותה, כמו את לואי ה- 16, לא יזכו לראות לעולם.

מקדש המולדת והאנשים הגדולים

המהפכה היתה זקוקה לא רק לסמלים שאפשר להפיצם בכל מקום אלא גם למקום מרכזי, שבו יהיה אפשר לערוך באופן רשמי את פולחן העידן החדש. הן כיכר הבסטיליה במזרח פריס והן שדה מארס במערבה היו מקומות פתוחים, שנערכו בהם טקסים מהפכניים חשובים. אך החלל הריק, שהתמלא כל פעם במרכיבים אחרים, לא איפשר ליצור המשכיות פולחנית. הפתרון היה ליטול מבנה קיים ולהפכו למרכז פולחני שיאגד בתוכו, באופן סמלי, את כל ערכי המהפכה, ממש כמו שהקתדרלות הגוֹתיות ביטאו את עקרונות הדת הקתולית.

לכן אין זה מקרה, שהפנתיאון נבנה במקורו ככנסייה, כלומר: כבניין המתאים לצרכים פולחניים. היוזמה לבנייתו היתה של לואי ה- 15 אשר נשבע ב- 1744, בהיותו חולה אנוש, לבנות מחדש את הכנסייה ההרוסה של מינזר סנט ז'נביֶיב, הקדושה הפטרונית של פריס. לאחר שהבריא, הפקיד המלך את המשימה בידי האדריכל סוּפלו, וזה הקים מבנה מרשים על גבעת סנט ז'נבייב בגדה השמאלית של הסיין. הכנסייה הענקית, שכללה מרתף גדול לקבורת הנזירים, נבנתה בסגנון הניאו-קלאסי האופייני למאה ה- 18. בעמודיה הקורינתיים, במשולש החזית שלה ובחללה הפנימי המואר דמתה למקדש יווני יותר מאשר לכנסייה גותית אפלולית. המבנה תאם, לפיכך, את הטעם המהפכני, ובהזדמנות הראשונה הוא הולאם והפך למקדש המולדת והאנשים הגדולים.

האיש הגדול היה דמות שיצרה ההשכלה, אשר הציבה בעזרתו מודל מנוגד למלך ולאצולה. בעוד שהעילית של המשטר הישן קיבלה את תאריה בירושה והיתה מעוגנת במערכת הדתית, זכה האיש הגדול במעמדו הודות לכשרונו ולעבודתו המאומצת, שאותם העמיד לשירות האנושות. האנשים הגדולים לא היו מצביאים, שזכו בתהילתם בשדה הקרב, או ארכיבישופים, אלא מדענים, פילוסופים וסופרים, כגון ניוטון, דקארט וקורניי, שקידמו את האנושות. הם היו חבורה שוויונית שעִמה כל אחד יכול היה, לפחות להלכה, להימנות. האיש הגדול היה, אם כן, דמות חילונית ודמוקרטית שנגדה את ההירארכיה הנוקשה של המשטר הישן, והיה בו כדי להוות מופת לאזרחי הרפובליקה.

מותו של מיראבּוֹ, המנהיג המהפכני הפופולרי, ב- 2 באפריל 1791, העניק למהפכנים את ההזדמנות הנאותה להפוך את הכנסייה, שלא נחנכה עדיין, למקדש רפובליקני. יומיים לאחר מכן הצביעה האסיפה המכוננת בעד הצעתו של המרקיז דה פאסטורה להעביר את גופת מיראבו לפנתיאון, אשר נועד לקבל את גופות האנשים הגדולים "החל מעידן החירות הצרפתית". האסיפה אימצה גם את הצעת פאסטורה לחקוק בחזית הבניין את הכתובת: "לאנשים הגדולים, המולדת מכירה תודה." כך תרמה המהפכה להנצחת אותם אנשים גדולים שהכשירו לה את הקרקע, והבטיחה לאלה שיתרמו להצלחתה בעתיד תמורה הולמת למאמציהם.

הבעיה העיקרית שניצבה בפני המהפכנים היתה כיצד להגיע לרשימה מוסכמת של אנשים גדולים, אשר יהיו זכאים לחסות לעולמים במרתפי הפנתיאון. מעשה ההנצחה, שהניח יציבות והמשכיות היסטוריות, עמד בסתירה למציאות המהפכנית שעברה שינויים ותהפוכות למכביר. שני האנשים הגדולים היחידים שמועמדותם לא עוררה מחלוקת היו ווֹלטֶר וז'אן ז'אק רוּסוֹ, שמתו ב- 1778 ואומצו על-ידי המהפכנים כאבות המייסדים של הרפובליקה. שני הפילוסופים, שהיו כה שונים זה מזה, הועברו לפנתיאון בטקסים רבי רושם, האחד ב- 1791 והשני ב- 1794, והם נחים שם עד עצם היום הזה. מנהיגי המהפכה, לעומת זאת, לא היו כה בני מזל. גופת מיראבו, שקשריו עם לואי ה- 16 נתגלו לאחר מותו, נותרה בפנתיאון עד לטקס שבו הועברה אליו בספטמבר 1794 גופת ז'אן-פול מארא. העיתונאי היעקוביני הפופולרי, שנרצח על-ידי שארלוט קורדיי. בעוד שגופת מארא נכנסה בשער הראשי, הוצאה גופת מיראבּוֹ בדלת צדדית, אולם גם גופת העיתונאי לא האריכה ימים במשכן הקדוש. חצי שנה לאחר מכן, במסגרת המסע האנטי-יעקוביני, הוצאו מן הפנתיאון גופות מארא ומישל לה-פלטייר, חבר בית הנבחרים שהצביע בעד מות המלך ונרצח על-ידי תומך המלוכה. מחול הגופות היה עדות לכך שהמהפכה יכלה להתקדם רק על-ידי השלת עברה, וכי הזיכרון הרפובליקני נבנה על גבי מעשי השכּחה חוזרים ונשנים. אך מעבר לגופות הנכנסות ויוצאות ניצב הפנתיאון מעורר הכבוד, עדות אבן למושג האיש הגדול, שהוסיף להנחות את תומכי הרפובליקה.

מבנה האבן האחר שמילא תפקיד מרכזי בזיכרון המהפכני, הבסטיליה, נותר כמושג בלבד, לאחר שנהרס עד היסוד לפי החלטת העירייה של פריס. אולם נפילת המבצר נותרה חקוקה בזיכרון הקולקטיבי הצרפתי בעוצמה גדולה יותר מזו של כל זיכרון מהפכני אחר. ההסתערות על הבסטיליה ב- 14 ביולי 1789, נועדה להשגת כלי נשק בשביל תושבי העיר החרדים לביטחונם, ובמהלכה שוחררו כמה בעלי חוב שהיו אסורים בו. האירוע עצמו היה, אם כן, בעל חשיבות משנית בהיסטוריה של המהפכה, אך חשיבותו הסמלית היתה רבה, כיוון שהמבצר הקדורני סימל את מוראות המשטר הישן, ונפילתו – את תחילת נפילת המלוכה. המימד העממי והספונטני של ההסתערות הִקנה לה חשיבות יתר, משום שהיתה זו הפעם הראשונה שהעם נטל את גורלו בידיו, בהעבירו את מרכז הכובד הפוליטי מוורסאי המלוכנית לפריס המהפכנית. המודעות העצמית של המהפכנים היתה כה גבוהה, עד כי מיתוס כיבוש הבסטיליה נולד כמעט בו-זמנית עם האירוע עצמו. כבר בערבו של ה- 14 ביולי שטף המון חוגג את רחובות פריס, והשמחה העממית איחדה חיילים ואזרחים, בורגנים ופועלים.

המשורר שארל פֶּגי תיאר בספרו קליו את כיבוש הבסטיליה כ"חגיגה למעשה, טקס הזיכרון הראשון, יובל השנה הראשון של כיבוש הבסטיליה, או, בעצם, שנת האפס של האירוע". פֶּגי הבין היטב כיצד הפך ה- 14 ביולי כבר מראשיתו לתאריך קדוש, שהרפובליקנים ראו עצמם מחויבים לחגוג אותו מדי שנה כדי לחזור, באופן סמלי, על המעשה שהעבירם מן המשטר הישן אל העידן החדש. חגיגת יום הבסטיליה היתה למעין טקס מעבר קולקטיבי אשר, כמו סדר הפסח, הוציא את משתתפיו מעבדות לחירות. ה- 14 ביולי היה רק מרכיב אחד במערכת שלמה של טקסים וחגיגות מהפכניים, שנועדו לא רק לחנך את העם אלא גם ליצור חברה מאוחדת והרמונית, כפי שהורה רוּסוֹ. אך בין ימי הזיכרון השונים תפס יום הבסטיליה מקום מיוחד במינו בשל חשיבותו הסמלית ויכולתו לאחד את העם סביב אירוע שהיה מהפכני אך לא קיצוני מדי בניגוד, למשל, להוצאתו להורג של לואי ה- 16. חג הפדרציה, שנערך במלאת שנה לכיבוש הבסטיליה, הפך בעצמו לאירוע שנחשב ראוי להנצחה בשל הצלחתו לחזק את האחדות הלאומית. מוקד החגיגות היה אמנם עיר הבירה, אך במרבית ערי צרפת וכפריה נערכו טקסים מקבילים, שהעלו על נס, אגב שימוש באותם הסמלים ובאותן מטבעות הלשון, את הישגי המהפכה. בשנים הבאות נחוג יום הבסטיליה מדי שנה ברחבי המדינה, ומרכז הטקס היה, בדרך כלל, הסתערות סמלית על מודל מוקטן של הבסטיליה, והמשכו בריקודים ובשעשועים עממיים. עם גבור הלחץ בגבולות היתוסף לחגיגות נופך צבאי, אשר הפך את ה- 14 ביולי יום פטריוטי ומהפכני כאחד. כפי שקרה לטריקולור ולמארסייז, קשה היה להבחין היכן מסתיימת הרפובליקה ומתחילה המולדת.

ירידת הסמלים למחתרת

במשך מרבית המאה ה- 19 שלטו בצרפת משטרים מלוכניים מגוונים שונים, שהיו עוינים לערכי המהפכה, ולפיכך גם לסמליה. בתקופת המהפכה היו לסמלים אלה שני פנים: הם שימשו את המהפכנים תחילה בהסתערותם על השלטון, ולאחר מכן שירתו אותם כשליטים. אך גם בתקופה שבה היו בשלטון, נותר בסמלים הללו מימד אופוזיציוני, אשר הפך שוב לדומיננטי עם סיום המהפכה. האיסור להציג אותם בפומבי או לעשות בהם שימוש כלשהו הגדיל דווקא את כוח המשיכה שלהם לגבי האופוזיציה הרפובליקנית, שיכלה לשמור על טהרתם ועוצמתם ככלי ביטוי להתנגדות לשלטונות. את מכלול החוויות, הזיכרונות והרעיונות שייצגה המהפכה היה אפשר לתמצת בכמה צלילים של המארסייז או בדמות החירות, וכך לסחוף את ההמונים להסתער שוב ושוב על מבצרי המלוכה; בהעדר כל אפשרות להטיף בגלוי את עיקרי האמונה הרפובליקנית, היו הסמלים הללו גם לאמצעי חינוכי יעיל, שהעביר מדור לדור את מורשת המהפכה.

אך כמו המהפכה. יחסם של המשטרים המלוכניים השונים אל הסמלים לא היה אחיד. חלקם דחו את כל מרכיבי המערכת הסמלית, ואחרים, שיחסם למהפכה ולמורשתה היה מורכב יותר, ניסו לאמץ כמה סמלים, אגב עיקור העוקץ האופוזיציוני. אך נראה כאילו המטרמורפוזות הרבות לא החלישו את הסמלים, אלא להיפך; מסלול הייסורים של המאה ה- 19 רק חיזק את כוחם, ויכולתם להישרד בתנאים עוינים שכאלה הקנתה להם הילה של קדושה. אולם כדי להבין את מרכיבי אותה הילה, יש לעקוב אחריהם צעד אחר צעד.

נפוליאון בונפרטה, יציר המהפכה שהפך למחריבה, החזיר את צרפת לעידן שבו דמות השליט היתה מזוהה עם השלטון. הוא ביטל את חגיגות ה- 14 ביולי, אסר על שירת המארסייז, והסיר מעל כנם את פסלי החירות. על עמוד ואנדום ניצבה דמות הקיסר, ומול כיכר קונקורד, בראש הגבעה, החל להיבנות שער הניצחון האימפריאלי. שערי הפנתיאון נותרו אמנם פתוחים, אך מרתפיו לא התמלאו ב"אנשים גדולים" כי אם בגנרלים, בסנטורים ובפקידים גבוהים, שמצאו חן מלפני הקיסר. בד בבד עלתה קרנו של מוסד אחר – האינוואליד (Invalides), שהיה עד אז צירוף של בית-חולים ובית-אבות צבאי, ואשר נפוליאון הפכו למקדש ניצחון, שאליו הועברה גופתו של טורֶן, מצביאו המהולל של לואי ה- 14. דגל הטריקולור הוסיף להתנוסס בראש הצבאות האימפריאליים, אך הוא נקרא עתה "הנשר", על שם הסמל הקיסרי שהוצמד לראש המקל.

לואי ה- 18, שעלה על כס המלוכה בעקבות התמוטטות האימפריה, ניסה להחזיר את צרפת לעידן המשטר הישן ולמחות כל זכר של המהפכה. הוא אף הרחיק לכת מנפוליאון, וסגר את שערי הפנתיאון אשר הושב לידי הכנסייה. פסל הקיסר הוסר מעל עמוד ואנדוֹם, ואת מקומו תפס פרח חבצלת ענק, הסמל המסורתי של בית בוּרבוֹן. גם דגל שלושת הצבעים נעלם מן הנוף הצרפתי, ובמקומו הונף הדגל הלבן, שכבר בתקופת המהפכה שימש את הכוחות האנטי-מהפכניים. הדגל הלבן הפך מאז לסמל הריאקציה המלוכנית, לאנטי-טריקולור, אך עצם השימוש בו הוכיח שהבורבונים ידעו לפרקים גם לצעוד עם הזמן. הדגל הלאומי היה, כזכור, המצאה מהפכנית, וכל מי שרצה אחרי כן לשלוט באומה, אפילו אם מלך בחסד האל, היה צריך לנופף בדגל כלשהו.

ניצחונו של הטריקולור

מהפכת 1830, ששמה קץ לשלטון הבורבונים, החזירה בבת אחת אל הבמה את כל חמשת סמלי המהפכה, שהמתינו בחוסר סבלנות מאחורי הקלעים. הטריקולור והמארסייז הופיעו מחדש על גבי הבריקדות שהוקמו ברחבי פריס באותם "שלושה ימים מהוללים" של סוף חודש יולי, וגם דמותה של החירות "המובילה את העם" הונצחה בתמונתו הידועה של דלאקרוּאָה. לואי-פיליפ מבית אורליאן, המלך האזרח, התגאה בכך שלחם בצבא המהפכה ונישא על גלי אהדת העם. הוא קיבל את הטריקולור מידי לאפאייֶט הקשיש במרפסת בניין העירייה הפריסאי, בטקס שכבר הפך למסורת, והצטרף להמונים השרים את המארסייז מתחת חלונו, בארמון הטיולרי. עוד גיבור מהפכני נשכח הגיח לפתע מול הזרקורים: רוז'ה דה-ליל הזקן והחולה, מחבר ההימנון, שסבל מחסור בשל היותו ממתנגדי נפוליאון והבורבונים ואשר זכה עתה לקיצבה מלכותית שהנעימה לו את שארית ימיו.הפנתיאון הופקע מרשות הכנסייה, ושוב התנוססה בחזיתו הכתובת לאנשים הגדולים, ואת עמוד הזיכרון לנופלים במהפכת 1830 הקים המלך בכיכר הבסטיליה. בנאום הנחת אבן הפינה, הוא הזכיר גם את גיבורי ה- 14 ביולי 1789.

אולם עד מהרה התברר כי מלך ומהפכה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לואי-פיליפ נאלץ לשים סכר לפרץ האנרגיה המהפכנית שהשתחרר ב- 1830 מחשש שירחיק לכת בכיוון רפובליקני מדי, ובעקבות כך גם ניסה להצניע את הסמלים המהפכניים שיצאו לאור. תמונתו של דלאקרוּאה, למשל, אשר הוצגה בסלון של 1831 ומשכה תשומת לב רבה, אוחסנה לאחר מכן במרתפי הלוּבְר, ובראש "עמוד החירות", שהוקם בכיכר הבסטיליה, לא ניצבה דמות החירות כי אם דמות גברית שדמתה לאל מרקוּרי. חגיגת ה- 14 ביולי נאסרה, המארסייז הושתק, והפנתיאון פתח אמנם את שעריו, אך שום איש גדול לא חלף דרכם. הסמל היחיד שאומץ על-ידי המלך היה הטריקולור, אשר ייצג בשבילו את המולדת וצבאה, אותם צדדים במהפכה ששמר להם אמונים.

בשביל הרפובליקנים, לעומת זאת, היו הסמלים שוב כלֵי ביטוי אופוזיציוניים. ה- 14 ביולי נחוג ברבעים העממיים, לצלילי המארסייז בתהלוכות שבראשן נישא דגל טריקולור עטור בבד שחור, לאות אבל, וזאת למרות האיסור. גם הפנתיאון נהפך מחדש ליעד מהפכני: בהלוויית הגנרל למארק (1832) , שהיתה ההתקוממות הראשונה נגד שלטונו של לואי-פיליפ, והונצחה בספרו של ויקטור הוגו, עלובי החיים, החלו קרבת הרחוב לאחר שההמון ביקש להעביר את גוף הגנרל למקדש הרפובליקני, ודרכו נחסמה על-ידי הצבא. גם דמות החירות צצה שוב, כמו למשל זו המופיעה ברישומו של אוֹנוֹרֶה-דומייה (Daumier), המתאר את אחד המורדים של 1834 החולם עליה בתא כלאו.

מהפכת 1848 שילחה את לואי-פיליפ לגלות אל מעבר לתעלה והשיבה את סמלי המהפכה למקומם המרכזי, כיאות למשטר שכינה את עצמו הרפובליקה השנייה. אך הפעם, לראשונה בתולדות הרפובליקנים, נתגלה בקרב המחנה פיצול בשל אחד הסמלים המהפכניים. הדגל שהתנוסס על בניין עיריית פריס ביום השני למהפכה (ה- 25 בפברואר), לא היה הטריקולור המסורתי, אלא דגל אדום, שהיה סמלה של מהפכה מסוג חדש – לא רק בעלת ממדים פוליטיים, כי אם גם חברתיים וכלכליים. הדגל האדום נועד באורח מסורתי לשרת כוחות משטרה וצבא בדיכוי מהומות, אך לאחר מהפכת 1830 הוא אוּמץ דווקא על-ידי המתקוממים, שעשו בו שימוש לראשונה בהלוויית למארק. מאז הוא הפך לדגלם של היסודות הרדיקליים יותר בקרב האופוזיציה, בעיקר אנשי מעמד הפועלים, שהיו עיקר הכוח אשר חולל את מהפכת 1848. אלה דחו את הטריקולור, סמלו של לואי-פיליפ, ודרשו כי המהפכה תאמץ את הדגל האדום, סמל החלכאים. למולם ניצב המשורר הרומנטי לאמארטין, שר החוץ בממשלה הזמנית, אשר טען כי בעוד שהדגל האדום הוא סמל שפיכות דמים ופילוג, הטריקולור מבטא את תהילת צרפת ואחדותה. ידו של לאמארטין היתה, בסופו של דבר, על העליונה וניצחון הטריקולור הפך למוחשי עוד יותר ב"ימי יוני" של אותה שנה, בהם דיכאה הרפובליקה הבורגנית הטרייה את מרד הפועלים אגב שפיכת נחלי דם.

הפיצול במחנה הרפובליקני בא לביטוי גם בדמות האלגורית החירות/רפובליקה. כמו במהפכת 1789, שתי דמויות נשיות שונות ייצגו את המחנות: דמות ישובה, מתונה, מבוגרת ולבושה ייצגה את הבורגנים, שהסתפקו ברפורמות פוליטיות. ואילו דמות עומדת או נעה, צעירה, נלהבת, חובשת כומתה פריגית ובעלת חזה חשוף ייצגה את השכבות הנמוכות, שהיו בעלות דרישות סוציאליות מרחיקות לכת. את הדמות הראשונה היה אפשר למצוא, למשל, בחותם הרשמי של הרפובליקה השנייה, ובפסלים שהקים המימשל החדש, בעוד שהשנייה הופיעה בדרך כלל בקריקטורות ובתחריטים עממיים. שמה של הרפובליקה, מריאן, שהיה שיבוש של השם העממי מרי-אן, גם הוא הופיע בתקופה זו. מוצאו היה בכינוי גנאי שהמציאו המלוכנים לדמות הרפובליקנית, שהיתה נערצת על פשוטי העם בדרום צרפת. אלה אימצו את השם, והפכו אותו למקור של גאווה. השימוש בו התפשט בהדרגה לשאר חלקי צרפת ולשכבות גבוהות יותר של האוכלוסייה, עד אשר הפך להיות מזוהה עם הרפובליקה. האנשתו של המשטר הקלה עוד יותר על הפולחן העממי, הדתי-למחצה, של הרפובליקה, בייחוד באותם מקומות שהורגלו בפולחן מריה הבתולה, אמו של ישו. אולם גם בקרב העילית המשכילה היה אפשר למצוא שירי תהילה למריאן, המעידים על עוצמת הרגשות שהרפובליקה יכלה לעורר בקרב תומכיה, בעיקר בזמנים שבהם היתה נתונה בסכנה.

נפוליאון ה- 3, כדודו הקיסר, צמח מתוך המהפכה ואחר פנה נגדה. ימים ספורים לאחר שביטל את הרפובליקה בכוח הזרוע, ב- 2 בדצמבר 1851, דאג גם לבטל את סימניה. הוא השיב את הפנתיאון לחיק הכנסייה, הסיר את פסלי הרפובליקה, ואסר על חגיגת ה- 14 ביולי והשמעת המארסייז. אולם עצם הצורך בסמלים לאומיים, שיצרה המהפכה הצרפתית, לא נעלם. הקיסר החדש ניסה, לפיכך, למצוא תחלופות הולמות למערכת המהפכנית: בניין האינוואליד זכה בקברו המפואר של נפוליאון, אליו הגיעו עצמותיו כבר בימי לואי-פיליפ; פריס התמלאה בפסלים אלגוריים של השלום, התהילה, המסחר, השפע, ואפילו של צרפת; ה- 15 באוגוסט, יום הולדתו של נפוליאון, הפך לחג הלאומי; ושיר לכת שכתבה אמו של הקיסר, הפך להימנון. הסמל היחיד שלא שונה היה דגל הטריקולור, שהמשיך להתבדר לפני צבאות האימפריה השנייה מחצי אי קרים ועד מקסיקו, והממד הפטריוטי שלו האפיל על הזיכרונות הרפובליקניים הקשורים בו.

נפילת הקיסר ב- 1870, בעקבות התבוסה לפרוסיה, חידשה את המאבק בין הדגל האדום, סמלה של הקומונה הפריסאית, והטריקולור, סמלה של הרפובליקה השלישית, שקמה על חורבות האימפריה השנייה. גם המאבק הזה הסתיים בניצחונו העקוב מדם של הטריקולור, והדגל האדום נותר בשביל הפועלים סמל של סבל וייסורים, אך גם של תקווה, בעוד שהמנצחים השמרנים ראו בו סמל של אנארכיה המאיימת למוטט את הסדר החברתי. שנים רבות חלפו עד שהיה אפשר להציב את שני הדגלים זה בצד זה.

זהות הרפובליקה עם האומה

לאחר תקופת מעבר של תשע שנים בהן נשלטה הרפובליקה השלישית על-ידי תומכים שונים של המלוכה, הגיעו הרפובליקנים לשלטון. כמתחייב מדבקותם בערכי המהפכה, הפכו מנהיגי הרפובליקה את חמשת הסמלים המהפכניים לסמלי הלאום. בעזרתם הם קיוו לאחד, לחנך ולרומם את העם, שהיה עדיין מפוצל מבחינה תרבותית, נתון להשפעת הכנסייה, ומושפל בשל התבוסה המכאיבה שהותירה את אלזאס-לוֹרֵיין בידי הגרמנים. אך לפני כן צריך היה להקהות את הקוץ שבאליה. המהפכה, כך האמינו הרפובליקנים המתונים שהגיעו לשלטון, שייכת לעבר. אפשר לחגוג את זכרה, אך אסור לעשות זאת באופן שיתן צידוק בידי אלה החפצים לחזור עליה. הפעם בשם ערכי הדגל האדום.

מרבית הסמלים המהפכניים לא אצרו בחובם סכנה שכזו: הטריקולור והמארסייז היו בעלי מימד פטריוטי מובהק; הפנתיאון ייצג ערכי השכלה שהיו חפים מכל כוונה מהפכנית; ודמות הרפובליקה המתונה שכחה זה מכבר את נעוריה הסוערים. יום כיבוש הבסטיליה, לעומת זאת, הציב בפני מנהיגי הרפובליקה קושי של ממש. כיצד להעלות על נס הסתערות עממית, שהחלה בחיפוש אחר נשק והסתיימה בראש כרות הנישא על חוד חנית?

את הפתרון לדילמה מצאו המנהיגים הרפובליקנים הן במישור ההנמקה האידיאולוגית, והן במישור המעשי של החגיגה. נוסח החוק שהכריז בשנת 1880 על ה- 14 ביולי כיום חג לאומי. ציין אותו כיום זיכרון כפול: לכיבוש הבסטיליה ולחג הפדרציה, שהתרחש שנה לאחר מכן. החג החדש לא הִפנה, אם כן, את העם רק לאירוע האלים שהיה מונח ביסוד עברו, אלא גם ליום שבו התאחדו הכול סביב מזבח המולדת. זו היתה חגיגה של חגיגה, שיצרה מעין הדהוד כפול שבו נבלע קול צחצוח החרבות. החנינה שניתנה לאסירי הקומונה הפריסאית לכבוד היום המיוחד, ושובם לפריס של הגולים אף הם הדגישו את הממד האחדותי של החג.

בדומה לטקס שנערך ב- 1790 בשדה מארס, גם לטקס המרכזי שנערך ב- 1880 בלוֹנשאן, שדה מרוצי הסוסים בפריס, היה מימד צבאי. אז נשבע לאפאייט אמונים למלך, ועתה קיבלו יחידות הצבא את דגלי הטריקולור מידי נשיא הרפובליקה, לאחר שהצדיעו לו בסך כשהם צועדים לצלילי המארסייז. אך לצבא היתה בתחילת הרפובליקה השלישית משמעות מיוחדת: זהו הגוף שעליו תוטל בבוא העת המשימה הקדושה של החזרת האדמות הכבושות, והרפובליקה לא היססה מלהינשא על גבי הגל הפטריוטי שיצרה התבוסה.

ה- 14 ביולי היה גם יום של חגיגה עממית, של רחובות מוארים ומקושטים ושל ריקודים ושעשועים. לא רק בפריס אלא גם ברחבי צרפת.

בין כל אלה קשה היה למצוא זכר לבסטיליה שנפלה או לעימותים החריפים שאיפיינו את תקופת המהפכה. דמותה הסמלית של צרפת הצופה בחגיגות מעל גבי הכּרזות הרשמיות דומה היתה בכל למריאן; הרפובליקה היתה זהה סוף סוף עם האומה, ומלחמת האזרחים הנמשכת, שכיבוש הבסטיליה סימן את תחילתה, הגיעה לסיומה.

לקריאה נוספת:

Maurice Agulhon; Marianne into Battle, Republican Imagery and Symbolism in France, Cambridge 1981
Lynn Hunt, Politics, Culture and Class in French Revolution, Berkely 1984
Pierr ora, ed.,Les lieux de mémore, t. I, La Rpublique, Paris 1984
Rosemonde Sanson, Les 14 juillet, féte et conscience nationale, 1789-1975 , Paris 1976