'עלייתו של שלום ליש' הוא שם ספרו האוטוביוגרפי של שלמה לביא (לבקוביץ'). הספר פותח בתיאורו של שלום ליש. הישיש מתבודד בבית-הקברות של יישובו לעת ערב ושח לעצמו על עצמו:

הרי הוא שיכל בחייו לא בלבד נפשות יקרות, כי אם גם אידיאות ומעשים שאין להם קברים וציון. יסוריו עליהם לא פחות מדאיבים, וכוח בו לשאת בכל אלה – ומניין?

לביא היה חלוץ בכל נפשו ומאודו, ובאופן טראגי נשא במלוא המחיר שגבה המעשה הציוני-חלוצי.

מה היתה דרכו של האיש שברל כצנלסון אמר עליו: 'ואם יש "עשרה ראשונים"... אשר הצמיחו את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, ש. לביא הוא אחד מהם'. סיפור ילדותו דומה לסיפורם של רבים, רבים מבני דורו. הוא נולד וגדל בפלונסק. משפחתו היתה משפחה דלה וקשת-יום, ועל-כן כבר בגיל שלוש-עשרה הפסיק ללמוד ונרתם לעשות לפרנסת הבית כאופה. וכך, עוד בטרם עלה לארץ, רכש לעצמו מיומנות של פועל. מעת שעלה בשנת 1905 ועד יומו האחרון בשנת 1963, עסק רוב הזמן בעבודה פיסית. תחילה עבד בבית החרושת 'שמן', שהוקם בלוד, ולאחר-מכן היה שומר וחבר בארגון 'השומר'. על סף זיקנה שירת שנתיים כנהג בצבא הבריטי בתקופת מלחמת-העולם השנייה. שש שנים היה חבר בכנסת הראשונה והשנייה. כל שאר שנותיו היה חקלאי, עובד-אדמה. אלא שגם בשנים שבהן היה פועל, חי חיי יצירה אינטנסיביים, מעבר לשעות העבודה.

דוד בן-גוריון, שהיה בן עירו והכירו מילדות, ראה בו את 'אחד ההוגים החשובים והמעמיקים מבין אנשי העליה השנייה'. הוא הוסיף במידה של השתאות: 'זמן רב נדמה היה לי שיש שני שלמה: אחד שיצא לו מוניטין של פרא-אדם... ואחד – זה שהכרנו אותו בארץ'.

במהלך חמש-עשרה שנותיו הראשונות בארץ – בשנות העלייה השנייה – לא היה לביא מהאישים הבולטים בתחומי היצירה התרבותית-ספרותית וגם לא היה דמות ידועה בחיי הציבור. אמנם הוא עלה בגל הראשון של העלייה השנייה וגם לקח חלק באחדים ממפעליה הבראשיתיים; בין היתר נימנה עם מייסדי מפלגת הפועל הצעיר. אך עיקר פרסומו בקרב חבריו בא לו באותן שנים בזכות היותו אחד מאלופי המעדר.

המיפנה התחולל בחייו מעת שהצטרף בשנת 1919 לקבוצת ה- 60 בכינרת. בעת ההיא הגה ופירסם את רעיון הקבוצה הגדולה. הוא שירטט את קווי המתאר של היישוב הקומונאלי במספר מאמרים שפירסם ב'קונטרס', בטאון אחדות העבודה. בניגוד לקבוצה האינטימית, על-פי הדגם שיצרה דגניה, הקיבוץ, לשיטתו של לביא, אמור היה להיות יישוב גדול וגדל, ובו ענפי חקלאות, תעשייה ומלאכה גם יחד. הזימון שאיפשר לו לנסות ולממש את רעיונותיו, לא איחר לבוא. בארץ התרכזו אז חלוצי העלייה השלישית, ששכנו במחנות-עבודה לאורך הכבישים שסללו בעבודה מפרכת. לביא שיכנע את אנשי גדוד העבודה לעלול ולהתיישב באדמות גוש נוריס, שנרכשו בעמק יזרעאל המזרחי, כדי להקים שם קומונה רחבת-היקף. עין-חרוד היתה תמצית חלומו של לביא. הוא ראה בה נקודה ארכימדית לשינוי המציאות ושאף לבנותה כדוגמה חיה להגשמת הרעיון האוטופי המיוחל. לדידו של לביא, האמונה בקומונה כדרך-חיים היתה אמונה דתית. עוד באמצע שנות ה- 30 כתב את הדברים הבאים:

כי לנו יש אלוהים, זה המצווה עלינו את החיים הצודקים, את העבודה, את היצירה, את הקומונה... אלוהים זה אין רע אם אנו שוכחים בו לפרקים. הוא לא את עצמו ציווה עלינו אלא את תורתו, תורת המוסר האנושי. את היצירה לכל הסתעפותה ואת הקומונה המלאה והמקיפה.

לביא היה קנאי לדרכו ולאמונתו, וקנאותו שלא ידעה פשרות, זרעה לא אחת ריב וחיכוכים. כמי שהיה איש הפועל הצעיר ביסוד נשמתו, לא הסתגל לדרכם המהפכנית רחבת ההיקף של אנשי גדוד העבודה. את חזון העתיד ביקש לממש באמצעות הדוגמה האנושית המחנכת. המהפכה החזיתית המחוללת שינוי דרמאטי בהינף אחד, לא היתה מקובלת עליו. הוא גם לא ביקש לעצמו השפעה פוליטית ושררה במערכות הפוליטיות, הן בדרג ההסתדרותי והן בדרג הארצי. כל כולו היה נתון למימוש חלום אחד, שהתמצה כולו ביצירת דגם קיבוצי אידיאלי בעין-חרוד. לכן לא קיבל את דרך הקומונה הארצית על-פי הנוסח של גדוד העבודה ולא את הרחבתה של עין-חרוד ממשק מקומי לקיבוץ ארצי, על-פי גישתו של טבנקין, שהפך מאמצע שנות ה- 20 מעמית ושותף של לביא ליריב ובר-פלוגתא. גם לביא שאף לכסות את הארץ כולה ברשת צפופה של יישובים קומונאליים; אלא שלשיטתו, היה אמור כל אחד מאותם יישובים להיות יחידה אוטונומית. הוא אפילו צידד ביצירת מערכות-שיתוף אזוריות, אך בתנאי שתהיינה וולונטריות. הוא שלל בתכלית השלילה את הכוונה ליצור ארגון קומונאלי כלל-ארצי-ריכוזי.

ההתמקדות בהקמת הבית הקיבוצי עוררה בלביא כוחות-יצירה רדומים. חרף השכלתו המצומצמת, היה למסאי וסופר פורה ומקורי. אולי דווקא משום שלא בא במגע עם תרבות שונה מהתרבות העברית הצרה של אותה עת, היה מקורי בחשיבתו ונקי מסייגי השפעות חיצוניות. באישיותו היוצרת, שהתגלתה רק בהיותו כבן 40, היה יסוד שורשי וטהור, גם אם נאיבי וחסר תיחכום. הוא היה אדם ער למתרחש והגיב על האירועים המקומיים והלאומיים, ובדרך זאת התעלה מעבר לרמה המקומית וצמח למדרגת הנהגה לאומית. דווקא ברובד העשייה והחשיבה הזה היה פחות דוגמאטי ויותר פרגמאטי ופתוח לרוח הזמן. להתעוררות שחלה בו מימי הקמת עין-חרוד, היה גם היבט אישי. רק אז, בהיותו בגיל העמידה, נשא אשה והוליד ילדים. בספרו האוטוביוגרפי 'עלייתו של שלום ליש' תיאר באהבה רבה את השנים המעטות שבהן זכה לחיי-משפחה. אלא ששנים אלה לא ארכו. אשתו נפטרה בצעירותה. שני בניו, ירובעל והלל, נפלו במלחמת העצמאות. את מכתו נשא לביא עד קבר.

לביא שהיה נווד משך חמש-עשרה השנים הראשונות לחייו בארץ, שאף להקים בית יציב, מושרש ומתוקן, שבו ישררו יחסי-אנוש אידיאליים. ואילו טבנקין, שהיה בעל ביוגרפיה ממוסדת יותר, חתר לבנות את עין-חרוד כבסיס לתנועה כובשת ומתרחבת.

לחלקים נוספים של המאמר:
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק : יצחק טבנקין : המנהיג והתנועה - יישות אחת
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק : שלמה לביא : חלוץ תמיד (פריט זה)
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק : מאיר יערי : שילוב של אב סמכותי וכוהן גדול
ארבעה מייסדים ומנהיגים - מחוללי התנועות הקיבוציות בעמק : יעקב חזן : 'אופטימיסט ללא תקנה'

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel