שורשיה של הגדרת ארץ-ישראל המנדטורית כחברה דואלית מצויים בדו"ח ועדת החקירה המלכותית הבריטית בראשית הלורד פיל (Peel), שחקרה את שאלת ארץ-ישראל בשלהי שנת 1936 וראשית שנת 1937 בעקבות השלב הראשון של המרד הערבי (אפריל-אוקטובר 1936). הוועדה סברה שלא היה דבר משותף לערבים וליהודים בארץ-ישראל.

העדה הערבית היא רובה ככולה אסיתית באפיה, העדה היהודית היא רובה ככולה אירופית. שונות הן זו מזו בדתן ובלשונן. חייהם התרבותיים והחברתיים, דרכי מחשבתם ואורח חייהם רחוקים אלה מאלה לא פחות משאיפותיהם הלאומיות.

(דו"ח פיל, פרק כ, פסקה 5 בתרגום רשמי. הכתיב נאמן למקור)

"ועדת פיל" מצאה, שהיה מלכתחילה שוני תרבותי וחברתי בין היהודים לערבים, וכי במשך השנים הפער ביניהם אף הלך והעמיק:

עם כל שנה חולפת גדל והולך הניגוד בין עדה מודרנית זו [היהודית], הדימוקרטית מאד והמאורגנת ביותר, ובין העולם הערבי הנושן שמסביבה, ואין לך שדה שבו בולט ניגוד זה יותר מבשדה התרבות. [...] תרבות פלשתינה (א"י) הערבית היא מונופול של האינטליגנציה, ובהיותה ילידת-אסיה, מעטה קרבתה לתרבות הבית הלאומי, שעם כל היותה קשורה במסורת היהודית העתיקה הרי ברובה המכריע תרבות המערב היא.

(דו"ח פיל, פרק ה, פסקאות 8-7)

ברור שהתרשמותה של הוועדה מבוססת על סולם ערכים מערבי, ובעיניו של המתבונן בראשית המאה העשרים ואחת דבק בה אבק של גישה "אוריינטליסטית". אך לא הדירוג הערכי של שתי התרבויות עומד כאן לדיון, אלא עצם קיומו של שוני בולט בין שתי האוכלוסיות בארץ-ישראל המנדטורית, והעובדה שצד שלישי הבחין שרובץ ביניהן פער עמוק, שהלך והעמיק והיה בלתי-ניתן לגישור. המצב שבו שתי החברות (עֵדות, בלשון הדו"ח) חיו זו ליד זו, בלי שהיה ביניהן דבר משותף, הוביל את "ועדת פיל" למסקנה שיש לחלק את הארץ לשתי יחידות מדיניות נפרדות (נוסף לכך, היו גם שיקולים בריטיים אחרים, שאינם מענייננו כאן, ואינם גורעים מחדות האבחנה בדבר אופייה הדואלי של ארץ-ישראל באמצע שנות השלושים).

ההבחנה הבסיסית של "ועדת פיל" קנתה לה אחיזה במחקר, והגישה הרווחת ביותר בו – לפחות עד העת האחרונה – היא, שארץ-ישראל המנדטורית הייתה חברה דואלית. יהודים וערבים חיו אלה לצד אלה בשתי חֲבָרות נפרדות, שהיו ביניהן נקודות מגע מועטות ושטחי חפיפה מצומצמים, בעיקר בתחום הכלכלי.

תיאור וניתוח שיטתי של ארץ-ישראל המנדטורית כחברה דואלית הוצגו בשנת 1977 על-ידי איש מדע המדינה דן הורוביץ והסוציולוג משה ליסק בספרם מישוב למדינה. לשיטתם, ארץ-ישראל המנדטורית הייתה דגם ייחודי של חברה דואלית שמאפייניה העיקריים היו מערכות ריבוד נפרדות; רמות שונות של שכר, הכנסה וחינוך; מפלגות ומוסדות מייצגים נפרדים ורמות שונות של מיסוד פוליטי; כל אחת מן החברות הייתה נאמנה להנהגה שלה (ולא לשלטון הבריטי) והיו לה מוקדי נאמנות וקשר מחוץ לארץ-ישראל.

השוני התרבותי, הכלכלי, הריבודי והפוליטי בין שתי האוכלוסיות היה קיים כבר מאז ראשית ההתיישבות היהודית החדשה (הציונית) בשני העשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה, ושתיהן פעלו לאורך הזמן באופן מודע ופעיל, כל אחת בדרכה היא, להיבדל זו מזו. היהודים היו הגורם הפעיל יותר במאמצי ההפרדה. רוב היהודים שהתגוררו בערים מעורבות בשלהי התקופה העות'מאנית שכנו בשכונות משלהם והיישובים החדשים שהם הקימו – חקלאיים ועירוניים – היו של יהודים בלבד. למן ראשית תקופת המנדט, היהודים ראו עצמם כישות נפרדת ופעלו לממש זאת הלכה למעשה, לרבות באמצעות פיתוח מוסדות פוליטיים – מקומיים וכלל-ארציים – במטרה לטפח את האוטונומיה שלהם ומתוך חתירה לעצמאות מלאה. היו חוגים שפעלו לסגירת שוק העבודה היהודי בפני פועלים ערבים ולהנהגת "עבודה עברית" והיו שהטיפו לקניית מוצרים מן המשק היהודי בלבד (תחת הסִסמה "תוצרת הארץ").

גם הערבים תרמו, במישרין ובעקיפין, ליצירת המצב הדואלי. הם סירבו ליטול חלק בבחירות למוסדות כלל-ארציים משותפים (בהציגם תביעה אולטימטיבית, שהייצוג בהם יהיה על-פי יחסי הכוחות הדמוגרפיים); ההנהגה וקבוצות שונות בציבור הערבי הפעילו לחץ פוליטי על אחיהם להימנע ממגעים ומשיתוף פעולה עם יהודים; הם הטילו מדי פעם חרם על סחורות ושירותים של יהודים, ערכו הפגנות,הכריזו בשנת 1936 על שביתה כללית, ונקטו שוב ושוב מעשי אלימות, שהבולטים שבהם אירעו באפריל 1920 בירושלים, במאי 1921 באזור המרכז, באוגוסט 1929 בירושלים, בחברון ובעוד יישובים ברחבי הארץ, ושיאם היה במרד הערבי בשנים 1939-1936. פרצי האלימות זירזו והעמיקו את תהליכי ההיפרדות בין היהודים והערבים, כשדוגמא בולטת לכך היא תהליך נטישת היהודים את העיר העתיקה בירושלים.

להוציא ניסיונות מועטים וקצרי-ימים (בעיקר בשנות העשרים), יהודים וערבים שעבדו יחדיו במקומות עבודה ממשלתיים – משרדי הממשלה, הרכבת, הדואר והטלגרף, הנמל – ובמקומות עבודה אחרים, לא הקימו איגודים מקצועיים משותפים, אלא התארגנו על בסיס לאומי. כלומר, גם ההתארגנות המקצועית והמאבקים בתחום יחסי העבודה התנהלו לרוב בנפרד: יהודים לחוד וערבים לחוד. בהכללה ניתן לומר שהאינטרס הלאומי האפיל על זה המעמדי, ונשוב לדון בעניין זה להלן בפרק "זו עם זו: חיים משותפים".

מגמת ההפרדה וההיבדלות, שהייתה משותפת לשתי האוכלוסיות, קיבלה עידוד עקיף מהשלטון המנדטורי. כתב המנדט שקבע את האנגלית, הערבית והעברית בתור השפות הרשמיות של ארץ-ישראל הגביה את המחיצות הלשוניות, שחצצו בין שתי האוכלוסיות עוד קודם. רוב תושבי ארץ-ישראל המנדטורית לא שלטו בשפה של האוכלוסייה האחרת. ההכרה בשלוש שפות רשמיות גם נתנה גושפנקא רשמית לקיומן של מערכות חינוך נפרדות, שכל אחת מהן טיפחה את הערכים הלאומיים של עדתה. וכיוון שהניסיונות הלא-נחרצים של ממשלת המנדט להקים מוסדות שלטון משותפים לתושבי הארץ לא עלו יפה, לא נוצרה כל מסגרת שלטונית ומוסדית משותפת ליהודים ולערבים, למעט, במידה מוגבלת, בעיריות של הערים המעורבות.

אחד החיבורים הראשונים, שערער על הגישה הדואלית, הוא ספרה של תמר גוז'נסקי, התפתחות הקפיטליזם בפלשתינה (1986). בפתח הספר מצהירה המחברת על כוונתה להציג נקודת מוצא שונה בתכלית מזו ה"באה לידי ביטוי ברובם המכריע של החיבורים הישראליים והאחרים, העוסקים בניתוח התפתחות היישוב היהודי בפלשתינה או בתולדות העם הערבי הפלשתינאי, בהם מוצגת התפתחותם בצורה מקבילה, כאילו היו שתי ישויות חברתיות-לאומיות שאך במקרה צמחו ועלו באותה כברת קרקע ששמה תחת שלטון הבריטים היה פלשתינה". אבל בסופו של הספר היא קובעת, ש"כבר בראשית שנות ה- 40 יכול היה ילד יהודי לגדול בתל-אביב עם מושג קלוש על ערבים, וזאת למרות סמיכותה של תל-אביב ליפו", וכי "ערב סיומו של המנדט הבריטי כבר עוצבו בפלשתינה שני משקים נפרדים – משק ערבי ומשק יהודי, והיא לא הייתה יחידה משקית-כלכלית".

איך נוצר מצב זה? "הפעולה השיטתית של הציונים הובילה ליצירת ישוב יהודי שבהדרגה נעשה נפרד ומובדל מהאוכלוסייה הערבית". לשיטתה של גוז'נסקי, "מגמת ההיבדלות הלאומית עמדה ביסוד הקולוניזציה הציונית בפלשתינה, אשר חתרה מראשיתה להיבדלות (ספרציה) בכל המישורים": את הקרקעות שבבעלות הקרן הקיימת אסור היה להחכיר לערבים; החקלאים היהודים התיישבו ביישובים נפרדים (מושבות, קיבוצים, מושבים) שהיו סגורים בפני ערבים; בערים הוקמו שכונות יהודיות נבדלות וקמה גם עיר יהודית נבדלת (תל-אביב); הוקמו מערכות של שירותים ציבוריים בתחומי הבריאות (קופת-חולים), החינוך (עד לאוניברסיטה העברית), התרבות ומוסדות הסעד, וכל אלה נועדו לשימושם הבלעדי של יהודים; האיגודים המקצועיים וההסתדרות הכללית היו של פועלים יהודים בלבד; עבודות תשתית (כגון מערכות השקיה) הוקמו על-ידי חברות ציוניות רק למען החקלאים היהודים; המוסדות הבנקאיים הציוניים ואלה שבבעלות יהודים, והמוסדות הציוניים האחרים העמידו אשראי רק לרשותם של יצרנים וסוחרים יהודים; נעשתה פעולה שיטתית נגד העסקת פועלים ערבים בפרדסים ובאתרי בנייה שבבעלות יהודים ("עבודה עברית"); היהודים הקימו מערכת נפרדת של מסחר סיטונאי וקמעונאי (המשביר המרכזי, תנובה); נוהלה מערכת תעמולה, שלוותה גם בצעדים מעשיים, נגד רכישת תוצרת חקלאית מידי ערבים ("תוצרת עברית", "תוצרת הארץ"); הוקמו מוסדות ייצוגיים (אספת-הנבחרים) ומערכת עצמאית של גביית מסים ושל מוסדות אוטונומיים שהיו כפופים לסוכנות היהודית; הוקמו מסגרות צבאיות של יהודים ("ההגנה").

בניגוד לציפיות שמעוררת הצהרתה ההתחלתית על כוונתה להציג תמונה שונה מזו שהייתה מקובלת עד אז, המסקנות של גוז'נסקי והמעשים של הציונים שעליהן הן נסמכות דווקא מחזקים את התזה הדואלית. או אז היא עוברת אל השאלה "מי אשם" במצב זה, מי היה אחראי להיווצרותו. תשובתה על שאלות אלה חדה וחלקה: מדיניות ההיבדלות הציונית המכוונת והמודעת, שנשענה על עוצמת הקפיטליזם שהתגבש בפלשתינה. גוז'נסקי סבורה, שעל אף ההתפתחות הלא-שווה של שתי האוכלוסיות, לא הייתה שום סיבה כלכלית לאי-שיתוף פעולה בין יהודים וערבים, "אולם המציאות הוכיחה שהיו מכשולים, שביסודם היו לא כלכליים אלא מדיניים". כלומר, התנועה הציונית, המוסדות ובעלי-ההון היהודיים בחרו במדיניות של היבדלות לא כביטוי לאינטרס כלכלי אלא קודם כול כהתגלמות של תפישה מדינית-רעיונית לאומנית.

מסקנותיה של גוז'נסקי, העולות בקנה אחד עם מה שנאמר לעיל על עליונותו של האינטרס הלאומי על פני זה המעמדי ביחסי יהודים וערבים, פירושן גם, שבארץ-ישראל המנדטורית, בניגוד לפרוגנוזה המרקסיסטית, התודעה קבעה את ההוויה. בדרך אסוציאטיבית משהו מעלה עניין זה תהיות לגבי מידת התקפות והרלבנטיות של כללים אוניברסליים בחקר המקרה הארץ-ישראלי ומחייב התייחסות לשאלת התועלת המופקת מהחלתם של מודלים ומושגים כלליים על חקר תולדותיה של ארץ-ישראל, עניינים להם נידרש בהמשך. אולם, קודם לכן יש לתת את הדעת לייחודו של התחום הכלכלי ביחסי יהודים-ערבים בארץ-ישראל המנדטורית.

לחלקים נוספים של המאמר:
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו ליד זו : חברה דואלית (פריט זה)
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : ייחודו של התחום הכלכלי
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו מעל זו : מציאות קולוניאלית
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו עם זו : חיים משותפים
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : סיכום

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel