שני תהליכים מרכזיים מאפיינים את העולם הערבי בשנים אלו: האחד, תהליך הדה-קולוניזציה, שבו פינו מדינות אירופה, ששלטו בארצות האסלאם, את הארצות שבשליטתן או בחסותן. בריטניה, שכבשה את לוב בשנת 1943, הודיעה על פינויה והעברתה לשליטה מקומית, הצרפתים התנגדו, אפילו בשנת 1948, להעניק עצמאות לעמי צפון אפריקה. חלק מהמאבקים הלאומיים בצפון אפריקה הסתיימו מתוך הבנה (בתוניסיה ובמרוקו בשנת 1956), וחלקם לאחר אלימות קשה (באלג'יריה בשנת 1962). תהליך זה חתם תקופה ארוכה למדי של שלטון והשפעה אירופית במקומות שנתפסו בעיני המערב כנחשלים.

התהליך השני הוא התגברות המגמות הפאן-ערביות והפאן-אסאלמיות, שחידשו מסורות של אחדות כלל ערבית מתקופת הח'ליפים והכיבושים הגדולים של האסלאם בימי הביניים. משמעותן הפוליטית המיידית הייתה איחוד הכוחות הערביים למאבק נגד הישות הציונית באופן ישיר ונגד המערב באופן עקיף.

שני התהליכים האלה היו קשורים קשר ישיר בהתפתחויות הפנימיות בכל אחת מן המדינות, שעיקרן השלטת צביון ערבי במדינה והתנערות ההשפעות של הקולוניאליזם. תהליכים אלה החלו עוד קודם להקמתה של מדינת ישראל, אך קיבלו משנה תאוצה לאחר הקמתה. המאבק במדינת ישראל היה פן אחד, חשוב כשלעצמו, של שני התהליכים, והשפעתו על מצב היהודים בארצות האסלאם לא הייתה אחידה. ניתן להצביע על ארבע קבוצות של מדינות על פי יחסן אל היהודים ואל ישראל.

מדינות שלחמו בישראל – מצרים, לבנון, סוריה, ואפשר להוסיף לקבוצה זו גם את עיראק – בהן היה מצב היהודים קשה במיוחד. טבעי היה שהוצאת היהודים ממדינות אלו תתנהל בעיקר בדרכים חשאיות.

מדינות שלא לחמו בישראל – לוב, איראן, תימן, עדן ותורכיה. במדינות אלו לא התקיימו שניים מן התנאים העיקריים להחמרת מצב היהודים – קרבה גיאוגרפית לישראל ומעורבות ישירה במלחמה; אולם התקיים תנאי חשוב אחר – הסולידריות עם האחים לאמונה. מצב היהודים במדינות אלו היה נוח יחסית והם יצאו מהן ללא קשיים מיוחדים ובאורח חוקי.

מדינות צפון אפריקה הצרפתית – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה נאבקו בתקופה זו על עצמאותן, ופגיעה ביהודים הייתה עלולה לפגוע בסיכוייהן להצליח במאבק מדינות אלו היו גורם מרסן ומרכך בחומת העוינות למדינת ישראל. מצב היהודים בהן היה טוב יחסית, ועד עצמאותן לא היה כל קושי להוציא מהן יהודים. לאחר שהיו למדינות עצמאיות השתנו בהן התנאים ומצב היהודים במרוקו, במיוחד, הוחמר.

רפובליקות מוסלמיות בברית המועצות ומדינות רחוקות – הכוונה בעיקר לרפובליקות המוסלמיות בברית המועצות (קזחסתאן, אוזבקיסתאן, אזרביג'ן) או לאפגניסתאן ואחרות. מדינות אלו כמעט ולא הושפעו מהסכסוך הערבי-הישראלי בעיקר בגלל "מסך הברזל", שניתק אותן מהתהליכים המרכזיים שעברו על המוסלמים ועל היהודים שבארצות האסלאם.

הקמת מדינת ישראל התקבלה בהתלהבות בקרב היהודים בארצות האסלאם, אם כי לא תמיד ניתן להם לבטא שמחה זו בפומבי. בתוניסיה, שבה הייתה עיתונות יהודית חופשית, פרסם עיתון ציוני בכותרת ראשית את דבר הקמתה של מדינת ישראל, למורת רוחם של השלטונות. בלוב, שעמדה על סף עצמאותה, התקבלה הידיעה בשמחה ספונטנית בחוצות טריפולי. לא ידוע על גילויי שמחה כה פומביים במדינות מוסלמיות אחרות. מתח רב שרר בשכונה היהודית בבגדאד, שכן עיראק נטלה חלק במלחמה בישראל, ואירועי ה"פַרהוּד" משנת 1941 היו טריים בזיכרונם של היהודים. אחד מביטויי השמחה היה גל עלייה לארץ ישראל (ראו טבלה להלן). עד דצמבר 1949 עלו יותר מ- 10 אחוזים מכלל היהודים שחיו בהן.

עולים מארצות האסלאם וצפון אפריקה (מאי 1948 – דצמבר 1949)*

ארץ המוצא	1919 - 15.5.1948	15.5.1948-31.12.1949	1919 - 15.5.1948	15.5.1948-31.12.1949
.	מספרים מוחלטים		אחוזים
כל העולים	429,875	325,241	100.0	100.0
אירופה, אמריקה	386,007	201,791**	89.8	62.0
אסיה וצפון אפריקה	43,868	123,450	10.2	38.0
תורכיה עיראק איראן תימן ועדן שאר ארצות אסיה*** מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה לוב מצרים	8,277 7,994 3,536 15,838 4,511 994 873 1,845	30,620 819 2,925 39,851 2,869 25,821 14,649 5,896	1.9 1.9 0.8 3.7 1.1 0.2 0.2 0.4	9.4 0.3 0.9 12.3 0.9 7.9 4.5 1.8

מהטבלה אני למדים כי מקום המדינה ועד סוף שנת 1949 עלו 123,450 יהודים מארצות האסלאם.

יהודים רבים בארצות האסלאם ראו בהקמתה של מדינת ישראל מעשה של ההשגחה העליונה ואות לביאת המשיח. בחברות מסורתיות, כמו אלו של יהודי ארצות האסלאם, הייתה זו פרשנות טבעית ביותר. אך הפרשנות המשיחית לא הייתה נחלתם של כל יהודי ארצות האסלאם. בגל עלייה זה היו גם יהודים שעלו ממניעים אחרים, מדיניים-כלכליים. עם זאת מדובר בגל עלייה גדול במיוחד, שכמותו טרם היכרנו מארצות האסלאם, ובכך חשיבותו.

בתקופה שבין הקמת מדינת ישראל לחתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה (יולי 1949), הורע מצבם של היהודים בארצות האסלאם. עשרות יהודים נהרגו ומאות נפצעו בשלוש התפרצויות אלימות קשות במרוקו, בלוב ובמצרים. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות: המעפילים שעלו לפני הקמת המדינה, פעילות הליגה הערבית, התחזקות הפעילות הציונית בארצות האסלאם, עליית הגח"ל והמח"ל (בעיקר מצפון אפריקה), השתתפותן של כמה ממדינות ערב ושל מתנדבים ממדינות אחרות בפלישה לארץ ישראל, והזיהוי של היהודים ושל הציונות עם הקולוניאליזם והמערב.

לחלקים נוספים של המאמר:
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הקדמה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : אופייה של התקופה (1967-1948) (פריט זה)
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : ארגון העלייה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : מאפייני העלייה הגדולה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : התארגנות מדינת ישראל לטיפול בעלייה הגדולה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הציבור הישראלי ושאלת העלייה מארצות האסלאם
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : סיכום

הערות שוליים:
* גיל, עמ' 8.
** מהם 35,000 (דהיינו 10.8% מכלל העולים) היו ילידי בולגריה וקרוב ל- 1,000 (3%) היו ילידי יוון.
*** סוריה, לבנון, אפגניסתאן, הודו וכו'.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel