גם מי שטוען שארץ-ישראל המנדטורית הייתה חברה דואלית, ער לכך ששתי האוכלוסיות קיימו קשרים כלכליים כלשהם. קשרים אלה לא היו סימטריים: היישוב היהודי העביר לערבים הון תמורת קרקע, עבודה ומוצרי צריכה; העסקת יהודים במשק הערבי הייתה מצומצמת מאוד, ויחסי הגומלין הכלכליים בין יהודים לערבים בתחומים אחרים היו זניחים. בין כל האסכולות שוררת הסכמה, כי במסכת היחסים הכלכלית בין שתי האוכלוסיות התנגשו זה בזה אינטרסים לאומיים ואינטרסים כלכליים. אינטרסים לאומיים של שמירה על מעמדם כרוב בארץ ומניעת השתלטות יהודית עליה, חייבו את הערבים לא למכור קרקעות ליהודים, ולהימנע מקיום קשרים כלכליים אתם. מן העבר השני, אינטרסים לאומיים של הגדלת מספרם בארץ עד כדי היותם רוב בה ושל פרודוקטיביזציה של העם היהודי (שנחשבה תנאי ליצירת חברה יהודית "נורמלית", בעלת מבנה ריבודי שלם, ובכללו שכבת עובדי כפיים בחקלאות ובתעשייה), חייבו את היהודים להעסיק במשקיהם ובמפעליהם פועלים יהודים בלבד. ואילו אינטרסים כלכליים הניעו ערבים לעבוד אצל יהודים, להיעזר בשירותיהם ולמכור להם קרקעות, ודחפו יהודים להעסיק פועלים ערבים, שהיו מיומנים וזולים יותר מן הפועלים היהודים, ולקנות מן הערבים תוצרת, חקלאית בעיקר.

כל עוד ניצבו אלה מול אלה אינטרסים כלכליים ואינטרסים לאומיים, ידם של הראשונים הייתה לרוב על העליונה. עליונות זו מותנה במידת-מה באמצעות צעדי מנע וענישה שנקטו שני הצדדים. בצד הערבי הוטל חרם על מצרכים ושירותים יהודיים, נשלחו איומים אל מי שקיים מגע כלכלי עם יהודים והופעלו אמצעי ענישה נגדם (בעיקר נגד מוכרי קרקעות); ובצד היהודי הופעל לחץ להעסיק עובדים יהודים בלבד ("עבודה עברית") ולקנות מוצרים מן המשק היהודי בלבד ("תוצרת הארץ"). אך כאשר מול אינטרסים כלכליים ניצבו שיקולים מתחום הביטחון, האחרונים הם שגברו לרוב. המרד הערבי שפרץ באפריל 1936 הביא לצמצום ניכר של ממדי העבודה הערבית במשק היהודי, והאיץ את בנייתה של תשתית כלכלית נפרדת של היהודים. הדוגמא הידועה ביותר היא פתיחת נמל בתל-אביב עקב שיתוקו של נמל יפו וקשיי הגישה אליו בתקופת השביתה הכללית והמרד הערבי בשנת 1936. ובכל זאת, גם בעיצומו של המרד הערבי התקיימו מגעים כלכליים בין הצדדים, ואפילו אחדים מן העומדים בראשו עסקו בו בזמן במכירת קרקעות ליהודים.

מטרת-העל של היהודים הייתה להגדיל את מספרם עד ליצירת רוב יהודי בארץ-ישראל שיביא לריבונות יהודית בה (או לפחות ייצור בה מסה יהודית קריטית, שתחייב התחשבות בקיומה בכל פתרון מדיני של שאלת ארץ-ישראל). הדרך להגשמת מטרה זו הייתה הגירה, שהממדים שלה – כך קבעו השליטים הבריטים – היו מותנים ביכולת הקליטה הכלכלית של הארץ. במילים אחרות, ממדי ההגירה היהודית היו מותנים ביכולתו של המשק הארץ-ישראלי לקלוט עובדים. הבריטים והיהודים היו חלוקים בשאלה אם בעת קביעת מכסות העלייה יש לחשב את יכולת הקליטה של המשק הארץ-ישראלי כולו, כטענת הבריטים, או רק את זו של המשק היהודי, כטענת היהודים. המשק היהודי היה מפותח מן הערבי, ויכולתו לקלוט עובדים כיחידה כלכלית סגורה הייתה גדולה מזו של כלל המשק הארץ-ישראלי (על מובטליו הערבים הרבים). באופן רשמי ופומבי התייחסה הממשלה ליכולת הקליטה הכלכלית של הארץ כולה. בשנת 1921 הכריז הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, שההגירה היהודית תוגבל "על-ידי המספרים והאינטרסים של האוכלוסייה הנוכחית", וב"ספר הלבן" של צ'רצ'יל (משנת 1922) נאמר, כי חיוני להבטיח "שהעולים לא יפלו למעמסה על כלל תושבי ארץ-ישראל, ולא ישללו משום חלק מהאוכלוסייה הקיימת את עבודתו". פירושם של דברים הוא, שממשלת המנדט ראתה בארץ-ישראל יחידה כלכלית אחת, ועמדתה העקרונית הייתה, שאין לאפשר כניסת מהגרים יהודים כל עוד מצויים בשוק העבודה מובטלים ערבים העונים על הביקוש לידיים עובדות. בארץ-ישראל היה עודף כרוני בידיים עובדות, ויישומה של מדיניות כזאת היה בולם את העלייה, מקפיא את התפתחותו של היישוב ומנציח את מעמדם של היהודים במיעוט.

על אף עמדתה הפומבית והרשמית, שארץ-ישראל היא יחידה כלכלית אחת, בפועל תרמה ממשלת המנדט להפרדה בין המשקים ולהגברת הבלעדיות של עבודת יהודים במשק היהודי. בספרה, שורשי ההפרדה בארץ-ישראל: המדיניות הכלכלית הבריטית, 1929-1920 The Roots of Separatism in Palestine: British) Economic Policy, 1920-1929), שפורסם בשנת 1993, טוענת ברברה סמית', שבשנות העשרים עיוותו הבריטים את העיקרון של יכולת הקליטה הכלכלית (לדעתה, משיקולים פוליטיים פרו-ציוניים), דבר שהתבטא בהקצבת רישיונות עלייה על-פי אומדן יכולת הקליטה הכלכלית של המשק היהודי בלבד. בראשית שנות השלושים עשו הבריטים (ב"איגרת מקדונלד", שנת 1931) שני צעדים שהגבירו עוד יותר את ההפרדה בין שני המשקים. האחד, הם הכירו בזכותם של היהודים להחיל את עקרון העבודה העברית על עבודות שהיו תלויות בהון יהודי, שהושקע במטרה לקלוט יהודים, וכלל לא היה מושקע אלמלא היו מועסקים בעבודות אלה יהודים. נוסף לכך, נענו הבריטים לדרישתם של היהודים, שהעבודות הציבוריות והעירוניות הנעשות במימון ציבורי יחולקו בין פועלי שני העמים על-פי תרומתו של אותו העם להכנסות של הממשלה ושל העיריות (וחלקם של היהודים בהן היה גבוה בהרבה ממשקלם הדמוגרפי). עצם ההכרה שיש לחלק את העבודה הממשלתית בין שני העמים על-פי מפתח כלשהו (והוויכוח מתמקד בשאלה על-פי איזה מפתח), מעיד על קיומו של מצב דואלי גם בתחום הכלכלי, ובה בעת הכרה זו גם תרמה להעמקתו ולהנצחתו של מצב זה. תרומה נוספת של הבריטים להגברת ההפרדה בין המשקים הייתה ההבחנה שעשו בין שני סוגים של השפעה על שוק העבודה כתוצאה מהגירת יהודים: הם שללו הכנסת עובדים יהודים לארץ אם זו תביא לפיטורי ערבים, אבל אישרו את כניסתם גם בזמן שהיו בארץ מובטלים ערבים.

בסיכומו של דבר, גם התחום הכלכלי התאפיין בהפרדה ובהיבדלות. במחקר המקיף והעדכני ביותר על כלכלתה של ארץ-ישראל המנדטורית מכנה מחברו, יעקב מצר, את המארג הכלכלי של ארץ-ישראל המנדטורית "כלכלה דואלית". אולם, יש להבהיר, שמשמעות שם התואר "דואלי" בהקשר הכלכלי אינה זהה למשמעותו בהקשרים האחרים הנדונים במאמר. ב"כלכלה דואלית" הכוונה לקיומן של שתי כלכלות נפרדות באותה טריטוריה, הנבדלות זו מזו ברמת המודרניזציה, כשהאחת (הערבית, במקרה של ארץ-ישראל) מוגדרת כ"מסורתית", והאחרת (היהודית) כ"מודרנית". שמו של הספר, הכלכלה המפוצלת של ארץ-ישראל המנדטורית (The Divided Economy of Mandatory Palestine) מרמז על מסקנתו הבסיסית, שבארץ-ישראל המנדטורית פעלו זו לצד זו שתי יחידות משקיות בעלות מאפיינים אתניים-לאומיים והתפתחותיים שונים, שתי יחידות כלכליות שהיו ביניהן הבדלי רמות של התפתחות בכל התחומים המדידים, ובהם עיור, משקל החקלאות (לעומת תעשייה) בתעסוקה ובייצור, רמת ההכנסה לנפש, טבעם של השווקים הפיננסיים, וכן בתחומי תוחלת החיים, שיעורי הלמידה והאוריינות (ידיעת קרוא וכתוב). בקצרה, בין המשק הערבי, שהיה עירוני-מודרני במובהק, התקיימו הבדלים כלכליים כה ניכרים, עד שיש לראות בהם שני משקים נפרדים. לכן, כמעט שאי-אפשר לדבר על "משק ארץ-ישראלי", אלא על שני משקים לאומיים נפרדים שהתקיימו באותה מסגרת מדינית-גאוגרפית.

לחלקים נוספים של המאמר:
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו ליד זו : חברה דואלית
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : ייחודו של התחום הכלכלי (פריט זה)
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו מעל זו : מציאות קולוניאלית
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : זו עם זו : חיים משותפים
ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית : סיכום

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel