תולדוט אתר ההיסטוריה - תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : התנועה הציונית וחזרת היהודים להיסטוריה

בחוגים אינטלקטואליים רבים בתוך התנועה הציונית נטען לעתים כי הציונות היא שהחזירה את היהודים להיסטוריה להשתתפות אוטונומית בתהליכים ההיסטוריים האידיאולוגיים והמוסדיים המודרניים. אף כי יש, כמובן, גרעין חזק של אמת בטענה זו בוודאי שאין היא האמת כולה.⁽¹⁷⁾ החזרה של הקיבוצים היהודיים להיסטוריה התחילה עם המודרנה, ובמיוחד עם תהליכי האמנסיפציה שבאו בעקבות המהפכה הצרפתית, ומצאה ביטוי בצורות שונות של גיבוש אידיאולוגי ודפוסים ארגוניים שונים אשר נבחנו ביתר פירוט בפרק הרביעי. הציונות הייתה אחת מצורות אלו אולי הרדיקלית ביותר ובתור שכזו אכן התמודדה והתעמתה עם המגמות והתנועות האחרות אשר התפתחו בקיבוצים היהודיים השונים.

התנועה הציונית, בשאיפתה לפתור חלק נכבד מן הבעיות שהתפתחו בתוך הקהילות והתנועות היהודיות בתקופה המודרנית, השיבה לבעיות אלה בדרך אחרת והתעמתה עם תשובותיהן של התנועות האמורות. שלוש חזיתות עיקריות בלטו בהתמודדותה של הציונות, חלקן התפתחו קודם עלייתה של הציונות וחלקן התפתחו יחד אתה. החזית הראשונה הייתה חזית ההתבוללות וההשכלה במערב אירופה ובמרכזה, בעיקר בצרפת ובגרמניה, ולא חזית ההשכלה במזרח אירופה. לפני כחמש-עשרה שנים ניתח י' כ"ץ, במאמר חשוב ומעניין,⁽¹⁸⁾ את האידיאולוגיה של תנועת ההתבוללות ושל תנועת ההשכלה המערבית והראה בבירור כי נושאי דגל ההשכלה וההתבוללות במערב ראו בהתבוללות הגדרה-מחדש של הקולקטיב היהודי, ולא רק ויתור על זהות יהודית ועל יציאה מהקולקטיב היהודי. הם אמנם לא תפסו זאת כקולקטיב פוליטי עם התמודדות ברורה על מקומו העצמאי בזרמי ההיסטוריה החדשה המתפתחת והולכת, אך הקולקטיב היהודי ומקומו בהיסטוריה זו, ולא רק היחיד, הוא שעמד במרכז תפיסתם. הציונות יצאה כנגד ההנחות האידיאולוגיות האומרות כי ההתבוללות היא דרך לגיטימית ובת-קיימא של ההשתלבות של יהודים כקולקטיב בתוך העולם המודרני. היא לחמה לא רק בטענה שההתבוללות איננה נותנת מענה לשאלת היהודים ואינה מבטיחה את הקיום הפיסי הקולקטיבי היהודי; מלחמתה הייתה גם אולי בעיקר במישור האידיאולוגי והתרבותי. המאבק והעימות כנגד ההתבוללות נמשך שנים רבות, והוא לבש צביון חדש אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר מרכז הכובד של ההוויה הקולקטיבית היהודית בגולה עבר לארצות-הברית. מעניין לציין את העובדה הפרדוקסלית, שדוד בן-גוריון מצא בעלי ברית לרעיונותיו ביהדות ארצות-הברית דווקא בקרב הזרמים המתבוללים ביותר ובקבוצות אשר הגדירו בצורה אחרת את הכניסה של היהודים להיסטוריה.

החזית השניה במאבקה של הציונות הייתה כלפי התנועות הפוליטיות הקולקטיביסטיות אשר התפתחו ופעלו בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה: תנועות של אוטונומיסטים כגון זו שצמחה מבית מדרשו של ש' דובנוב, של בונדיסטים ושל טריטוריאליסטים למיניהם. התנועה הציונית הייתה אחת מכמה זרמים ותנועות יהודיות קולקטיביות, חלקן לאומיות, שהתפתחו במרכז אירופה ובמזרחה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה.

תנועות אלה, שהתפתחו במקביל פחות או יותר לציונות, לא טענו כפי שטענו היהודים שהצטרפו לתנועות המהפכניות כי המהפכה תפתור את כל שאלת היהודים. לעומת זאת הדגישו תנועות פוליטיות אלו כי ליהודים, כקולקטיב בעל ממדים פוליטיים ותרבותיים משלו, יש חלק בהיסטוריה האירופית הכללית, במציאות האירופית וכחלק מגיבושה של התרבות המודרנית בתוכה, ועל כך אכן חלקה הציונות.

חזית נוספת שבה התעמתה הציונות הייתה הניאו-אורתודוקסיה; זו הייתה אולי החזית היחידה ששאפה אידיאולוגית, במשך תקופה ארוכה מאוד (מתחילת המאה ה- 19), להוציא את היהודים מתהליך הכניסה, שהתפתח והלך, להיסטוריה.⁽¹⁹⁾ במונח "ניאו-אורתודוקסיה" אין הכוונה לחוויה היהודית המסורתית ששררה בקיבוצי היהודים עד תקופת ההשכלה או עד תקופת המהפכות, אלא לאותו זרם שעלה דווקא בתקופה שהחברה המסורתית התפוררה והלכה. זרם זה, שממנו צמחה לימים אגודת ישראל, ואשר הציג את עצמו מאז ועד היום בצורות שונות כנושא ההמשכיות של הפעילות היהודית בעבר, ניסה להוציא עצמו, ואת הקולקטיב היהודי כולו, מתוך ההיסטוריה אשר התחילה להפתח בתקופה המודרנית. אך כפי שהראה ג' בקון בספרו, לא היה זרם זה יכול לעשות זאת הלכה למעשה, ועל כך מעידה עצם הקמתה של אגודת ישראל. כפי שהראה מ' סילבר⁽²⁰⁾ עצם העימות של האורתודוקסיה עם המציאות ההיסטורית החדשה הביא גם לפיתוח מגמות חדשות בהגדרת הקולקטיב היהודי והזהות הקולקטיבית היהודית בתוך הניאו-אורתודוקסיה, הרבה מעבר למקובל בחברה היהודית המסורתית שהייתה נתונה בשליטתו של הדפוס ההלכתי. הגדרות אלה הדגישו במידה מסוימת יסודות קדמוניים, לאומיים או אתניים, בגיבוש התודעה הקולקטיבית היהודית. הגדרות אלה היו כמובן שונות מאלה שהתפתחו בקרב התנועות היהודיות האחרות, כולל התנועות הציוניות, אך גם הן כבר כללו ניסוחים ורכיבים מודרניים רבים יותר מאלה ששררו בדפוס ההלכתי והמסורתי.

המאבקים בין התנועה הציונית לבין התנועות והמגמות האחרות בתוך הקהילות היהודיות עד מלחמת העולם השנייה התהוו והתגבשו בתוך מסגרת ההיסטוריה האירופית, והם התמקדו במקומם של היהודים במדינות-הלאום ובעולם של מדינות-הלאום המודרניות.

ייחודה של התנועה הציונית ניכר במתן הדגש כפול: הדגש של פעילות טריטוריאלית בארץ-ישראל; ושילוב פעילות זו עם ההדגש המהפכני, המכוון לגיבוש חברה ותרבות חדשה. עצמאות מדינית וביטול שעבוד מלכויות, היו כמובן יסוד מרכזי וחשוב מאוד בתפיסה הציונית, אבל לא רק בזו התמצתה התפיסה הלאומית הציונית. בהבדל ניכר למדי מרוב התנועות הלאומיות האחרות התפתח בציונות מימד נוסף על המימד המדיני; המימד המהפכני, השואף לשנות את פני החברה היהודית. אכן, הציונות הציגה את עצמה כתנועה לאומית מודרנית, אבל בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, היא לא קידשה באידיאולוגיה שלה את המציאות שבה חי הקולקטיב היהודי. התנועה הציונית לא שאפה להשיג עצמאות פוליטית לקיבוצים היהודיים בארצות שבהן הם חיו. היא לא קידשה לא את שפת הדיבור של היהודים, לא את מנהגיהם, לא את דרך חייהם. נהפוך הוא: הציונות חתרה להביא את היהודים למקום אחר, להחדיר לשון דיבור אחרת, חיים חדשים אמנם כהמשך להיסטוריה היהודית אך לא למציאות הממשית שלהם בארצות המושב של היהודים.⁽²¹⁾

חזרה ציונית זו להיסטוריה כקולקטיב מדיני, בעל בסיס טריטוריאלי במדינה, נשאה בחובה כאמור גם את המימד של השתלבות בתוך הציוויליזציה הכללית, האוניברסלית, המתפתחת והולכת באירופה לכאורה בעולם כולו. העיסוק בבעיות אלה היה משותף במידה רבה לתנועה הציונית, למדינת ישראל ולקיבוצים היהודיים השונים, אשר חזרו בדרכם להיסטוריה המודרנית.

אך בעיות משותפות אלה היוו גם מוקד חשוב מאוד של מחלוקות בין התנועה הציונית לבין התנועות והקיבוצים היהודיים האחרים. מוקד מחלוקת אלה היה המתח בין המימד הקרוי "ריאל פוליטי" של ההתיישבות בארץ, ומאוחר יותר של קיום מדינה לבין המימד האוניברסלי הציווילזטורי, של כניסת היהודים להיסטוריה. מחלוקות אלה נבעו כמובן ממאפייניה הייחודיים של הציונות, מעצם ההדגשה של חזרה להיסטוריה כקולקטיב פוליטי טריטוריאלי, כשחקן קולקטיבי עצמאי בזירה הבין-לאומית הריאלית. חזרה זו הביאה לכך שהקולקטיב החוזר להיסטוריה ולטריטוריה הועמד בפני הבעיות הריאליות הניצבות בפני כל קולקטיב כזה: פיתוח בסיס כלכלי, בעיות מדיניות, צבאיות ובטחוניות ועוד. הבעיות הממשיות החריפו בגלל מיקומה הגיאופוליטי של ישראל, שהיווה נקודת מוקד לסכסוכים בין-לאומיים ועולמיים.

בכך נבדלה כמובן התנועה הציונית, ולימים מדינת ישראל, מן הקולקטיבים היהודיים האחרים בארצות הגולה השונות, אשר השתלבותם בתוך סביבתם היוו מוקד מרכזי בהגותם ובשיחם. וכך התמקדו המחלוקות בין התנועה הציונית, ולימים מדינת ישראל, לבין הקיבוצים היהודיים השונים, ביחס בין היישוב והמדינה והערבים-הפלסטינים תושבי ארץ-ישראל ועמי מדינות ערב כפי שהראה מ' אביטבול במאמרו,⁽²²⁾ כבר ס' לוי ביטא בחדות בעיה זו בשלהי מלחמת העולם. מאוחר יותר, בשנות השבעים, ניסחה את הבעיה ואת הרגישויות האמורות בצורה חריפה, גם אם מנומסת יותר, סימון וייל, שכיהנה כשרת התרבות של צרפת דאז כשקיבלה תואר דוקטור כבוד של האוניברסיטה העברית. כדבריה:

ערכי היהדות של ימינו משולבים בתוך מבנה מדיני וחברתי אשר לא היה קיים זה למעלה מאלפיים שנה. אנו, יהודי התפוצות, מקווים כי ישראל תישאר מגינת הערכים הללו, ההומניות הזו. עלינו להכיר בכך שלהמשיך בנשיאת הדגל קשה שבעתיים במסגרת של מדינה אשר איננה עוד במעמד של מיעוט, שדבר היותו מיעוט נכפה עליו. אני תקווה כצרפתייה, אך כצרפתייה יהודייה וכיהודייה צרפתייה, כי מדינותינו יסייעו זו לזו לשאת דגל זה, וכי הן יתמידו בלא לאות ובכל מחיר בהגנה על אותם הערכים. ידוע לי כי כל מדינה מתקשה בכך לא פעם, כי כל מדינה ניצבת בפני הכרח לגייס את כוחותיה למטרות נוספות, כי לפעמים מתמודדות מדינות עם מצבים שהם בבחינת צו השעה; אלא שמאז ומתמיד התגאינו בכך שאנו מסוגלים להתעלות מעל לכך, כי אנו מונעים על ידי מניעים נשגבים יותר, אולי מכורח הנסיבות. כיום אני כולי תקווה כי נס זה ששמו ישראל, הנס של ירושלים, יישנה, ובטוחתני כי אתגר זה (אני סמוכה ובטוחה ולא רק מקווה) יהיה נצחונכם ממש כנצחוננו.⁽²³⁾

לימים הייתה בעיה זו נקודת המוקד של השיח והמחלוקות בין קבוצות רבות ביהדות ארצות-הברית, אירופה וישראל, כולל ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל.

הערות שוליים:

עיין המאמרים ב: אייזנשטדט, ש"נ וליסק מ' (עורכים), תשנ"ט. הציונות והחזרה להיסטוריה – הערכה מחדש. ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי.
ראו: Katz, J. 1982. "The Jewish Diaspora: Minority Positions and Majority Aspirations", Jerusalem Quarterly, 25, pp. 68-78
ברויאר, מ'. תשנ"א. עדה ודיוקנה: אורתודוכסיה יהודית ברייך הגרמני 1918-1871: היסטוריה חברתית של מיעוט דתי. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל; הנ"ל. תשמ"ז. תורה עם דרך-ארץ: התנועה, אישית ורעיונותיה. רמת-גן: אוניברסיטת בר אילן.
ראו: Silber, M.K. 1992. "The Emergence of Ultra-Orthodoxy", in: Wertheimer, Jake (ed.). The Uses of Tradition: Jewish Continuity in the Modern Era. New York: The Jewish Theological Seminary of America, pp. 23-84/
אבינרי, ש'. תש"ם. הרעיון הציוני לגווניו: פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, תל-אביב: עם עובד; ויטל, ד', תשל"ח-תשנ"א. המהפכה הציונית. תל-אביב: עם עובד; הרצברג א', תש"ל. הרעיון הציוני. ירושלים: כתר.
אביטבול, מ'. "השאלה הערבית ומקומה בביקורת האנטי-ציונית בצרפת", בתוך: אייזנשטדט, ש"נ וליסק מ' (עורכים), הציונות והחזרה להיסטוריה – הערכה מחדש. עם 425-417.
דבריה מובאים אצל ש"נ אייזנשטדט. תשמ"ט. החברה הישראלית בתמורותיה. ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ' 398.