כ- 70 אחוז מיהודי ארצות האסלאם הגיעו למדינת ישראל; השאר היגרו לצרפת, לקנדה, לבריטניה ולאיטליה. העלייה לישראל נוהלה, רובה ככולה, על ידי מוסדות מדינת ישראל והסוכנות היהודית בשיתוף עם ארגונים יהודיים בין-לאומיים וממשלות ידידותיות. מדינת ישראל, באמצעות המוסד (בתקופות מסוימות), והסוכנות היהודית באמצעות מחלקת העלייה, המחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון ומחלקת הקליטה, תכננו עלייה זו, פיקחו עליה והוציאוה לפועל. עד 1952 פעל המוסד לעלייה ב', שהיה מעורב בעיקר בעלייה מעיראק ומסוריה ולבנון. ב- 1950 הוקם "המוסד לתיאום", שהיה הגוף המתאם בין הממשלה לבין הסוכנות היהודית.

בפרספקטיבה היסטורית ניתן להציג שלושה דפוסי פעולה מרכזיים בטיפול בעלייה: גלויות מתחסלות (עיראק, לוב, תימן), עלייה מבוקרת (תוניסיה, מרוקו, איראן) ועלייה חשאית (סוריה, לבנון, מצרים, מרוקו). העלייה התקיימה בה בעת מכל ארצות האסלאם. כאן בחרנו להתמקד בכל אחת מהעליות בשנים מסוימות, בהתאם לדפוסי הפעולה שאפיינו אותה.

גלויות מתחסלות

"גלויות מתחסלות" משמעו כי מדינת ישראל הגיעה להכרה שקיבוצים יהודיים מסוימים בארצות האסלאם נמצאים בסכנה קיומית, וכי על מדינת ישראל לעשות כל שביכולתה להוציאם משם במהירות. המונח שננקט לשם כך היה שונה מהמונח "קיבוץ גלויות", שעניינו העלאת כל היהודים מכל הארצות. בחירת השם "גלויות מתחסלות" משקפת את ההתלהבות מהקמת המדינה ומהגשמת החזון המדיני של הציונות. דפוס זה של "גלויות מתחסלות" הקיף כשני שלישים מכלל העלייה מארצות האסלאם בשנים 1952-1948.

לדפוס ארגון זה היו שני מאפיינים מרכזיים. האחד, ההחלטה על גלויות מתחסלות נבעה בעיקרה משיקול ביטחוני-מדיני, כלומר מהערכה בסבירות גבוהה כי בתוך זמן קצר יורע מצבם של היהודים בארץ מסוימת אם מדינת ישראל לא תירתם מייד להעלאתם.

בשלהי ינואר 1949 הודיע סגן שר החוץ הבריטי כי בריטניה אינה מתנגדת עוד להגירה של יהודים מלוב, בתנאי שיוותרו על נתינותם הלובית. הידיעה התקבלה בהתרגשות רבה בקהילה היהודית, והחלה מכירת הרכוש היהודי. עלייה זו סווגה כדחופה בגלל התקרבותו של מועד קבלת העצמאות של לוב והחשש להישנות התפרצויות אלימות כלפי היהודים, דוגמת אלה שאירעו בנובמבר 1945 וביוני 1948.

רצח האימאם יחיא בתימן בשנת 1948 הגביר את בריחתם של יהודי תימן לישראל. מרביתם נאלצו לעזוב את מקומות מגוריהם ולצאת בדרכים-לא-דרכים לעבר עדן, משם ניתן היה להטיסם ארצה.

עיראק השתתפה במלחמת 1948 נגד מדינת ישראל. הציונות הוגדרה בעיראק כפשע ונאסרו כל ביטוייה, לרבות יציאת יהודים ממנה. כמו כן פוטרו יהודים ממשרותיהם ונפגעו עסקיהם הכלכליים. במארס 1950 פרסם הפרלמנט העיראקי את "חוק הוויתור על הנתינות", שלווה בחוק על "פיקוח וניהול נכסי היהודים שנשללה מהם אזרחות עיראקית". חוקים אלה פגעו קשה ביהודי עיראק. עד ספטמבר 1951 עלו מרבית יהודי עיראק למדינת ישראל, ובחודשים מסוימים עלו כ- 20,000 יהודים ויותר בכל חודש.

המאפיין השני של דפוס פעולה זה היה מהירות הפעולה. שלוש גלויות אלה "נתחסלו" בפרק זמן של כשנתיים עד שלוש שנים, ולמרות החשש מפגיעה ביהודים עברה פעולה זו ללא כל התנכלות מצד האוכלוסייה או השליטים הערביים.

עליית גלויות מתחסלות (1951-1948)

ארץ שנה	31.12.1949-15.5.1948	1950	1951	1951-1948
עיראק לוב תימן	1,724 15,130 35,408	31,627 8,818 9,203	88,161 6,534 588	121,512 30,482 45,199
סך הכול	52,262	49,648	95,283	197,193

העלייה המבוקרת

ממדי העלייה הגדולה למדינת ישראל, שחייבו היערכות של המוסדות הקולטים מחד גיסא, וההנחה כי אין סכנה ביטחונית מיידית ליהודים בארצות מסוימות מאידך גיסא, היו הבסיס להחלטה על העלייה המבוקרת (הסלקטיבית). ההנחה הייתה כי מערכות הקליטה יקרסו אם תימשך העלייה בממדים המוניים, והמסקנה לפיכך הייתה צמצום ובקרה של העלייה. אולם ביצוע מסקנה זו היה בעייתי מבחינה מוסרית, ולהלכה הוא אף סתר את מדיניות השערים הפתוחים לעלייה חופשית של כל יהודי למדינת ישראל. במרוקו (1956-1948) ובתוניסיה, וכן באיראן ובתורכיה, לא נשקפה ליהודים סכנת קיום, לכן התבצע תהליך העלייה מארצות אלו בהדרגתיות.

אפשר להצביע על שלושה שלבים מרכזיים:

בשלב הראשון נבחרו המועמדים לעלייה מבין אלה שעמדו במספר תנאים, כמו גיל, מספר נפשות במשפחה וכשירות בריאותית. משמעות הדבר הייתה כי המדינה העדיפה להביא ארצה תחילה את אלה שנחשבו בעיניה כשירים לעבודה ולא יהיו נטל כלכלי על המדינה, העסוקה ממילא בקליטת עולים שהגיעו מארצות רבות. זה היה הרקע למושג ה"סלקציה", שעליו נרחיב בהמשך.

השלב השני היה "חיסול הכפרים". בהתאם לתפיסה כי יש להתכונן למצב שבו חיי יהודים יעמדו בסכנה, הוחל בתהליך של ריכוז יהודי הכפרים בערים. מבצע זה היה כרוך בעוגמות נפש רבות ובהוצאות כבדות. קשה לאמוד את הצלחת המבצע, שהתנהל בעיקר בדרום תוניסיה ובמרוקו. כך, למשל, בשנת 1961, כאשר החל מבצע "יכין" להעלאת יהודי מרוקו, נשארו עדיין אלפי יהודים בכפרים.

השלב השלישי כלל טיפול בריאותי ביהודי המקום וריפוים לקראת עלייתם. בחלק מן הארצות סבלו היהודים ממחלות קשות ומידבקות, והחלמתם הייתה תנאי לעלייתם ארצה. לשם כך הוקמו מחנות מיוחדים לטיפול ביהודים. במרוקו רוכזו היהודים במחנה "קדימה" לקראת העלייה. לאחר הטיפול הרפואי הועברו היהודים למחנות המעבר במרסיי שבדרום צרפת, ומשם לישראל.

כיוון שתהליך העלייה היה ארוך ומורכב התנהלו שלבים אלה במקביל.

העלייה המבוקרת (1956-1952)

.	1952	1953	1954	1955	1956	1956-1952
מרוקו תוניסיה איראן	5,031 2,548 4,856	2,996 606 1,096	8,171 2,651 505	24,994 6,104 128	36,301 6,545 652	77,493 18,454 7,237
סך הכול	12,435	4,698	11,327	31,726	43,498	103,184

שאלת ארגון העלייה הייתה אחת משאלות המפתח בסוגיית העלייה המבוקרת. ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הקימו גוף מתאם, "המוסד לתיאום", שקבע את מדיניות העלייה ופרסם הנחיות לשליחים. בכל מדינה פעל ממונה על העלייה מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות, ולו היו כפופים נציגים של תנועות ומפלגות ושל מחלקות אחרות של הסוכנות. בנפרד פעלו נציגי משרד הבריאות, ובעיקר הרופאים, שהיו אחראים לבדיקות הרפואיות והיו הפוסקים האחרונים בעניינים אלו. רופאי האימון (כך נקראו רופאי משרד הבריאות) נעזרו ברופאים מקומיים כדי לייעל ולזרז את הבדיקות הרפואיות. נוסף על מערכת מורכבת זו פעלו גם נציגים של הארגונים היהודיים הבין-לאומיים, שלרוב היו מתואמים עם נציגי מחלקת העלייה, אך קיבלו הוראות והנחיות ממרכזיהם בארצות הברית ובצרפת. כך נדחק חלקם של היהודים המקומיים בארגון העלייה ובטיפול בה למעמד שולי למדי. הם פעלו כנציגים בוועדות העלייה המקומיות, אך בדרך כלל לא היו ממונים על תחומים חשובים בארגון העלייה.

העלייה החשאית

סיפורה של העלייה החשאית לאחר הקמת המדינה הוא מן הסיפורים שטרם סופרו, ועדיין רב בהם הנסתר על הנגלה. בניגוד לחיסול הגלויות ולעלייה המבוקרת התבצעה עלייה זו תוך שמירה על חשאיות מרבית והתאפיינה בסיכון גבוה, בתעוזה ובתחכום. ניצחו עליה שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות, מנהיגי ארגונים יהודיים, פעילי המוסד ויהודים מקומיים שגויסו למלאכה זו. מסוריה ולבנון הוברחו יהודים מעטים בלבד, בגלל הקושי לחצות את הגבול עם ישראל או להעבירם למדינת גבול סמוכה. כזה היה גורלם גם של יהודי מצרים. שונה היה מצבם של יהודי מרוקו. הם הוברחו בכל הדרכים האפשריות: בים, באוויר וביבשה. עדיין לא ברור מה היה חלקם של השלטונות המקומיים בעלייה החשאית. יש הסבורים כי הם גילו הסכמה שבשתיקה והעלימו עין. אין זה עניין פשוט כלל ועיקר, שכן מחויבותם לעולם הערבי הייתה גדולה, וכל פרסום שכזה עלול היה להזיק לעניין היהודי המקומי ולגרום לעצירת העלייה. לא פעם קיבלו שליטים מקומיים וסייענים שלמונים רבים ממדינת ישראל. לאחרים סייעה מדינת ישראל בזירה הבין-לאומית ואף בפתרון בעיות מקומיות. העלמת עין זו הייתה חסויה שנים רבות.

לחלקים נוספים של המאמר:
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הקדמה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : אופייה של התקופה (1967-1948)
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : ארגון העלייה (פריט זה)
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : מאפייני העלייה הגדולה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : התארגנות מדינת ישראל לטיפול בעלייה הגדולה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הציבור הישראלי ושאלת העלייה מארצות האסלאם
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : סיכום

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel