תולדוט אתר ההיסטוריה - עדותה של ג'נט נסטל על האקציה הראשונה בסטניסלבוב

פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

נסטל, ז'נט ילידת STANISLAWOW פולין 1923;
נישאה בגיל צעיר, באוגוסט 1941 ילדה את בתה. לאחר כניסת הגרמנים לעיר הצליחה העדה להימלט עם בתה התינוקת מחיסול המוני של יהודי העיר בבית העלמין. לאחר מכן הוכנסה לגטו ושם שהתה עד הבריחה ממנו בספטמבר 1942 לעיר DELATYN. שם גרה כגויה אצל משפחה פולנית וכן הטבילה את בתה לנצרות. עם חיסול יהודי דלטין ברחה העדה ללובלין, שם קיבלה עזרה רבה משוטר פולני ועבדה כמנקה בבית חולים גרמני וב - SCHUTZ POLIZEI. משם עברה העדה ובתה לעיר PIASKI ושם שוחררה על ידי הרוסים. לאחר השחרור ברחה עם בתה מפולין, התגרשה מבעלה הראשון ונשאה שוב. כיום מתגוררת בקנדה.

…ואז, ב- 4 באוגוסט, נכנסו הגרמנים, ואני נבהלתי כל-כך שהתחילו להיות לי צירים ורצתי לרחוב לחפש אשה שתעזור לי ללדת… ואז אבי הלך לבן-דודו שהיה רופא גניקולוג…. אני הייתי כל-כך מפוחדת ומתוחה שהתינוק פשוט לא יצא.

באותו יום בצהריים פשטו שמועות שרופאים, עורכי-דין, רבנים, צלמים, מורים, אדריכלים וכל האינטליגנציה מוזמנים לאלתר למפקדה הגרמנית, שהייתה ממוקמת בבית הסוהר לפגישה של זקני היהודים מכיוון שהם הולכים לסדר לנו אוטונומיה יהודית, מעין ממשלה משל עצמנו. אז כולם רצו כמובן כדי לקבל משרות. הרופאים ילכו בודאי לבתי-החולים הם חשבו, ועורכי-הדין בודאי יעשו דברים אחרים וכך הרבנים וכו' – כולם הלכו. והרופא שלי, שהיה בן-דוד של אבי רצה גם ללכת, אבל אבא שלי עמד בדלת ואמר: "ראה, אם אתה עוזב אותה עכשיו אני לעולם לא אדבר איתך שוב, והוא אפילו נעל את הדלת והשאיר את בן-דודו הזה שיעזור לי. יצא שלא ילדתי באותו יום, אלא רק בבוקר שלמחרת, בערך בארבע בבוקר או משהו כזה, אני חושבת. והוא החמיץ את הפגישה הנפלאה הזו. ברגע שילדתי את התינוק, הוא שטף ידיים ויצא. כעבור כמה שעות הוא חזר, בוכה ומורט את שערותיו. מה קרה? כל האנשים האלה הלכו לפגישה ולא יצאו. אז למחרת בבוקר הלכו הנשים, כאשר הגברים לא יצאו בלילה, והביאו להם אוכל, ורצו לראות את בעליהן. הגרמנים הזמינו את הנשים פנימה. כן, אתן יכולות לראות אל בעליכן, כנסנה בבקשה. אז הן נכנסו ולא יצאו. כל הנשים האלה השאירו את ילדיהן בבית ועכשיו פתאום לא היה לילדים האלה אף אחד. לא אמא ולא אבא, ולכולנו לא היו מנהיגים, כי הם והאינטליגנציה נעצרו כולם. כך עבדו הגרמנים….

יותר מאוחר ירו בהם. הם מעולם לא חזרו… היינו פשוט בהלם… אף אחד לא דיבר. באמת. פשוט נשארנו שקטים. לא ידענו מה עוד יקרה…

פתאום הגיעה שמחת תורה. השמועות פשטו. הגרמנים באים והולכים מבית לבית ומוציאים אנשים למשאיות, לעבוד במחנות ריכוז. התינוק שלי בן אחד-עשר שבועות, ונשארנו אני ואחותי וההורים שלנו, והם עוברים מבית לבית ואנחנו שומעים את הצעקות. הם הוציאו את האנשים במכות. לרדת מהקומה השניה ללא מעלית. לאנשים היו חבילות. הם חשבו שהם הולכים לעבוד. אז זה לא היה קל, כמובן. שמענו את שכנינו – את הצעקות, המכות, זה היה נורא. גרנו בקומה השלישית וכשהם הגיעו לקומה השניה היתה שם אשה גרמניה שגרה שם, אשה יהודיה-גרמניה שגורשה מגרמניה שנים מספר קודם לכן ועוד משפחה יהודית בצד השני. שתי דירות בכל קומה. ושמעתי אותה מדברת משום שהקשבתי. פחדתי נורא מכיון שהייתי עם עגלה. איך אני ארד במדרגות עם העגלה מהקומה השלישית בלי שהוא יהרוג אותי מאחור – כי זה יהיה מאד קשה. על העגלה שמתי חיתול; כל מה שהייתי צריכה בשביל התינוק שמתי בחבילה… בכל מקרה, האשה הזאת למטה, הוא שאל אותה מי גר למעלה, והיא שיקרה. היא אמרה שלמעלה גרה משפחה אוקראינית ומשפחה גרמנית. והאיש ירד חזרה למטה. הוא לא עלה אלינו. ואנחנו הסתכלנו מחלון המטבח לחצר וראינו שכנה פולניה יוצאת לאוקראיני ואומרת לו: "חזור, יש שם צורף שגר בקומה השלישית". היא הסגירה אותנו. אני חוזרת לזה כיון שזה כואב מאד. בעלה היה קצין בצבא הפולני, וכשפולין נפלה לא היתה לו עבודה אז הוא הלך לעבוד כמלצר בבית-מלון… ומכיון שהוא היה כל-כך מיואש מזה שהוא היה קודם קצין פולני ועכשיו הוא… אבא שלי היה נותן לו כל חודש 350 רובל. והאשה הזאת שאבא שלי עזר לה היא זאת שאמרה למשטרה לחזור. היא חשבה שאם אבא שלי היה יכול לתת לו 300 רובל בחודש, מי יודע מה היא תמצא אצלנו בדירה – זהב ומי יודע מה?… אז השוטרים האוקראינים חזרו. אני כבר הסרתי קודם את השעון שלי ונתתי לו אותו. ביקשתי שלא יכה אותי – יש לי תינוק. שלא יכה אותי בזמן שאני יורדת במדרגות. אז הוא לא הכה אותי. ואני ירדתי במדרגות עם העגלה מהקומה השלישית – אבי ואחותי מאחורי. ובאנו לרחוב והתחלנו ללכת עם כל האנשים האלה לרחוב אחר, שם חיכו לנו משאיות. וחיכינו לעלות על המשאיות שיקחו אותנו למחנה הריכוז, לעבוד. עלינו על המשאיות, וגררו אותי למעלה עם התינוק ועם העגלה והכל. ראינו שהם פונים לרחוב שקוראים באטארגו. הרחוב הזה היה ללא מוצא, ובסופו בית הקברות. אין לאן ללכת משם. לא האמנו. פשוט לא יכולנו להאמין… אנשים רבים הלכו ברגל משום שלא היה מקום במשאיות. את הילדים הסיעו במשאית. ככל שהתקרבנו, ראיתי שהם משליכים את חבילותיהם. חבילות היו מפוזרות בכל האיזור. כולם עזבו אותן משום שהם ראו שאנחנו מובלים לבית הקברות…

את כל העבודה עשו האוקראינים. הם אספו אותנו, הם היכו אותנו, והם ירו בנו. הגרמנים השגיחו…

אנחנו הגענו מאוחר – אני לא זוכרת כמה מאוחר, אולי בסביבות 2 אחר הצהריים או משהו כזה, אבל אחרי כמה שעות כבר החשיך. הם העמיסו אנשים מחוץ לשער בית הקברות כדי שיהיו שם הרבה, שהם יוכלו להרוג. פתאום הם פתחו את השער והתחילו להכות את האנשים, שיכנסו מהר, אז כמובן שאין מקום, מכיוון שיש שם מצבות ועוד אנשים נוספים שהגיעו לפנינו. אז אחד דרך על השני…

אנשים רבים – 12,000 אנשים נהרגו בטבח. 12,000 ביום אחד. אבל 3,000 נחנקו אחד על-ידי השני, מכיוון שהם זרקו אנשים אחד על השני ובצורה הזאת הם קיפחו את חייהם. לבסוף נכנסתי גם אני וראיתי מה קורה – אנשים עירומים. כולם היו עירומים. הם באו עם מיקרופונים… והודיעו לכל קבוצה ש"אנחנו הגרמנים אמרנו ליהודים לתרום זהב ויהלומים ומצאנו שלא מסרתם אותם. אז אם תמסרו לנו אותם כעת, ניתן לכם לחיות". אז כולם התחילו להתפשט. היו כאלה שתפרו על עצמם דברים – טבעת יהלום או משהו. הכל. שעון. את הכל אסור היה להחזיק. הם הסתובבו עם שקים ואנחנו היינו צריכים לזרוק הכל לתוכם… ואז הם צחקו ואמרו "חשבנו כך. בגלל שלא מסרתם לנו אותם בזמן, אתם נחשים וגנבים ושקרנים". והם התחילו לירות. הם התחילו לירות. כולם היו צריכים להתקרב. קברים עמוקים, והאנשים נפלו פנימה. הם ירו בהם והם נפלו פנימה…

אני עמדתי עדיין מאחור. גם הילדה שלי היתה עירומה. השארתי אותה ליד הרגליים שלי. היא היתה כל-כך קטנה והיה כל-כך קר. ירד גשם ושלג ביחד. זה היה בחודש אוקטובר, ובאוקטובר בפולין זה כבר יום רע מאד. אני לא יודעת איך עברנו את זה בלי לחלות בשחפת באותו יום. זה היה נורא, והיא נדחפה יחד איתי לעבר איזושהי מצבה או משהו. אני אפילו לא יודעת מה קרה, אבל כשחזרנו הביתה היה לה סימן ירוק גדול על הגב, שהפך לאחר מכן לסגול ואחר כך צבעים נוספים. אבל זה לא נעלם עד שהיא לא הגיעה לגיל שש בערך…

בינתיים החשיך והיו בסוף כ- 3,000 אנשים שהם לא ירו בהם משום שהיה חשוך מדי והם לא הכינו לעצמם מראש תאורה. אז הם אמרו שכל מי שנשאר יכול לחזור הביתה. כולנו היינו עירומים. מי ידע איפה הבגדים שלו? הם היו במקום אחר. אז לקחנו כל מה שיכולנו, הרמנו וכיסינו את עצמנו. בהמולה אבדו לי אמי ואבי. לא ידעתי איפה הם, אבל אחותי ובתי היו איתי. נשארתי עם התינוקת כאילו עם דבק. חשבתי שהיא בטוח מתה מכיוון שהיא לא זזה. היא היתה פשוט תלויה שם והחזקתי אותה ברגלים. מצאנו משהו להתכסות בו וחזרנו הביתה בבושה דרך העיר. כולם הסתכלו עלינו. נכנסנו דרך הגינה האחורית, ולאן הלכנו? לא חזרנו לבית שלנו. הלכנו לאשה טובה, אשה פולניה שעזרה לאבא שלי כל הזמן, וחשבנו שאולי היא תיתן לנו משהו לאכול. היה לנו קר והיינו רעבים. זה היה נורא, כי לא ידענו אז מה שהיא עשתה. אבא שלי סיפר לנו מאוחר יותר. אז באנו אליה וכשהיא ראתה אותנו היא נראתה כאילו היא ראתה רוח רפאים. היא אמרה: "מה אתם עושים פה? ברחתם?" ואמרתי: "לא, הם נתנו לנו ללכת." והיא הסתכלה… אנחנו נראינו משוגעים. היה קשה מאד להסתכל בנו. היינו מלוכלכים, מכוסים בוץ ודם, עם שמיכות ועם התינוקת. נורא. עירומים, מכוסים רק בשמיכה. רטובים מהגשם. היא אמרה: "אני מצטערת, אבל אני פוחדת לאכסן אתכם. אתם לא יכולים להיות אצלי בבית". אמרתי "לא רצינו להיות פה. חשבנו שאולי תוכלי לעזור לנו עם משהו". "לא, אני לא יכולה". כלום. היא לא נתנה לנו כלום – אפילו לא אוכל. אז עלינו לדירה שלנו והיא היתה פרוצה כמובן ובזזו אותה. הם לקחו הכל. נשארו רק כמה סמרטוטים. הייתי הרוסה. הסתכלתי סביב. זה נראה כמו אחרי פוגרום. כל השכנים באו ולקחו כל מה שרק יכלו…. התחלתי להניק את התינוקת שלי שהיתה קרה כקרח. אבל חיממתי אותה לאט לאט, והיא התחילה לינוק את החלב. ידעתי שהיא חיה כשהיא התחילה לינוק. כיסיתי אותה, ואחותי פתחה את הארון. אמרתי לה לקחת כובע וסוודר שהיו שם, וחשבנו שניקח אותם ונברח לכפר ונסתתר בין הגויים. ואז אחותי צדקה; היא אמרה: "מה השתגעת? לאן תלכי? האוקראינים הורגים אותנו. לאן תלכי?" אז פשוט נשארנו ישובות שם. לא ידענו מה לעשות. הדבר העיקרי היה להאכיל את הילדה… פתאום שמענו אנשים עולים במדרגות. אלה היו שכנים שלנו. אחותי רצה אליהם והם באו, עירומים גם הם, גם מלוכלכים, אנשים מבוגרים והם אמרו לנו לא לדאוג, שהם ראו את אבא ואמא שלנו, שהם חוזרים… ואכן, אבא שלי חזר, והוא נראה נורא. זה היה שמחת תורה וזה היה גם יום הולדתו של אבי באותו יום…

בכל מקרה, הדלקנו נרות. אמא שלי מצאה נר ושאלה את אבי מה נעשה עכשיו? וזה היה היום הנורא ביותר בחיי… אבי היה שבור לחלוטין… הוא אמר "אל תשאלו אותי. אני לא יודע איך לחיות בחיים כאלה." באותו רגע הבנתי שאני לבד לגמרי, שאיש אינו יכול לעזור לי, שאני צריכה להפוך להיות אמה של התינוקת הזו. שאני אצטרך להחליט את כל ההחלטות למען עצמי, למרות שתמיד הייתי הצעירה ביותר. בעלי כבר איננו וכעת גם אבי לא נמצא למעשה. הוא לא יודע. הוא היה מאד מדוכא. הוא בעצם לא רצה כבר לחיות…

יום או יומיים מאוחר יותר פשטו שמועות שהם מתכננים אקציה נוספת כדי לחסל את אלה שנשארו ואז יקימו גטו. אבל אז היתה לנו הפתעה נעימה מאד. הבישוף האוקראיני – הבישוף היווני הקתולי הומישון, שאני מקווה שיום אחד מישהו יזכיר אותו כחסיד אומות העולם… הוא היה הבישוף האוקראיני בעיר שלנו. הוא היה איש הומני מאד. הוא לא היה אנטישמי. הוא היה אדם נחמד מאד. נוצרי אמיתי במובן הטהור ביותר של המלה, אם את יודעת מה זה אומר. הוא שלח שליח… ואמר שהוא שמע שהולכים לעשות עוד אקציה, ואם נרצה לבוא אליו, הוא יסתיר אותנו. אז כמובן שרצנו מיד לארמון שלו. היה לו ממש ארמון. היה שם מעין מנזר אוקראיני, ושם הוא החביא אותנו…

לקריאה נוספת:
מזיכרונותיה של מאשה גרינבאום על אוכלוסיות מקומיות ששיתפו פעולה עם הגרמנים
יומן יוליוס פיירמן על אקציית הושענא רבא בגטו סטניסלבוב
מעדותו של שלמה שוייצר על הכיבוש הגרמני, המשטרה היהודית וראשית רצח היהודים בסטניסלבוב

באתר יד ושם:
עדויות נוספות בנושא אוכלוסיות מקומיות
מערך שיעור בנושא יהודים וסביבתם – יחידים, חברות ומדינות
מבחר חומרים בנושא אוכלוסיות מקומיות