בנינים נישאים אלה נבנו בצורה רופפת ביותר. בעוד שבית-מגורים (domus) השתרע בפומפי על שטח של 800-900 מטרים מרובעים, הרי לבניני-הדירות (insulae) באוסטיה הוקצה שטח כזה רק לעתים נדירות - אף כי נבנו על-פי ההוראות שקבע אדריאנוס. רשום חלוקת הקרקעות של ספטימיוס סורוס מלמד, כי שטח בניני-הדירות ברומא עצמה נע בין 300-400 מ"ר. אף אם לא היו בנינים קטנים יותר (דבר שלא מתקבל על הדעת), או היו אך עקבותיהם נקברו ונעלמו לנצח עם השתנות פני הקרקע - הרי מספרים אלה מטעים. יסוד של 300 מ'ר, אין בכוחו לשאת בנין שגובהו 18-20 מטר; בפרט אם נזכור את עובי הקירות שהפרידו בין קומה לקומה. חישוב היחס שבין שני מספרים נתונים אלה מעמידנו על הסכנה הנעוצה באי-ההתאמה שביניהם. הבנינים הרומאים לא נקבעו על בסיס המתאים לגובהם, וכיוון שבנאים תאבי-רווחים גם נתפתו לחסוך ככל האפשר בהוצאות על חשבון טיבם וחוזקם של חומרי-הבנין - הרי שסכנת מפולת היתה איום של ממש. מצהיר ויטרוביוס, כי החוק אסר שעובי הקירות החיצוניים יעלה על רגל ומחצה; וכדי לחסוך בשטח, הוגבל לאותה מידה, גם עובים של שאר הקירות. הוא מוסיף, כי לפחות מזמנו של אוגוסטוס, נהגו לתקן את דקותם של הקירות על-ידי שקבעו חגורות-לבנים לחיזוק המלט. הוא האמין שתערובת זו של נדבכי-אבנים - חגורת-לבנים -ושכבות מלט, אשר בתוכם שיבצו בשיטתיות אבנים וחצץ, מניחה את הפתרון המתאים לכל אותם בנינים גבוהים מאוד; ומאפשרת לרומאים לבנות לעצמם בתי-מגורים נאים ללא קשיים מרובים: “Populus romanus egegias habet sine impeditione habitationes".
ויטרוביוס היה חוזר בו מדבריו - עשרים שנה מאוחר יותר. הפאר אותו הילל הושג על חשבון יציבות הבנין. במאה השניה, שוכללה השיטה של עשית-הלבנים ונהגו לצפות את חזית-הבנין כולה בלבנים. ובעיר הדהדו תדיר רעמי מפולת של בנינים מתמוטטים, או של הריסת בנינים רעועים. שוכני-הבתים חיו תמיד בפחד פן יתמוטט ביתם עליהם. נזכר נא בדברי יובנאליס הקודרים: "וכי מי מאנשי פראנסטה או וולסיני, השוכנות בין גבעות ירוקות, התירא אי-פעם פן ייקבר תחת מפולת ביתו הוא ?… והנה, כאן חיים אנו בעיר שרובה נסמכת על קרשים דקים: שכן, כך מטליא בעל-הבית את הבקיעים בכתלים הישנים, בבקשו מדייריו לישון בשלוה מתחת לחורבן התלוי להם מעל לראשם".
יובנאליס לא הגזים, ב- Digest ספר-החוקים, מובאים מקרים רבים מהם משתקף בבירור מצב זה של חוסר בטחון, אשר עורר את התרגשותו ואת זעמו של הסטיריקון.
"נניח לדוגמה, בעל בנין-דירות המשכיר לדייר ראשי את בנין-הדירות במחיר 30,000 ססטרצות. הדייר הראשי משכיר את הדירות לדיירי-משנה, ומקבל בעדן שכר דירה של 40,000 ססטרצות. בעל-הבית, בטענה שהבית עומד להתמוטט, מחליט להרסו. הדייר הראשי רשאי במקרה זה לתבוע תשלומי נזק. אם הבנין נהרס מתוך הכרח - זכאי הדייר הראשי רק להחזר שכר-דירה המגיע לו. אך אם נהרס הבנין כדי לאפשר לבעליו להקים על מקומו בנין טוב ממנו - אשר יכניס לו בסופו של דבר יותר - חייב בעל-הבית לשלם לדייר הראשי, אשר נאלץ היה לנשל את דיירי המשנה שלו מדירותיהם, את מלוא הסכום שהפסיד בדרך זו."
הכתוב מדבר בעד עצמו ומשמעותו מסתברת מאליה. נסוחם של הדברים מעיד על תדירותם של מקרים כגון אלה, ומראה כי בתיה של רומא היו רופפים, לפחות, כאותם בתי-מגורים אמריקאיים ישנים, שהתמוטטו או שהיה הכרח להרסם לא מכבר בניו-יורק.
צרה גדולה אחרת היו הדליקות התכופות שנפלו בבתי-רומא, ממש כמו בבתי איסטמבול בימי -הסולטנים. הסיבה לכך היתה, בראש וראשונה, רפיסותם של הבתים; נוסף לכך, הרצפות שבנויות היו קורות-עץ עבות נמצאו בסכנה מתמדת של שריפה, בגלל השימוש הנפוץ בתנורי-חימום ניידים, בנרות, במנורות עשנות ובלפידים ששימשו למאור; לבסוף, כפי שעוד נראה, חולקו המים לקומות השונות במשורה. כל הגורמים האלה הביאו לריבוי הדליקות, ולהתפשטותן המהירה. קראסוס העשיר, שחי במאה האחרונה של הרפובליקה, חיבל תחבולה לנצל אסונות אלה ולהגדיל באמצעותם את עשרו העצום; כששמע על דליקה שפרצה, היה ממהר למקום ההתרחשות, מביע רגשות צער ותנחומים לבעל-הבית אחוז היאוש, ומניה וביה, מביע נכונות לרכוש את שטח הקרקע שהפך עתה לאודים עשנים – בסכום שהיה קטן בהרבה מערכו האמיתי. מאוחר יותר היה מביא קבוצת בנאים, ומשגיח בעצמו. על בנית בית דירות חדש שהכנסותיו עלו הרבה על הסכום שהושקע בבנינו.
אפילו לאחר מכן, בתקופת הקיסרות, אחרי שאוגוסטוס הקים צבא של vigiles, או משמר-לילי של מכבי-אש, עדיין היו תחבולותיו של קראסוס עשויות להצליח. וחרף דאגתו של טראיאנוס להשלטת סדר בעיר, היו הדליקות דבר-יום-ביומו בחיי רומא. העשיר חרד לארמונו וברוב דאגתו העסיק צבא-עבדים שישמור על שכיות-חמדתו - הענבר הצהוב, הברונזה, עמודי-השיש, הפריגיים, ושריון-הצב מעשה התשבץ; והעני נזעק בשנתו מפני הלהבות הפולשות אל עלית-גגו ומאיימות לצלותו חיים. כל-כך גדול היה מורא האש בלב עני ועשיר כאחד, עד שיובנאליס מוכן היה לעזוב את העיר כדי להמלט מפניו: "לא, לא, עלי לגור במקום שאין בו אש, ולילותיו אין בהם אזעקות!" יובנאליס לא הגזים; הד דומה נשמע מדברי המשפטנים, ואולפיאנוס מספר שלא עבר יום ברומא הקיסרית מבלי שיפרצו בה דליקות אחדות: "exortis incendiis die uno plurimis"
בהיעדר רהיטים נתמעטה במקצת חומרת הפורענויות. אם הוזהרו הדיירים העניים בעוד מועד (כאותו אוקלגון דמיוני שיובנאליס קורא לו באירוניה בשם אחד מגבורי הטרויאנים של האינאידה), היה עולה בידם למהר ו"להציל את כליהם ומטלטליהם העלובים". לעשירים היה יותר מה לאבד, ולא יכלו כאותו אוקלגון ,לצרור את נכסי-החומר שלהם בחבילה אחת. לבד מפסלי השיש והברונזה, היו להם גם רהיטים, מעטים אומנם, שכן עושרם נמדד לא במספר הפריטים אלא באיכותם; החומרים היקרים שמהם נעשו וצורתם הנדירה, היו עדות לטעמו של בעליהם.
בקטע המובא למעלה מדברי יובנאליס, היה המליונר המתואר על ידו עושה מאמצים להציל לא את מה שאנו קוראים היום "רהיטים", אלא את ה- objets d’art, חפצי-האמנות שלו. הרהוט העיקרי בביתו של כל רומאי היה המיטה (lectus), בה ישן בשעות המנוחה והלילה, ועליה הסב בשעות היום כדי לסעוד, לקרוא, לכתוב או לקבל אורחים. העניים הסתפקו באיצטבת-אבן בנויה לאורך הקיר .ומכוסה מזרון דל. לעשירים יותר היו ספות יפות ומשופרות יותר – בהתאם לאמצעיהם. רוב המיטות היו מטות יחיד (lectuli); כמו כן, היו גם מיטות כפולות לזוגות נשואים (lecti genales), מיטות לשלושה אשר היו מפארות את טרקלין האוכל (triclinia); ולמבקשים להדהים את שכניהם ברוב עושרם - היו גם מיטות לששה איש. חלק מן המיטות היו יצוקות מארד, אך רובן היה, פשוט, חטוב מעץ אלון או אדר, אלה, תויה, או ממיני עץ אכזוטיים שגוניהם מחזירים אור בשלל צבעים כזנב-הטווס (lecti pavonini). מיטות אחדות היו עשויות מסגרות-עץ על רגלי ארד, ואחרות – מסגרות ארד על רגלי שן. לפעמים, היו מסגרות-העץ משובצות שריון-צב, ולפעמים, היה הארד מצופה אמאייל כסוף או זהוב. והיו גם אחדות, כמו זו של טרימלכיו, שהיתה עשויה כולה מקשה-כסף.
יהיו טיבה וסגנונה אשר יהיו – המיטה היתה הרהיט העיקרי הן בבית האציל, והן בדירת הפועל, ותכופות מנעה בעד הרומאי מלרכוש רהיט אחר, שולחנותיהם (mensae) דמו אך מעט לאלה שלנו. מעולם לא התפתחו לשולחנות מוצקים בעלי ארבע רגליים - אלה נכנסו להיסטוריה באיחור, בהשפעת הפולחנים הנוצריים. כשהיתה האימפריה בשיא זוהרה, היה ה- mensae, מערכת מדפים קטנים סדורים בשורה, נסמכת על רגל אחת, ונועדה להציג לראוה את חפצי הנוי והאומנות של הבית (cartibula). לפעמים, היה זה שולחן נמוך, עשוי עץ או ארד; ולו שלוש או ארבע סמוכות הניתנות להזזה (trapezophores). או תלת-רגל פשוט, שרגלי המתכת שלו מתקפלות ומסתיימות לרוב בתבנית כף-רגל של אריה. מעטים יותר היו השרידים שנותרו מן הכסאות או המושבים, ויש סיבה לדבר. הכורסה בעלת המסעד הוקצתה לפולחני הקדושה. הכסא שמשענתו נטויה קצת, ה- cathedra, היה נפוץ בעיקר בין הנשים. גבירות כבודות, אשר עצלותן היתה מטרה לבוזו של יובנאליס, היו נחות עליהם בהסבה. יש בידינו הוכחות ספרותיות על קיומם של כסאות כאלה בשני בתים: אולם-הקבלה בארמונו של אוגוסטוס ובחדר (cubiculum) אליו הזמין פליניוס הצעיר את חבריו לשיחה עמו. כסאות נזכרים בספרות גם כנכסיו המצוינים של המורה המלמד ב- schola; בקשר לטכסים דתיים - כרכושו של ה- arvalis frater של הדת הרשמית, של אחד מראשיה של איזו כת עובדי-אלילים סודית; ולאחר מכן, של אחד הכמרים הנוצרים, זכאים אנו, איפוא, לומר: "כסאו של פטר הקדוש", או "כסאו" של פרופיסור באוניברסיטה.
על הרוב, הסתפקו הרומאים בספסלים (scamna), או שרפרפים (subsellia), או sellae (מושב נמוך), נטולי מסעד או משענת, אשר נשאום עמם בצאתם את הבית. המושב בין שהיה curulis sella עשוי שנהב, בין שהיה עשוי זהב - כזה של יוליוס קיסר, לא היה אלא שרפרף מתקפל. הדברים החשובים האחרים מלבד המיטות, היו כסויים, בדים, שמיכות וכרים שהונחו על המיטה, לרגלי השולחן, על מושב-השרפרף ועל הספסל; ולבסוף, כלי האוכל והתכשיטים. כלי-שולחן היו מקובלים כל כך, עד שמארטיאליס לועג לפטרונים על כי ברוב קמצנותם היו נותנים ללקוחותיהם בחג סאטורנוס רק חמש ליטראות של כלי-אוכל עשויים כסף [קצת יותר משלוש ליטראות אבוארדיפואה(1)], עניים-מרודים השתמשו בקדירות-חימר. קדירותיהם של העשירים היו מעוצבות ביד אמן, מתנוצצות בזהב ומשובצות אבנים יקרות. למקרא אחדים מן התאורים העתיקים, דומה, כי רואות עינינו תמונה מתוך אלף לילה ולילה, המתרחשת על רקע חדרים רחבי-מדות ומרווחים. אשר העושר מתבטא בהם במספר הספות וברוחבן, בשלל צבעי אריגי-דמשק, בבוהק אבני-החן וכלי-הנחושת; אך כל יסודות "הנוחות" שהמערב הורגל בהם כל כך, נעדרים כאן כליל.
אפילו בעתיר-המותרות שבבתי רומא - היתה התאורה לקויה ביותר. אומנם, בשעות מסוימות של היום, היו החלונות הרחבים מסוגלים להציפו בשפע של אור ואויר - שאנו המודרניים מחשיבים אותם מאד, אך בשעות אחרות, אנוסים היו הדיירים לחסום את החלונות, פן יוכו בסנוורים או יקפאו בקור. עקבות של נציץ (mica), או זכוכית, לא נמצאו ליד החלונות לא בויה ביבראטיקה, לא בשוק טראיאנוס ולא בקאזה די דיפינטי באוסטיה. מכאן, שהחלונות במקומות אלה לא צוידו בלוחות דקים ושקופים של specularis lapis (אבן שקופה), בהם היו משפחות הקיסרות העשירות משתמשות כפרגוד בחדרי המיטות, בחדר-הרחצה או בביתן הקיץ שבגן, או אפילו בכסא-אפריון. חלונותיהם לא צופו אפילו בלוחות העבים והאטומים שעודם מצויים כיום בצוהרי-הגג שבמרחצאות הרקולאנום ופומפי; כדי לשמור על החום הם שימשו שם לסגירה הרמטית של המקום, מבלי להחשיכו כליל. דיירי בתי-רומא הגנו ודאי, על עצמם, ולא ביעילות יתר, בתליית וילאות, או עורות, שהתנפנפו ברוח ונרטבו בגשם; או שהיו מגיפים את החלונות בתריסים, יחידים או כפולים, שעצרו אומנם בעד הקור והגשם, אך מנעו בעת ובעונה אחת גם בעד חדירת האור. לשוכני דירות בעלות תריסים כאלה - אם זה קונסול לשעבר, או אדם מפורסם כמו פליניוס הצעיר, היתה הברירה: או לקפוא לאור היום, או להיות מוגנים בחשכה. ישנו פתגם האומר, שעל הדלת להיות פתוחה - או סגורה. בבנין דירות רומאי היה הדייר חש רווחה, רק אם היו החלונות לא סגורים לגמרי ולא פתוחים לגמרי. אין ספק, כי מספרם וגודלם של החלונות הרומאים לא היו להם מקור טובה והנאה כדוגמת חלונותינו אנו.
בה במידה לוקים היו גם סידורי החימום בבניני הדירות. ה- atrium (חדר שקירותיו ותיקרתו מפויחים) עבר ובטל, ודיירי הדירות שהיו בנויות זו על גבי זו, גם לא יכלו להתחמם כאותם אכרים: שהיו יושבים סביב מדורה שהבעירו נשותיהם בעיבורו של חדר, כשחור הפתוח בתקרתו משמש מעבר לגיצי האון וענני-העשן הנפלטים. זאת ועוד, טעות היא לחשוב שלבניני הדירות היו מתקני הסקה-מרכזית. דבר זה ייחסו להם עקב שיבוש לשוני וסילוף עובדתי. תנורי-ההסקה שנמצאו בשרידי בנינים רבים לא שימשו למטרה זו. תנורים אלה היו מורכבים: ראשית, ממתקן-חימום (hypocausis) - שהיה מורכב מתנור או שנים שנגדשו בעץ, פחמים, זרדים או בעשב מיובש, הכל לפי מידת החום הנדרש, או משך זמן החימום; שנית, ממנהרה שהעבירה את החום, הפיח והעשן ל- hypocaustum (חדר-חימום); שלישית, מחדר-חימום, בו נערמו לבנים בשורות מקבילות ובינן ומעליהן זרמו החום, העשן והפיח; ואחרון - מחדרים-מחוממים, שמקומם היה מעל לחדר-החימום, או ביתר דיוק, שהיו תלוים ממעל לו, ונקראו - suspensurae. בין אם היו החדרים המחוממים (suspensurae) מחוברים לחדר-החימום (hypocaustum) על ידי פתחים בין קירותיהם הכפולים, ובין אם לא – הם הופרדו ממנו על-ידי רצפה שהיתה בנויה ממישטח לבנים, שכבת חימר ומרצפת אבן או שיש. רצפה מעובה זו נועדה למנוע חדירת אויר מרעיל ולהאיט את עלית הטמפרטורה. דרגת החום שב- suspensrae (חדר-מחומם) לא היתה גדולה, איפוא, מזו שב- hypocaustum (חדר-החימום). לכן מספר חדרי-החימום להם נצטרכו, היה כמספר החדרים המחוממים, אם לא יותר. מכאן ברור, ששיטת התנורים לא היתה כלל הסקה-מרכזית, ומן הנמנע היה להשתמש בה בבנין רב-קומות. באיטליה העתיקה לא השתמשו בשיטה זו לחימום בנין שלם, אלא לחימום חדר אחד נפרד. לדוגמה - בית-השמוש הצבורי שבין הפורום הגדול והפורום של קיסר, אשר נחפר ברומא ב- 1929. זאת ועוד, גם בבתים בהם היו תנורי חימום כאלה, לא חומם אלא חלק קטן של הבית. למשל, חדר האמבטיה – בחוילות המתוקנות ביותר שבפומפי, או ב- caldarium של המרחצאות הצבוריים. כיוון שכך, מיותר להדגיש, כי לא מצאנו עיקבות של מיתקן-חימום בשום בנין-דירות.
ואין זה הגרוע מכל. לא רק תנור חימום נעדר מבניני הדירות-ברומא. גם אח לא היתה בהם. רק במאפיות אחדות בפומפי היה תנור, אשר מצויד היה בצנור שמזכיר במקצת ארובה. קשה לשער שהיתה זו בדיוק ארובה כשלנו; בשתי הדוגמאות שבידינו: האחת שבורה עד שאין לנחש היכן סופה, והשניה, נמשכה לא אל הגג, אלא לתוך ארון-יבוש שנמצא בקומה הראשונה. לא נמצאו כל צנורות איוורור כאלה בשום חוילה בפומפיי או הרקולאנום, וכמובן לא בבתי אוסטיה, אשר מתכונתם לכל פרטיה היתה כמתכונת בנין-דירות ברומא. המסקנה המתבקשת היא, כי בבתי העיר היו אופים עוגות ולחם בתנורים סגורים, ותבשילים אחרים הותקנו על תנורים פתוחים. הגנתם היחידה של התושבים מפני הקור היתה כירי-אש. כירי-האש היו ברובם מיטלטלים, או נעים על גלגלים. הם היו עשויים פליז או נחושת, ובטעם אומנותי רב. קטן היה ערכם בגלל שהפיצו חום חלש ומוגבל. הבתים המפוארים ביותר ברומא לא הכירו את החום הנעים והקבוע שמפיץ בחדרינו מתקן החימום (רדיאטור), או האח הפתוח. ועל זאת איימה עליהם תמיד גם סכנת גזים מרעילים, או, כפי שאירע תכופות, סכנת העשן הנוצר כשאין העצים יבשים מספיק, או כשאין הפחמים מפוחמים כראוי (ligna coctila acapna).
למרבה הרעה, לא הותקנה בבניני-הדירות אספקת מים נאותה. אני יודע, שהדעה הרווחת גורסת אחרת. אבל שוכחים, כי הספקת המים על חשבון המדינה נחשבת בעיר לשירות צבורי, ולא כללה בה עסקים פרטיים. היא נתקיימה תחת שלטון הקיסרות לתועלת האוכלוסיה הכללית, עם תשומת-לב מעטה בלבד לצורכיהם של אזרחים יחידים. לדברי פרונטינוס, בן זמנו של טראיאנוס, הזרימו לרומא שמונה אמות-מים (אקוודוקטים) כמות של 222,237,060 גלונים של מים ליום; אך מעט מזעיר מכמות עצומה זו מצאה דרכה אל הבתים הפרטיים.
ראשית, עד ימי שלטונו של טראיאנוס, אשר פתח ב- 24 ליוני 109 את אמת המים המתקראת על שמו (aqua traiana) שהזרימה מים-חיים ממעין לשכונות החוף הימני של הטיבר, היה על בני-העיר להסתפק לסיפוק צרכיהם בבורות שחפרו. שנית. גם על שפת הנהר השמאלית, היתה הגישה לתעלות החלוקה, המחוברות ברשות המושל אל בנין האקוודוקט שלו - ניתנת רק לבעלי זכיונות פרטיים ולבעלי אדמות, ונגד תשלום תמלוגים. עד ראשית המאה השניה, היו זכיונות אלה ברי-ביטול והיו מופקעים על-ידי השלטונות ממש ביום מותו של בעל הזכיון. ואחרון, חשוב ביותר, דומה שתעלות מים פרטיות אלו מוגבלות היו רק לקומות-קרקע, בהן התגוררו העשירים שהדומוס שלהם היו בתחתיתם של בניני-הדירות.
באוסטיה, למשל, שגם בה כברומא שכנתה היו אמות מים, תעלות עירוניות ומובילים פרטיים - אין בשום בנין שנחפר שריד לצנורות כל שהם, אשר יכולים היו להעלות מי-מעין לקומות העליונות. מסקנות הכתבים העתיקים מכל התקופות הן, כי מתקנים כאלה נעדרו לחלוטין. מארטיאליס, בתקופת הקיסרות, מתאונן על חוסר מים בביתו שבעיר, אף-על-פי שהבית נמצא סמוך לאמת מים. ב- Satires של יובנאליס מדובר על שואבי המים (aqurii), כעל פסולת אוכלוסית העבדים; בעיני המחוקקים, במחצית הראשונה של המאה השלישית, נחשבו שואבי המים חיוניים כל כך לחיי הצבור של כל בנין-דירות, עד שנעשו חלק מן הבנין עצמו, ועברו כמו השוערים (ostiarii) והמטאטאים (zetarii) בירושה ליורשי או קוני הבנין. כאשר נתן הפרפקטוס פאולוס את הוראותיו ל- vigilum praefectus (מפקד משמר מכבי-האש) לא שכח להזכירו, כי אחד מתפקידיו הוא להזהיר את התושבים להכין לשעת דליקה דליי-מים בחדריהם: “ut aquam unusquisque inquilnus in cenacculo habeat iubetur admonere".
לא היה טעם באזהרה זו, לו יכלו הרומאים של ימי הקיסרות למלא את הכיור בפתיחת ברז. העובדה שפאולוס הדגיש אזהרה זו מוכיחה, לבד ממקרים אחדים שעוד נדבר בהם, כי מי-האקוודוקט הגיעו רק אל קומת הקרקע של בנין-הדירות. דיירי הדירות העליונות נאלצו ללכת לשאוב את מימיהם מן המעין הקרוב. ככל שהיתה הדירה גבוהה יותר, כן קשתה מלאכת נשיאת המים יותר. ויש להודות, כי מטעם זה נצטבר לכלוך רב בהרבה דירות רומאיות. מצב זה היה בלתי נמנע מפאת חוסר רשת צנורות, אשר לא היתה קיימת מעולם, אלא בדמיונם של ארכיאולוגים אופטימיים.
אין מילים בפי לתאר את התפעלותי מרשת הביוב, אשר הובילה את מי השופכין של הציר אל הטיבר. בבניית תעלות הביוב של רומא הוחל במאה הששית לפסה"נ, והן הורחבו ושופרו בהתמדה תחת שלטון הרפובליקה ושלטון האימפריה. ה- cloacae, צנורות הביוב, הומצאו, נבנו וטופחו בממדים גדולים, עד כדי כך שבמקומות מסוימים יכול היה קרון טעון קש לעבור בהם בקלות. אגריפס עשה אולי יותר מזולתו כדי להרבות את יעילותם; בשבע תעלות הוא הפנה אליהם את עודפי מי-אמות-המים, וללא קושי אפשר היה לעבור את מלוא אורכם בסירה. צנורות הביוב היו בנויים היטב כל כך, עד כי פי המנהרה הגדולה והעתיקה שבהם, ה- Cloaca Maxima, - אליה נשפכו כל התעלות מן הפורום ועד לרגלי גבעת האונטין, עודנו פעור אל תוך הנהר; בגובה שטח הפונטה רוטו. פתח התעלה - בצורת חצי קשת שקוטרה חמישה מטרים, עודנו חזק ושלם היום, כביומם של המלכים שלהם מיוחסת בנייתה. אבני החול שלה, מקושתות ורקועות מתכת, עמדו בנסיון של אלפיים וחמש מאות שנה. זוהי יצירת אמנות בה התאחדו מרצם וסבלנותם של אנשי רומא, עם הנסיון רב-השנים שרכשו האטרוסקים בניקוז ביצותיהם. צנורות-הביוב בצורה שהם נראים לנו - אות כבוד הם לימים הקדומים. אך אין להכחיש שהקדמונים, אף שקם בהם האומץ ליטול עבודה זו על עצמם והאריכו רוח עד גמר, לא השכילו להפיק ממנה את מירב התועלת, כמו שהיינו אנו עושים במקומם. הם לא ניצלו אותה לנקיון עירם, או למטרות בריאות ועזרה לתושבים.
רשת הביוב נועדה לאסוף את מי-השופכין מקומות הקרקע, ומבתי השמוש הצבוריים שעמדו מעליה ולאורכה. לא נעשה דבר לחיבור צנורות הביוב לבתי-השימוש של הדירות הנפרדות. בתים מעטים בלבד מצויים בפומפי שבתי-השמוש בקומות העליונות שלהם נבנו פתוחים אל תעלת הביוב שמתחתם, אם על-ידי מוביל המחברם אל תעלת הביוב, ואם בסדור מיוחד של צנורות. דבר זה אמור גם לגבי אוסטיה והרקולאנום. אך, על העדר צורת ביוב זו בבניני-הדירות המפוארים ביותר, הן באוסטיה והן ברומא, נוכל להסתמך באופן כללי על סברתו של אבה סדנאט שקבע בוודאות לפני שלושים וחמש שנה, כי דירות בניני-הדירות לא חוברו מעולם לרשת הביוב העירונית. רשת הביוב של הבית הרומאי אינה אלא אגדה, פרי דמיונם של בני זמננו.
העשירים ביותר ניצלו מאי-נוחות זו. אם גרו בביתם הפרטי, לא היה עליהם אלא לבנות בית-שימוש בגובה האדמה. לכאן הגיעו מי מוביל-המים. אם היה המקום רחוק מתעלת הביוב, האמורה לשטוף עמה את מי השופכין, הובילום בתעלה מתחת לפני הקרקע. תעלות אלו - אחת נתגלחה בשנת 1892 ליד סן פיטרו - לא היו עמוקות ביותר ולא היו מוגנות מפני ספיגה; סוחרי הדומן קבלו רשיון לרוקנן, כפי הנראה, בזמנו של אספאסינוס. העשירים ברי-המזל, אשר שכנו בדירת הקרקע בבנין-הדירות, נהנו מכל היתרונות של בית פרטי. העניים צריכים היו להרחיק לכת, על כל פנים, אל מחוץ לדירתם. מי שיכול היה לשאת בהוצאה הקטנה – שילם דמי כניסה לאחד מבתי-השימוש הצבוריים, שנוהלו על-ידי foricafum conductores. מספרם הרב של מיתקנים אלה, לפי עדות הרגיונאריס, מלמד על מספרם הרב של לקוחותיהם. כמו בכפרים נחשלים בימינו, נזקק רובו העצום של האזרחים ברומא בתקופת טראיאנוס לבתי-שימוש צבוריים. אך בזה תמה ההשוואה. בתי-השימוש ברומא מביכים את בן תקופתנו; די אם נזכור את הדוגמאות של פומפי, טימגאד ואוסטיה, ואת זו שברומא, אשר רמזנו עליה קודם - בדבר הסקה בחורף על-ידי חדר חימום: בית-השימוש הצבורי בהצטלבות הדרכים בין הפורום והפורום-יוליוס.
בית-השימוש הצבורי ברומא היה צבורי במלוא מובן המילה, ממש כבית-שימוש צבורי צבאי בימי מלחמה. אנשים נפגשו שם, שוחחו והחליפו ביניהם הזמנות לארוחות בלי כל מבוכה. עם זאת, היו בו מתקנים שהיינו מוותרים עליהם, או עיטורים שצר היה לנו לבזבזם במקום אשר כזה. כעשרים מושבים ניצבו בחצי עגול או רבוע, ומתחתם בתעלות קטנות זרמו מים בלי הפסק. המושבים היו עשויים שיש, ומסגרת הפתח היתה חטובה בדמות דולפינים, אשר שימשו גם משענת וגם גבול המושב. למעלה מן המושבים, לא היה זה בלתי רגיל לראות בתוך שקעים בקיר, אנדרטות של אלים או גבורים, כמו, למשל, בפאלאטין; או המזבח לפורטונה, אלת הבריאות והאושר, באוסטיה. תכופות, היו צלילים עליזים של מיזרקות-מים ממלאים את המקום כמו בטמגאד, למשל. למען האמת, אנו נדהמים נוכח תערובת זו של עדינות והמוניות, נוכח החגיגיות והחן שבקשוטים לעומת פשטותם של המבקרים. לזה אנו מוצאים דמיון רק במאה החמש-עשרה ב- madrasas שבפז. גם שם הועידו בתי-שימוש מקושטים בטיח עדין להפליא ומקורים עצי-ארזים מעשה תחרים, לשמש את ההמון. וכאן לפתע מתרחקת מאיתנו רומא בזמן ובמקום; אפילו בית-השימוש של ארמון המלכות, ההדור ומפואר כמקדש תחת כפתו, הכיל שלושה מושבים זה ליד זה. רומא מופלאה ומכוערת, אמנותית וחושנית, בלא מבוכה ובלא בושה, רומא המושיטה ידה להאגראב העתיקה מתקופת המרינידים.
בתי-השימוש הצבוריים לא שימשו מקום מפגש לקמצנים או לעניים המרודים. לא היה בדעתם של אלה להעשיר, אפילו באיסר(2) אחד, את ה- foricarum conductores, שומרי בתי-השימוש. הם בכרו להשתמש בצנצנות העשויות לדבר שהכובס העמיד לפני חנותו. תמורת מס, הוא קבל לכך רשות מאת אספאסיאנוס, ובדרך זו הבטיח לעצמו, חינם אין כסף, את מי-השתן הדרושים לו למלאכתו. היו גם עניים שנהגו לרוקן את סירי-הלילה שלהם (lasana), או את מיכלי-הצואה (pertusae sellae), אל תוך גיגית (dolium) שנקבעה בשקע מתחת למדרגות. והיה ונאסר הדבר עליהם על-ידי בעל הבית, היו מרוקנים אותם באחת מערמות-הצואה שבשכנות.
רוב סמטאותיה של רומא הקיסרית העלו צחנה נוראה של תעלות-שופכין (lacus), ככל סמטה בעיירה מוזנחת בימינו. סמטאות מעין אלו ריצף בזמנו קאטו הזקן, כאשר ניקה את תעלות-הביוב והובילן אל מתחת לגבעה האוונטינית. תעלות מצחינות אלו רווחו בימי קיקרו וקיסר; לוקרציוס מזכירן בשירו – de rerum natura. מאתים שנה לאחר מכן, בימיו של טראיאנוס עוד קיימים היו תלי-צואה אלה. אפשר היה לראות שם אמהות לא-נשואות המפקירות בחשאי את פרי-בטנן הבלתי-רצוי; ולעומתן מטרונות עקרות כשהן ממהרות, גם הן בחשאי, לחטוף את התינוק, בתקוה לשכנע בעל משתאה, כי אכן בנו הוא זה.
היו חלכאים שבקשו לחסוך לעצמם את טורח הירידה במדרגות רבות, או הליכה למרחק רב, והעדיפו לשפוך את תוכן סירי-הלילה ממרום משכנם אל הרחוב למטה - למרבה אי-נעימותם של העוברים ושבים. מזוהם, ולעתים פצוע, כבסאטירה של יובנאליס, לא נותרה לאותו עובר-אורח הברירה, אלא לתבוע לדין את אותו עבריין לא ידוע. קטעים רבים ב- Digest מלמדים, כי משפטני רומא הכירו בפעולה זו כבפשע, הביאוה בפני השופטים, חיפשו אחר הפושע, והעריכו את תשלום הנזק המגיע לנפגע. אולפיאנוס ממיין ומונה סימנים שונים לפיהם ניתן לאתר את הפושע.
"אם (אומר הוא) מחולקת הדירה (cenaculum) בין מספר דיירים, את הפיצויים יש לדרוש רק מן הדייר הדר באותו חלק-הדירה שנמצא בקומה שממנה נשפך הנוזל. במקרה בו השכיר הדייר חלק מדירתו, אך השאיר לעצמו את חלקה הגדול - הוא לבדו ישא באחריות. אך במקרה בו השכיר בעל הדירה את חלקה הגדול ולעצמו השאיר רק חלק קטן ממנה, תחול האחריות עליו ועל דייריו כאחד. הוא הדין כאשר נשפך נוזל או נזרק כלי מתוך גזוזטרה."
אולפיאנוס אינו פוטר את העבריין מעונש, אם עלה בידי החקירה לקבוע את זהותו; והוא מבקש מפקיד בית המשפט לעשות משפט צדק, ולהטיל עליו עונש השקול כנגד חומרת הפגיעה. למשל:
"אם כתוצאה מזריקת עביט כזה מן הבית, נגרם נזק לגופו של אדם חופשי, יפסוק השופט לנפגע, לבד מהוצאות העזרה הרפואית והוצאות אחרות שנבעו מן הטפול שהיה נצרך לו למען הבראתו, את הסכום המלא של משכורתו שנמנעה ממנה או תמנע ממנו בעתיד, אם פגמה הפעולה בכושר עבודתו."
בהשראת תקנות נבונות אלו הותקנו כנראה, החוקים שלנו למקרי תאונות. אך אנו לא השכלנו לאמץ תקנות אלו במלוא משמעותן, כי אולפיאנוס מסיים בחומרה ראויה לציון, במשפטו האחרון, בפשטות נטולת רגשנות, הוא מביע את דעתו האצילית על כבוד האדם: "אשר לצלקות או מומים העלולים להגרם מפציעות אלו - מן הנמנע לחשב מידות לנזק, כי גופו של אדם חופשי אין לו תמורה."
אצילות הרגש של משפט זה מתנשאת כפרח מעל לבור זוהמה, ומחריפה את צערנו ומבוכתנו לנוכח מציאות שמובלעת ממנה מצטיירת לעינינו עם נתוח חוק מעמיק זה. גם על הערים הגדולות שלנו מעיב צילם של דלות מנוולת, זוהמת שכונות-עוני וקלון עבריינות. אצלנו לפחות, מארה זו מרוכזת לרוב באזורים מסוימים. ברומא, דומה, חדרו משכנות העוני לכל פינה. כמעט בכל שטחי העיר היו בניני-הדירות קניינם של בעלי שלא התעניינו בניהולם הישיר. הם השכירו את הקומות העליונות לדייר ראשי, או למתווך-דירות, לתקופה של חמש שנים, ותמורת שכר-דירה שהיה שוה לפחות לזה של ה- domus שבקומת הקרקע. דייר ראשי זה שם את כל מעייניו בהפקת מירב התועלת מהשכרת הדירות שלרשותו. ועבודתו לא היתה מן הקלות. היה עליו לדאוג לתקונים, למצוא דיירים, להשכין שלום ביניהם, ולגבות ארבע פעמים בשנה את שכר הדירה. מדרך הטבע הוא אם ביקש פצוי לדאגותיו ולסיכון בו היה נתון - באמצעות עושק. עליה מתמדת בשכר הדירה היתה נושא נצחי לקינות בספרות הרומאית.
בשנת 153 לפסה"נ, נאלץ מלך גולה לגור יחד עם צייר אמן בגלל מצבו הכספי. בימי קיסר, היה על קטון הדיירים להעלות שכר דירה שנתי של 2,000 ססטרצות (80 דולר). בזמנם של דומיטיאנוס וטראיאנוס, היה מחיר אחוזה נאה בסורה או פרוסינו כמחיר דירה ברומא. עול שכר הדירה כבד היה כל כך, עד כי תכופות נאלצו הדיירים לשוב ולהשכיר כל חדר שנשאר עוד ברשותם. כמעט בכל בנין, ככל שהדירה היתה גבוהה יותר - כן רבתה הצפיפות ועמה הנוולות האופיינית להמון. אם קומת הקרקע היתה מחולקת לחנויות אחדות (taberna), - הסתופפו בה בעלי מלאכה, חנוונים ושומרי חדרי-אוכל, כמו בבנין המתואר אצל פטרוניוס. אם היתה בשמושו של בר-מזל אחד - היה זה מחזיק הדירות של בעל הבית. הקומות העליונות הוצפו בהמון. משפחות שלמות נדחסו בהן; בכל פינה נערמו צבורי אשפה וזוהמה, ופשפשים שרצו בכל פנה. ב- Satyricon של פטרוניוס, מסופר על אחד החלכאים שעם התחבאו מתחת למיטתו העלובה, נאלץ להדק את שפתיו אל הסדינים שהשחירו מרוב פשפשים. צבא-עבדים ושוערים, בפקודו של מנהל-בית מתרפס, שמרו על הסדר בבנין המגורים. רק לעתים רחוקות, היו בתי-המגורים של העיר סדורים בשורה לאורך הרחוב. לרוב דחוקים היו זה בזה בלאבירינט של רחובות ומעברים שהיו צרים, מעוקלים וחשוכים.
הערות:
1. אבוארדיפואה – שיטת משקל נהוגה באנגליה ובארצות הברית במסחר הכללי.
2. איסר - מטבע רומי.
לפריט הקודם
