האם אפשר לאסור להילחם בשבת?
מה היו היחסים האישיים בין הצדוקים לבין הפרושים?
ולאן נעלמה התנועה הצדוקית?

מתי "נולדה" התנועה הצדוקית?

איננו יודעים בדיוק. אנו יודעים מפיו של יוסף בן מתתיהו שהצדוקים היו קיימים במקביל לפרושים ולאיסיים כבר כ- 150 שנה לפנה"ס. יש להניח שהם הופיעו כקבוצה מוגדרת זמן לא רב לפני כן, ודמותם גובשה מן הסתם בהדרגה ולא לפתע פתאום. שמם ניתן להם על שם ההשתייכות של מנהיגיהם לכוהני בית צדוק, שהיו המשך לשושלת הכהונה שנמשכה מימי דוד המלך ועד לימי החשמונאים.

מדוע, בעצם, לא הותירו אחריהם הצדוקים כל מסמך כתוב, דוגמת טקסטים שהשאירו אחריהם הפרושים או האיסיים?

כדי למצוא כתבים של תנועה מסוג זה דרוש אחד משני דברים: כמות לא מבוטלת של מזל – כמו במקרה של מציאת מגילות מדבר יהודה – או המשכיות כלשהי לאורך הדורות, שהיא סיבה טובה לניסוח כתביהם של מייסדי התנועה ומנהיגיה ולשימורם. הנצרות זכתה להמשכיות, ומשום כך נשמרו כתביהם של ראשי הכנסייה הראשונים. ספרים אחרים, כגון כתביו של יוסף בן מתתיהו, נשתמרו אף הם על ידי הנוצרים, משום שנכללו בהם קטעים העוסקים בישו. לצדוקים לא הייתה המשכיות, וככל הנראה גם לא הרבה מזל...

זאת ועוד – כלל לא בטוח שהצדוקים עסקו בכתיבה, מאחר שמי שממוקד בעשייה לא בהכרח ממוקד גם בכתיבה. הכותבים הם על פי רוב אנשים שעסוקים קצת פחות בעולם העשייה. מנהיגים מעשיים כותבים הרבה פחות. עוד צריך לזכור כי אין בידינו גם כתבים של הפרושים, וידיעותינו עליהם מסתמכות לא מעט על עדותם של חז"ל, שנוסחה מאות שנים מאוחר יותר.

ננסה לדמיין משפחה צדוקית ממוצעת: מקום מגורים, רמת חיים וכן הלאה.

אינני יכול לתאר במדויק אף לא משפחה אחת מאותה התקופה, מאחר שאין בידינו די מידע. בכל מקרה – את הצדוקים עצמם צריך לחלק לשניים: מצד אחד ההנהגה הצדוקית הכוהנית, שהייתה עשירה, מעורבת חברתית ובעלת מעמד גבוה במיוחד. ביחס אליהם אפשר לדמיין תא משפחתי הבנוי סביב ראש המשפחה, וכמה בנים לאותו אב שכולם משמשים בכהונה גדולה. רמת החיים גבוהה מאוד, והמשפחה מקיימת קשר מתמיד עם תרבות העולם היווני-רומי. העיסוק העיקרי נסוב סביב בית המקדש והפוליטיקה. מרביתם של בני הבית הם יודעי יוונית, אולי גם מעט לטינית, בבתיהם יש כלי כסף וזהב ושאר אמצעים חומריים יוקרתיים.
מצד אחר, היו גם השוליים החברתיים הצדוקיים, המכונים במגילות מדבר יהודה "רשי מנשה הנלווים על מנשה", היינו אלו שנמשכו אחרי אותה ההנהגה, למרות שלא היו בהכרח שותפים לדמותה החברתית והכלכלית.

האם המחלוקות בין הפרושים לצדוקים עניינו את רוב העם, או שזה היה מאבק של אליטות בלבד בעוד שאר העם נותר אדיש?

התרבות הכתובה היא תרבות של אליטות, וזו התרבות שהגיעה לידינו. עם זאת באותה העת לא היה אפשר להתעלם לגמרי מן המחלוקות, מאחר שהן נגעו להלכות ולתחומי חיים רבים ומגוונים. לא יכול היה להיות מישהו ביהודה שלא היה ער לצדוקים ולפרושים ולא הכיר כלל את המחלוקות ביניהם. מידת המעורבות הפעילה במאבק – היא כבר נושא אחר לגמרי.

לפיכך, המשנה שבה נאמר כי כשנתגלה כהן גדול הפועל כצדוקי "רגמוהו כל העם באתרוגיהם" היא משנה שניתן להתייחס אליה כפשוטה?

בהחלט, משום שגם אם לא כל העם היה מודע לפרטי המחלוקות, הרי עדיין היו מספיק אנשים שהיו בקיאים בתחום, וממילא נמצאו גם מספיק אתרוגים בסביבה...

מבחינה בין-אישית, מה היו היחסים בין הצדוקים לפרושים?

ישנה משנה במסכת עירובין המספרת על כך שרבן שמעון בן גמליאל, המנהיג הפרושי הבולט (על פי יוסף בן מתתיהו), גר עם צדוקי באותו מבוי (חצר סגורה), וכל אחד ניסה לכפות על השני את הלכותיו – במקרה זה ביחס להלכות "עירובי חצרות" בשבת, שהצדוקים התנגדו להן בתוקף. ומכאן, שלפחות מבחינת מקומות מגורים, היו שהתגוררו זה בצד זה, ואפילו כשהיה מדובר במנהיגי שתי התנועות.

האם סביר להניח שנערכו אפילו חתונות בין בני הקבוצות השונות?

ישנה מסורת בתלמוד הבבלי שיהושע בן גמלא – שאולי היה פרושי – נשא לאישה את מרתה בת בייתוס – אישה צדוקית. ייתכן שזה אכן קרה מפעם לפעם. מבחינה הלכתית ניתן היה מן הסתם למצוא פשרות מתאימות: גם פרושים שאינם "חברים" (המקפידים על הלכות שונות), נאלצו לערוך הסכמים בינם לבין נשותיהם שהיו "חברות", וגם בתקופות מאוחרות יותר – קראים נישאו לעתים ליהודים שאינם קראים. אולם על פניו – למה שצדוקי יהיה מעוניין להתחתן דווקא עם אישה פרושית?!

בספר אתה מדגיש שוב ושוב כי הצדוקים החמירו מאוד מבחינה הלכתית בהשוואה לפרושים. האם ייתכן שהחמרה הלכתית קיצונית היא זו שהביאה בין השאר להיעלמותם, פשוט משום שהמון העם לא יכול היה לעמוד בסטנדרטים כה גבוהים?

השאלה היא בעצם מדוע הפרושים ניצחו והצדוקים נכשלו. זו שאלה הקשורה לכל המערכת התרבותית-חברתית של הצדוקים, שהתמקדה באופן מוחלט בבית המקדש, בקרבנות וכמובן גם בכוהנים עצמם. מערכת זו נהרסה כולה על ידי טיטוס בתום המרד הגדול, וזו הסיבה העיקרית להיעלמותם. עם החורבן אבד הכלח מבחינה מעשית על תורת הצדוקים.
אגב, משעה שנעלמו הצדוקים מן המפה, היו גם אישים מבין הפרושים שהחלו להחמיר בכל מיני הלכות, מאחר שבכל מערכת דתית תמיד יימצאו מחמירים שונים. בימי הבית השני היו אלו הצדוקים, ולאחר מכן – אולי קבוצות מסוגם של אנשי "בית שמאי".

לדעתך, בעצם לא היה הרבה מעבר לתורה המקדשית הצדוקית, וממילא עם היעלמות המקדש נעלמו גם הם.

בהחלט. אבל עם זאת צריך לזכור שהפרושים "ניצחו" במאבק עוד קודם, בשלהי ימי הבית השני. משום כך, החורבן היה רק חותמת סופית על היעלמותם של הצדוקים, ולא הסיבה היחידה.

אם עסקנו כבר בחומרות הלכתיות – אנו יודעים שהצדוקים ככל הנראה אסרו להילחם בשבת, גם כשהיה מדובר ב"מלחמת מגננה". כיצד אפשר להסביר איסור מעין זה אל מול הכלל המקובל כיום ש"פיקוח נפש דוחה שבת"?

זה נראה לא יאומן, אולם האמת היא שהצדוקים במקרה זה פשוט תופסים עמדה פסיבית, כממשיכיה של המסורת ההלכתית כפשוטה. בעולם העתיק התייחסו ליהודים בהזדמנויות רבות כעם שאינו נלחם בשבת, ואיננו יודעים מה הייתה המציאות בהקשר זה בתקופת בית המקדש הראשון, לדוגמה.

החידוש בעניין זה מיוחס למתתיהו, שהחליט בכל זאת להילחם בשבת נגד היוונים. זה היה החידוש, ולא ההימנעות ממלחמה. דילמה זו, שעלתה לראשונה בימי המרד המקבי, נמשכה גם לתקופת המאבק בין הצדוקים לפרושים. הצדוקים סברו שזו ההלכה ואין לגעת בה, ואילו הפרושים לא סברו כך ופיתחו כלים הלכתיים שבעזרתם חידשו הלכות שונות, בהן זו המתירה להילחם בשבת. במקרה אחד לפחות, שילמו הצדוקים ביוקר על הקפדה זו: בימי המאבק בין האחים החשמונאים אריסטובלוס והורקנוס, צרו כוחותיו של הקיסר הרומי פומפיוס על הר הבית, בצוותא עם תומכיו של הורקנוס, בעוד כוחותיו של אריסטובלוס, שהתבצרו בהר הבית והיו מזוהים יותר עם הצדוקים, נמנעו אפילו מלהגן על עצמם בשבת, ובסופו של דבר – נאלצו להיכנע.

האם אפשר לקבוע, על פי השרידים הארכאולוגיים שנמצאו ב"רובע ההרודיאני" ברובע היהודי, בני איזו תנועה גרו בבתים שהיו בנויים במקום?

בחינה הלכתית של המקוואות שנמצאו ברובע ההרודיאני מעלה שהם מתאימים לשיטה ההלכתית של הפרושים ושל חז"ל, ונוגדים את הגישה הצדוקית. במקביל, נמצאו במקום מקוואות בעלי פתח כפול, ששימשו לדעתי לכוהנים. עם זאת, הרמה הסוציו-אקונומית המופגנת במקום, וכן הכנסתה של התרבות החומרית הרומית לתוך הבית פנימה, מאפיינות דווקא את האריסטוקרטיה הצדוקית. לכן אולי בחלק מן המתחם גרו דווקא צדוקים. הכוהנים הגדולים הצדוקים היו בעצם ראש גשר תרבותי בין רומא לירושלים, וזה בהחלט בא לידי ביטוי בבתיהם המפוארים, המעוטרים בפסיפסים, בפרסקאות ובשאר עיטורים.

האם אפשר להשוות בדרך כלשהי בין המאבק בין הפרושים לצדוקים לבין מאבק תאולוגי מן העת החדשה?

לא עסקתי בדמיון כזה. אולם אילו נתאר את העימות ביניהם בפרמטרים חברתיים-תרבותיים – אפשר אולי לדמותו למאבקים אחרים: יש כאן שתי קבוצות, אחת גדולה והשנייה קטנה יותר, האחת (הצדוקים) מדגישה את המוסדות הוותיקים ואת המסורת הנוקשה, ואילו השנייה מדגישה את האדם ואת המסורת כפי שהם רואים אותה, זה לא דבר שאי-אפשר לדמותו למאבקים מודרניים.

ביודענו את ההבדלים ביניהן – כיצד הגדירו הקבוצות זו את זו מבחינה הלכתית יהודית?

יש להניח שכולם ראו אחד את השני כיהודים, אך אולי לא כיהודים המתנהגים בצורה אותנטית. יש הרבה שנאה בכתיבה של חז"ל ביחס אל הצדוקים, אך זו הרבה פעמים שנאה מאוחרת, שאינה מבטאת בהכרח את רוח הזמן המקורית. קשה מאוד לדעת מה חשבו הצדוקים עצמם על הפרושים, אך בחיי היום-יום פשוט לא הייתה בררה וכולם נאלצו להסתדר זה עם זה: בבית המקדש, בבית המשותף לשניהם, בחיי המסחר המשותפים, אולי אפילו בחתונות, וכמובן ברמה הפוליטית.

לסיכום, מה איננו יודעים כיום על הצדוקים ומה יכול להשלים את התמונה על אודותיהם?

ראשית, יש להניח שלא נגלה מקורות חדשים על הצדוקים. כשלעצמי, נראה לי מרתק לנסות ולחשוף עד כמה שניתן במדויק את עולמם הפרטי, בבתיהם פנימה: תרבות חומרית, חיי יום-יום, חתונות, ילדים וכן הלאה. הייתי שמח לדעת מה הם חשבו על עצמם, והייתי שמח מאוד לראות דו-שיח אמיתי בינם לבין הפרושים ובינם לבין הרומאים. אנו יודעים מעט מאוד, לפיכך נאלצים להכליל ולשער השערות. מעבר לזאת, כיום אנו מכירים כ- 20 הלכות צדוקיות, ואין ספק שהיו הרבה יותר. לפיכך,לו היינו חושפים אותן, היינו מכירים את התנועה כולה באופן מעמיק בהרבה.