פריט זה הוא חלק ממאגר מידע בנושא השואה שהוקם בשיתוף: בית הספר המרכזי להוראת השואה ומטח.

כל אותו יום נכנסו משחררינו למחנה בקבוצות קטנות. חיילים רוסים חסונים, רכובים על סוסים, נשאו עמם תחמושת ומצרכי מזון - אספקה להמשך הקרב. לא היה להם פנאי לדאוג לשלומם של האסירים הנותרים. חיפשנו את קרבתם, כשאנו עוקבים אחרי כל תנועה מתנועותיהם, אך מחסום השפה לא אפשר תקשורת אמיתית. הרגשנו שהם ממהרים לרדוף אחרי הגרמנים הנסוגים. הם נשארו במחנה רק במשך אותו פרק זמן הנדרש להקמת מטבח שדה. עד מהרה פשטו במחנה ריחות נפלאים של מרק כרוב ותפוחי אדמה שהתבשל בדוד ענק. כמה שמחנו כאשר הזמינו אותנו להתקרב, והושיטו לנו קערות מלאות מרק מהביל. יכולתי לחוש בחום המתפשט בכל גופי.

משהגיעו החיילים הרוסים, חשבנו שיהיה בטוח לעבור למגורי הס"ס. בשעות אחר הצהריים המאוחרות יצאנו ארבעתנו מהמחנה. זו היתה תחושה מוזרה. לא היו שומרים שעצרו בעדנו, ולא כלבים שנבחו, רק צהלת הסוסים ויללות הרוח.

הגענו לבית העץ וניסינו לפתוח את הדלת. למרבה הפלא, הדלת לא היתה נעולה , ובחשש מה נכנסנו לדירתו של הר אוברשטורמפירר. בדקנו ביסודיות את שני החדרים המרכזיים. ריח של ניקיון עמד באוויר, וסדר שהיה שייך לחיים מתורבתים. ארבעתנו רצינו להישאר ביחד - הרגשנו בטוחות ומוגנות יותר בחבורה של ארבע - וכך החלטנו להתמקם בחדר שבו היו ארבע מיטות מוצעות בכלי מיטה נקיים.

גולת הכותרת היתה תנור ברזל שחור שעמד במרכז החדר, ובפינה ערמה גבוהה של עצים מוכנים להסקה. רצינו להדליק את התנור מיד. הכנסנו עצים לתנור, הדלקנו את התנור, ועמדנו סביבו, מתבוננות בלהבות המיתמרות כלפי מעלה. התיישבנו על הרצפה וחשנו סוף סוף את התחושה המופלאה של חום המתפשט בגופינו.

היינו רדומות, מותשות מהמתח וההתרגשות של כל אותו יום, והשתוקקנו לשכב שוב במיטה המוצעת בסדינים נקיים. החום התפשט בכל החדר, וכך, בפעם הראשונה לאחר חודשים רבים, פשטנו מעלינו את הבגדים העליונים ונכנסנו למיטה. אולגה בחרה במיטה התחתונה ואיווט - בזו שמעליה. מוטי נכנסה בין סדיני המיטה התחתונה כשבעיניה מבט של התרוממות נפש. זרקתי את הכסת שלי על המיטה העליונה, טיפסתי עליה והתכרבלתי בכסת הרכה. אך לא הצלחתי להירדם במשך שעות ארוכות. שכבתי והתבוננתי בצלליות המרקדות על הקירות הלבנים, וניסיתי לשכנע את עצמי במה שכמעט לא יכולתי להאמין. הצלחנו לעבור את זה. שרדנו.

התעוררנו מוקדם בבוקר. האוויר בחוץ לא זע ומסביב השתררה דממה. כשהסתכלתי מבעד לחלון ראיתי שבמשך הלילה שוב ירד שלג.

צינורות המים בבית קפאו, ולא הבאנו עמנו מזון. מינינו את אולגה ואיווט לגשת לבריכה, ולשבור את הקרח, ולהביא משם מים, ואילו מוטי ואני ניגשנו למחסן המזון. הפעם גילינו חדרים תת קרקעיים נוספים, עמוסים במצרכי מזון. מילאנו שני שקים בתפוחי אדמה, גזר, בצל ופתיתי שיבולת-שועל. הם היו כבדים כל כך עד שכמעט לא יכולנו להרים אותם, וגררנו אותם על פני השלג.

כאשר חזרנו, גילנו שאולגה כבר הרתיחה סיר מים ועד מהרה היא הכינה מרק ירקות סמיך ונפלא. כשהמרק היה מוכן טרפנו אותו כמו זאבים מורעבים. לא יכולתי להפסיק לאכול, ואכלתי עוד ועוד – וגם אז רציתי עוד - אך מוטי הזהירה אותי שלא אוכל כל כך הרבה. היא היתה בטוחה שאחר כך ארגיש ברע, והיא, כמובן, צדקה. אחר כך הצטערתי, משום שגופי כבר לא היה רגיל לכמות מזון גדולה כל כך. נתקפתי בכאבי בטן ושלשולים, בטני תפחה וגנחתי מכאבים. התחננתי בפני מוטי שתעשה משהו כדי להקל על סבלי.

"קדחי חור בבטן שלי כדי שהאוויר יצא", התחננתי בפניה.

אך מוטי לא יכלה לעזור לי מלבד ללוות אותי לבית השימוש, שם ביליתי את רוב שעות הלילה.

לאחר ניסיוני המר כבר הייתי זהירה הרבה יותר בעניין כמויות המזון. נקטנו אמצעי זהירות ותמיד חזרנו בזוגות למחסני המזון כדי לקחת את מצרכי המזון להם נזקקנו. לעתים קרובות שמענו קולות ירי ברקע, ומלמעלה זמזום מטוסים רוסיים.

מזג האוויר היה עדיין קר מאוד, והמים עדיין היו קפואים בצינורות ובבריכה. חילקנו בינינו את המאמץ הכרוך בשבירת הקרח ובשאיבת המים. כשהגיע התור של מוטי ושלי, הצטיידנו בשני מכושים. האוויר שפלטנו קפא על הצעיפים שלבשנו. נשמנו בכבדות מן המאמץ שהשקענו בשבירת הקרח למרות שבמשך הלילה נוצרה שכבת קרח דקה בלבד. העבודה ארכה למעלה מחצי שעה. עדיין היינו חלשות וכשהצלחנו לבסוף להעלות בדלי מים צלולים ונקיים, היינו מותשות וקפואות. ברשותנו היה דלי אחד בלבד, וכך היה עלינו לגשת לבריכה כדי לשאוב מים מספר פעמים ביום.

אולגה היתה החזקה בינינו וביצעה כל תפקיד בנחישות. היא היתה שופעת התלהבות ואנרגיה. בהיותה פולנייה, היתה בטוחה שתשוב עד מהרה לביתה ולחיק משפחתה. איווט, לעומתה , היתה מאוד איטית ואומללה, משום שחששה שאיש מבני משפחתה לא שרד. היא חששה מפני מה שטומן העתיד בקרבו ושכבה במשך שעות רבות במיטתה, לעתים מייבבת לעצמה חרישית.

כך עברו שלושה ימים בביטחון יחסי ובנוחות. בשעות הערב, לאחר שהחלטנו לשכב לישון מוקדם, שמענו מהומה בחוץ, ולפתע נפתחה הדלת בבעיטה. מבוהלות, התיישבנו במיטות, מכוסות בשמיכותינו, ותחושת הביטחון השברירית שלנו התנפצה לרסיסים. בדלת עמדו שני גברים חסונים, לבושים במעילי עור עם בטנת פרווה, כובעי פרווה גדולים כיסו את מחצית פניהם, והם הביטו בנו בעיניים זועפות לגבות עיניהם המכוסות שלג. לפנינו עמדו שני דובים רוסיים ומבטיהם נעוצים בנו.

לאחר שהתאוששנו ירדנו במהירות מהמיטות, מיהרנו אליהם ומשכנו אותם פנימה אל תוך החדר החם. אולגה דיברה אתם בפולנית, הציעה להם מזון וניסתה לדלות מהם מידע, אך הם בקושי הגיבו. השניים היו תשושים לגמרי, ואמרו לה שכל מה שהם רוצים הוא לישון. אמרנו להם שהם יכולים לישון ברצון במיטותינו ומיד סידרנו מחדש את מקומות השינה; אולגה ואיווט ישנו ביחד במיטה העליונה, ומוטי ואני - במיטה התחתונה. מוטי סידרה לי מקום ליד הקיר ושכבה בצד החיצוני, מגוננת עלי. עמוק בלב פחדנו מהגברים הללו משום ששמענו סיפורים רבים על אודות חיילים רוסים שאנסו נשים. ואולם ישנו טוב במשך כל הלילה וכשהתעוררנו בבוקר שני החיילים הרוסים כבר נעלמו.

במשך היומיים הבאים לא ראינו חיילים. ואז הופיע חיל חלוץ –עשר משאיות הגיעו ועמם כמאה חיילים שהקימו מחנה ליד ביתנו. יחסם של הרוסים אלינו היה נפלא. הם חלקו עמנו תמיד את המזון החם שבישלו, וישבנו יחד סביב למדורה וסיפרנו זה לזה סיפורים. בניגוד לשמועות, מעולם לא הרגשנו מאוימות מבחינה מינית. הם היו אנשים ישרים והגונים שהתייחסו אלינו ביראת כבוד. ידענו שסוף סוף אנו נמצאות בין חברים.

אחדים מהם דיברו פולנית, אחדים גרמנית, ושמענו מהם סיפורי זוועה על מה שעוללו הגרמנים לבני עמם. היה ביניהם נער בן שלוש עשרה שהיה היחיד ששרד מכל בני כפרו וכל בני משפחתו. הוא היה נחוש בדעתו לנקום את דמם. כל החיילים הרוסים חשו רגשות נקם עמוקים, ולא יכלו לחכות לרגע שבו יוכלו להראות לגרמנים את נחת זרועם. הם נשבעו להשליט טרור בכל הערים והכפרים הגרמנים, בתגובה על מעשי הזוועה שביצעו הגרמנים בבני עמם. חשבתי לי שהם היו חייבים להקל על רגשי האשם שחשו בשל העובדה שהם שרדו, וכי זו היתה דרכם להצדיק את שנאתם.

קבוצת החיילים הראשונה נשארה ליד המחנה שלנו במשך שעות הלילה ולמחרת נעלמה. הם עברו בהתקדמותם קרבות קשים, וידעו שזה אף מה שמצפה להם בעתיד. אך הם היו אופטימיים מאוד, ובעלי כוח עמידה, ועד מהרה חשתי כלפי רוסים אמיצים אלה אהבה כבוד.

בימים הבאים הופיעו מדי פעם קבוצות של רוסים שהתקדמו אל החזית. חלקם הלכו ברגל, חלקם הגיעו בכלי רכב, וחלקם היו רכובים על סוסים. הם חנו במחנה במשך יום או יומיים, חלקו עמנו את מזונם ואת המידע שהיה ברשותם, והמשיכו בדרכם.

במאסף, מאחורי החיילים, צעדו תמיד נערים שניסו לעזור בכל דרך אפשרית. הם הסתובבו ליד החיילים וחיכו שיטילו עליהם משימות. התעטפתי בכסת וניגשתי אליהם כדי לדבר אתם. חלקם דיברו גרמנית מקוטעת והצלחנו איכשהו לתקשר בינינו. הם חשו שנאה תהומית כלפי הגרמנים, וחזרו וסיפרו סיפורי זוועה על מה שהם עוללו להם.

לקריאה נוספת:
אושויץ
מעדותה של יהודית הרשקוביץ על החיים באושוויץ
מבצעי בריחה של אסירים

באתר יד ושם:
יומנים נוספים בנושא שארית הפליטה
מערך שיעור – "העולם אחרי אושוויץ" – מסעו של ניצול בחזרה לחיים
"לחזור ולחיות" – המוזיאון החדש

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel