לעלייה הגדולה של היהודים מארצות האסלאם מאפיינים הדומים לא במעט לעלייה מארצות אחרות. יחד עם זה דומה כי יש להתעכב על מספר נקודות המייחדות אותה.

יחס השליטים הערביים לעלייה

סוגיה היסטורית מרתקת היא שאלת יחסם של השליטים הערביים כלפי יציאתם של היהודים את מדינותיהם. לסוגיה זו יש משמעות מיוחדת לאור המגמות הפאן-ערביות שאפיינו תקופה זו. ככל הידוע לא גירשו השליטים הערביים את היהודים אלא היהודים, בהבינם את המצב החדש שנוצר עם הקמת מדינת ישראל, בחרו להגר. היו שליטים ערביים ששיתפו פעולה עם ארגונים יהודיים ואפילו עם מדינת ישראל באופן ישיר או באמצעות מתווכים. לא פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בבחינת סיוע.

אניות נושאות דגל ישראלי עגנו בנמל טריפולי שבלוב וסבלים ערביים סייעו להעלאת העולים ומטענם לאנייה. אמנם לוב הייתה עדיין תחת השפעה בריטית, אך השליטים הערבים העתידיים לא הערימו קשיים על עלייה זו. בתימן התירו ראשי השבטים מעבר של יהודים בתחומי שלטונם לעדן, לא פעם תמורת תשלום. שלטונות עדן הבריטיים לא הקשו על יציאת היהודים לישראל. השלטונות הצרפתיים באלג'יריה סייעו למעבר היהודים ממרוקו דרך אלג'יריה למרסיי. שיתוף פעולה סמוי היה גם עם ראשי שבטים במרוקו ועם ראשי השלטון המרכזי. בתוניסיה הצהיר לא פעם הנשיא המיועד, חביב בורגיבה, על הסכמתו לעליית יהודים, הסכמה שנמשכה גם לאחר שתוניסיה קיבלה עצמאות. דומה שרק בסוריה התנהלה היציאה ללא ידיעת השלטונות ובתנאי מחתרת קשים.

את ההסבר לשיתוף הפעולה או להעלמת העין של השליטים הערביים יש למצוא בגורמים שונים: יחסיהם עם הקהילה היהודית קודם להגירה, ניצול הגירת היהודים להישגים מדיניים במישור הבין-לאומי ולפתרון בעיות מקומיות בתחום הכלכלי והפוליטי.

הסלקציה

הסלקציה בעלייה משמעה היה שהעולים נאלצו לעבור תהליכי מיון ולעמוד בקני המידה הברורים שהוגדרו על ידי הגורמים המחליטים על העלייה. כללי הסלקציה הגדירו את היהודים ככשירים לעלייה רק לאחר בדיקת מצב בריאותי, כושר עבודה, גודל המשפחה והתחייבות לעבודה חקלאית. על תקנות אלו כתב פרופסור משה ליסק כי

מעולם בתולדות שיבת ציון של ימינו לא תוקנו תקנות דרקוניות כדוגמת אלה לגבי העלייה [...] המשמעות המיידית של החלטה זו הייתה פיצול משפחות, כאשר הזקנים, הנכים והבלתי-כשירים לעבודה הושארו במרוקו, ואילו הצעירים והכשירים עלו לארץ (ליסק, עמ' 14)

לסלקציה היו שני היבטים, רעיוני ומעשי. מן ההיבט הרעיוני היו כמה וכמה טעמים להחלטה על הסלקציה: סדרי העדיפויות בקביעת ממדי העלייה לארץ בתקופת מלחמת העצמאות ולאחריה; לחצים כלכליים, פוליטיים וחברתיים בארצות המוצא; גודלן של הקהילות היהודיות ואף חששות מה"אופי" וממצב הבריאות של היהודים בארצות אלו. שוללי הסלקציה טענו כי היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח, מנוגדת למסורת היהודית, מנוגדת להצהרה המפורשת של מגילת העצמאות ולחזון היסוד של התנועה הציונית. מעל לכול ריחפה הטענה כי מצבם של היהודים הולך ומחמיר בארצות המוצא, וכי הם עומדים בפני סכנה אמיתית.

הסלקציה הופעלה בעיקר במרוקו ובתוניסיה. יאני אבידוב, מראשי השליחים באלג'יריה, ששימשה תחנת מעבר לעולים ממרוקו, תיאר את תוצאותיה המיידיות של הסלקציה על היהודים:

מדי ערב, בהגיע הרכבת מגבולות מרוקו, היו נשרכות לאטן עגלות עמוסות חפצים ואחריהן נגררים זקנים, נשים ותינוקות בזרועותיהן; וערב ערב הייתה חוזרת אותה התמונה. כאילו כוח נעלם דוחף אותם לבוא לעיר זו ולבית הזה, שהוא למענם סמל הגאולה וההצלה. הם היו מגיעים לשם בלא טענות ומענות, מוצאים לעצמם פינה, מתאזרחים בה; והריהם כבר מועמדים בעלי זכויות לעלייה לארץ. הצטברו שם מאות בעלי-מום, עיוורים, פיסחים, חולים, שהקהילות שלהם אספו למענם הוצאות הדרך על מנת להיפטר מהם. גם אלה היו באים אלינו בתחנונים ובבכי ומבקשים לשלחם לארץ ישראל. אולם לנו היו הוראות ברורות ולא יכולנו לעשות למענם דבר. היינו משתדלים לשלוח את הבנים הצעירים, תוך הבטחה כי הוריהם הזקנים והחולים יגיעו אחריהם, כשהבנים יוכלו לפרנסם בכבוד. (אבידוב, עמ' 171)

פרספקטיבת הזמן עלולה לעוות את המציאות ששררה בשנים אלו. אין ספק כי הסלקציה פגעה ביהודים שביקשו לעלות לארץ, אולם עם זאת מן הראוי לזכור כי לא כל היהודים שחיו במדינות שבהן הופעלה הסלקציה ביקשו לעלות לארץ. זאת ועוד, שאלת העלייה בעבור אלה שביקשו לעלות הייתה בעיקרה שאלה של זמן. בסופו של התהליך ובתוך מספר שנים עלה כל מי שחפץ בכך. במרוקו הופעלה הסלקציה במשך שלוש שנים בעצמה רבה, אך זהו פרק זמן קצר יחסית לכל תהליך העלייה. לנוכח בעיות הקליטה הקשות נראתה הסלקציה נסבלת למדי. בזיכרונם הקולקטיבי של יוצאי מרוקו ותוניסיה, כך נדמה, תופסת הסלקציה מקום שולי, אך לעומת זאת קשיי הקליטה בארץ, לרבות אלה של עליית הנוער, זוכים לביטוי נרחב.

מחנות המעבר

אחד מקווי הייחוד המרכזיים של העליות מארצות האסלאם בתקופה זו הוא מחנות המעבר, שהיו תחנות ביניים בדרך מארץ המוצא לארץ ישראל. העולים מארצות האסלאם נאלצו להגיע למחנות המעבר, ולפעמים אף עברו ממחנה מעבר אחד למשנהו. במיוחד בלטה תופעה זו בעליית יהודי מרוקו, ששהו במחנות מעבר במרוקו ולאחר מכן במרסיי שבצרפת. מחנות המעבר שימשו תחנות להחלמה ממחלות מידבקות והתקיימה בהם גם פעילות חינוכית.

ניתן להבחין בין שלושה סוגי מחנות: א. מחנות ששירתו את יהודי המדינה שבה הוקמו: דומה שרק במרוקו היו מחנות כאלה. ב. מחנות שנועדו ליהודים מארצות סמוכות. המחנה בטהראן שימש את יהודי עיראק, כורדיסתאן ואפגניסתאן; המחנה באלג'יריה שירת את יהודי מרוקו; ואילו מחנה "גאולה" בעדן שירת את יהודי תימן. ג. מחנות שהוקמו באירופה ושירתו יהודים שבאו מארצות האסלאם. המחנות במרסיי שבדרום צרפת שירתו את יהודי צפון אפריקה, ומחנה ברינדיזי באיטליה שירת את יהודי לוב.

מחנות המעבר לעולים מארצות האסלאם לא היו "המצאה" חדשה, שנבעה מצורכי התקופה לאחר הקמת מדינת ישראל. באלג'יריה הוקמו מחנות מעבר למעפילים ממרוקו ומתוניסיה כבר בשנת 1947, והם הורחבו לאחר הקמת המדינה. בטהראן הוקם מחנה מעבר לעולים מעיראק ומאירופה כבר לאחר מלחמת העולם השנייה.

קיומם של מחנות המעבר היה מותנה בהסכמתה וברצונה הטוב של המדינה המארחת. הצרפתים הסכימו כבר לאחר מלחמת העולם השנייה לסייע לתנועה הציונית, אולי במידה מסוימת לכפר על יחסם כלפי היהודים בתקופת וישי. לעליית הנוער הוקצו טירות בדרום צרפת ובעמק הלואר, ובהן שוכנו ילדי עליית הנוער מצפון אפריקה. בדרום צרפת, בעיקר ליד העיר מרסיי, פעל מחנה המעבר הגדול ביותר. בעדן אישרו הבריטים את הקמת מחנה "גאולה" מחוץ למרחב החיים העיקרי של המושבה כדי למנוע מהיהודים התימנים להיכנס לתוך העיר עצמה.

מחנות המעבר נוהלו על ידי שליחים של מדינת ישראל ונציגים של ארגונים יהודיים בין-לאומיים, בעיקר של הג'וינט ושל ארגון הבריאות היהודי העולמי (אוז"ה=OSE). לעתים שהו העולים במחנה זמן קצר מאוד, פעמים אחרות נאלצו לשהות בו חודשים רבים. כך, למשל, כאשר התברר שיש לטפל באחד מבני המשפחה שחלה, נשארה כל המשפחה לצדו. לכן הוקמה במחנות מערכת חינוך ללימוד העברית ולהכשרת העולים לקראת חייהם בארץ. העולים עצמם ניהלו חלק מעבודת המחנות.

תנאי החיים היו שונים ממחנה למחנה. התנאים הטובים ביותר היו במחנה המעבר במרסיי, שכן היה זה מחנה קבע עם מבני אבן, מהראשונים שבהם פעלה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. במחנה "גאולה" בעדן הסתפקו העולים בבקתות קש שהוקמו למענם. במחנות המעבר באירופה התגלעו לא פעם חיכוכים בין יהודים מארצות האסלאם לבין יהודים מארצות אחרות על רקע של שוני תרבותי.

הסכנות שבדרך והמחיר

מאפיין אחר של העלייה בתקופה זו הוא המחיר היקר ששילמה יהדות ארצות האסלאם בדרכה לארץ ישראל. הג'וינט, שניהל את מחנה "גאולה", ששימש כאמור את העולים מתימן שעברו דרך עדן, ערך רישום מדויק של מצבת העולים במחנה. מהנתונים לחודשים אוקטובר ונובמבר 1949 – ואלה מובאים כדוגמה בלבד – מצטיירת התמונה הבאה: 98 עולים נפטרו בין ה- 13 באוקטובר ל- 31 בו; מ- 1 בנובמבר ועד ה- 15 בו נפטרו 55 יהודים נוספים. ההערכה היא שלמעלה מ- 500 יהודים נפטרו במחנה, חלקם ילדים. הגורם העיקרי למוות היה התשישות הגופנית כתוצאה מתנאי המחיה הקשים ערב יציאתם את מקומות מגוריהם ותלאות הדרך. זהו מחיר כבד ששילמה יהדות תימן, ששילמו משפחות, בעבור רצונן להגיע לארץ ישראל.

דומה לזה היה מצבם של היהודים שהגיעו למחנה המעבר בטהראן. אם כי אין בידינו מידע מדויק כמה יהודים נספו, ההערכה היא שעשרות רבות, אם לא מאות, מתו גם כאן.

ב- 20 בנובמבר 1949 התרסק מטוס דקוטה שהטיס ילדים מתוניסיה למחנה החלמה באוסלו בדרכם לארץ ישראל. 27 ילדים קיפחו את חייהם. הילדים נקברו בתוניסיה. ילד אחד, יצחק אל-על, ניצל. באוקטובר 1950 טבעה מול חופי לבנון סירת מבריחים שעל סיפונה היו שמונה יהודים מסוריה ומעיראק. השמונה וכן שניים מאנשי הצוות הערבי שליווה את הספינה, טבעו. בינואר 1961 טבע הספינה "אגוז" בדרכה מחופי מרוקו לחופי גיברלטר.הספינה, שזו הייתה הפלגתה ה-13, צללה למצולות ים ועמה 44 יהודים. חלק מהגופות נפלט לחוף והקהילה היהודית דאגה לקבורתם. לימים הועלו עצמותיהם ארצה. על פרשיות אלו נרחיב בפרקים המתאימים.

נתונים אלה הם ללא ספק חלקיים, ורק העמקת המחקר תחשוף את מלוא היקפה של התופעה, אך הם מלמדים עד כמה הייתה קשה ומסוכנת העלייה לארץ. היו סכנות צפויות, כתוצאה מהברחת הגבולות, והיו אסונות שאי אפשר היה לצפותם מראש.

מעבר לסכנות אלו של העולים בפוטנציה היו קשיים נוספים. כך, למשל, היהודים מכרו בקושי רב, אם בכלל, את מעט הרכוש שהיה להם. בארצות מסוימות – לדוגמה בתימן – לא אפשרו ליהודים להוציא רכוש כלל. בתקופת העלייה החשאית הייתה מכירת רכוש הודאה בדבר הכוונה לצאת את הארץ. אסתר ליברטי, אחת המעפילות שטבעה בספינה "אגוז", השאירה את ביתה ערוך ומוכן לקראת השבת, עת נקראה להפלגה ב"אגוז", הפלגתה האחרונה.

הקליטה בארץ

המחקר על קליטת יהודי ארצות האסלאם בארץ החל על ידי סוציולוגים ואנתרופולוגים בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. אלה ואלה התחקו אחרי תהליכי השינוי והתמורה שעברו העולים עם הגיעם ארצה. עבודתם נועדה לסייע לקליטת יהודי ארצות האסלאם על ידי הבנת תרבותם ואורחות חייהם. ואמנם, תרומתם לקליטה הייתה חשובה אך לא מספקת, שכן לא הייתה בנמצא תשתית מחקרית על יהדות זו. העיון, הלימוד והחשיפה של הרקע התרבותי של הקהילות הללו נעשו רק בשנות השבעים, בעקבות הופעת "הפנתרים השחורים".

סוגיית קליטתם של יהודי ארצות האסלאם בישראל בעייתית משני היבטים: ראשית, ידיעותינו בנושא רחוקות מלהיות מלאות; ושנית,מטענים רגשיים שליליים נלוו לסוגיה זו, ועדיין הם נוכחים, לעתים בעצמה רבה, בחיינו הציבוריים. דרך משל, פרשת ילדי תימן העסיקה את רשויות המדינה שנים רבות, ודומה כי טרם נתבררה סופית, למרות כינונן של ועדות חקירה שיכולות היו לעיין בכל המסמכים הנדרשים ולהסתייע בצוות עוזרים.

אין בכוונתנו להתעמק בסוגיה זו, שכן ציר הספר הזה הם תהליכי היסוד בארצות האסלאם. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ונתייחס לשני היבטים של הקליטה: התארגנות מדינת ישראל לטיפול בעלייה הגדולה, והציבור הישראלי ושאלת קליטתם של העולים.

לחלקים נוספים של המאמר:
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הקדמה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : אופייה של התקופה (1967-1948)
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : ארגון העלייה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : מאפייני העלייה הגדולה (פריט זה)
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : התארגנות מדינת ישראל לטיפול בעלייה הגדולה
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : הציבור הישראלי ושאלת העלייה מארצות האסלאם
מגמות היסוד ודפוסי העלייה 1967-1948 : סיכום

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel