תולדוט אתר ההיסטוריה - שנות השלושים והעליה החמישית : ראשיתה של ההעפלה

עליה בלתי לגאלית לארץ

עליה יהודית לארץ ישראל שלא בהיתר השלטונות התקיימה למן ראשיתן של העליות הציוניות, מתוך קשיים שהערימו השלטונות המקומיים (תחילה התורכים ואחר-כך הבריטים) על העולים. עם זאת במונח 'העפלה' איננו כוללים את עלייתם של בודדים או קבוצות קטנות לארץ, אלא ליוזמות התנועתיות המתמשכות להעלאתם המאורגנת בסתר, בדרך הים, של מאות יהודים ומאוחר יותר גם של אלפים לארץ בתקופת השלטון הבריטי.

עלייתם החוקית של יהודים לארץ בתקופת המנדט הבריטי היתה כרוכה בהשגתו של היתר (סרטיפיקט) מטעמם. היתר זה נועד לאפשר לשלטונות לשלוט על פי מדיניותם על קצב העליה לארץ, היקפה, התאמתה ליכולת הכלכלית המשוערת של המשק המקומי וכן לאפשר לשלטונות לנהל מדיניות המתחשבת גם באינטרסים הבריטיים אל מול האוכלוסיה הערבית המקומית.

מראשיתו של השלטון הבריטי בארץ נכנסו יהודים לארץ ללא קבלת רשות רשמית בשלוש דרכים עיקריות: מעבר דרך גבולותיה היבשתיים ובייחוד מן הגבול הצפוני; הגעה לארץ כתיירים והשארות בה לאחר פקיעת תוקף האשרה ונישואים פיקטיביים עם תושבי הארץ או עם בעלי רשיונות עליה אליה. החל משנת 1931 החלו להגיע לארץ גם קבוצות מאורגנות של תיירים שנשארו בה. הידועות שבקבוצות הללו היו תיירים שהגיעו ארצה כאורחי ה'מכביה' הראשונה וכמבקרי 'יריד המזרח', שנערכו שניהם בשנת 1932 ונשארו בארץ. בהמשך עסקו בכך גם אנשים פרטיים. המוכר שבהם יהושע השל פרבשטיין, איש 'המזרחי'.

עליה זו נתפשה בתחילה על-ידי ההנהלה הציונית כעליה המשבשת את הסדרתה המאורגנת של העליה היהודית לארץ ואת תהליך חלוקתם של הסרטיפיקטים לעולים בהתאם למידת התאמתם המשוערת לצרכי היישוב כפי שהוגדרו על-ידה. הבריטים מצדם פעלו כנגד עולים אלו הן במבצעי מעצרים וחיפוש שיזמו והן על-ידי הקטנת מספרם של הסרטיפיקטים שניפקו למוסדות הציוניים בהתאם למספרם המשוער של העולים הבלתי ליגאליים.

העפלה

עם התגברות העליה מאירופה המזרחית ומגרמניה בתקופת העליה החמישית, ובייחוד לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הוגדל מספר הסרטיפיקטים שהקציב השלטון הבריטי ליהודים. אך כמות זו עדיין לא הספיקה אל מול המציאות הפוליטית והכלכלית שהלכה והתקדרה. על רקע זה הועלה הרעיון להעלות באופן יזום בדרך הים קבוצות עולים בלתי לגאליות לארץ.

ספינת המעפילים הראשונה שהגיעה לארץ בשנת 1934 היתה 'ולוס'. באניה זו הובאו 350 מעפילים ביזמתם של אנשי ה'הגנה' ובראשם אליהו גולומב וחברי 'הקיבוץ המאוחד'. יוסף ברפל, חבר קבוצת עיינות, הוא שאיתר את ספינת המעפילים 'ולוס' ושכר אותה לכאורה לשם 'מסע סטודנטים למזרח התיכון'. המעפילים עצמם השתייכו לתנועת 'החלוץ' בפולין. הפלגתה השניה של 'ולוס' התגלתה על-ידי הבריטים והספינה נאלצה לחזור ליוון לאחר שהורידה רק 50 עולים בארץ. מסעה חזרה נכרך בסבל מתמשך שנגרם לעולים בשל סירובן של מדינות אירופאיות שונות לקבלם אל תחומן. עולים אלו שבו לבסוף לפולין ומאוחר יותר הועלו לארץ ברשיון.

כמעט במקביל אורגנה על-ידי התנועה הרביזיוניסטית הפלגה של ספינת המעפילים 'קאפולו'. הפלגה זו הסתיימה בכישלון והספינה חזרה כלעומת שבאה. נוסעי הספינה הועברו לספינה אחרת בשם 'אוניון' שהצליחה להוריד בחופי הארץ כמאה מעפילים. מעטים מהם (17 במספר) נתפסו על-ידי הבריטים וגורשו מן הארץ. לאחר שלושת הנסיונות הללו פסקו מאמצי ההעפלה של שתי התנועות וחודשו שוב רק בשנת 1937 .

בשנת 1937 חודשה ההעפלה. אנשי התנועה הרביזיוניסטית שחדשו את מבצעי ההעפלה במסגרת מבצע 'אף על פי', שאורגן על ידי משה קריבושיין (לימים גלילי). במסגרת זו הגיעו לארץ במהלך שנת 1937 כ- 7000 נפש. במקביל חודשו מבצעי ההעפלה של אנשי תנועת העבודה. אנשי 'הקיבוץ המאוחד' יצאו ליוון והחלו ביצירת קשרים עם בעלי ספינות ועם ספנים לקראת חידוש ההעפלה. ניסיונם לקבל אישור ליוזמה זו מצד ראשי הסוכנות היהודית נתקל בסירוב רשמי, אך באופן לא-רשמי זכה לאהדה אישית. עם זאת לווה מפעלם מקרוב על-ידי ראשי תנועת העבודה בארץ, בהם ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ואליהו גולומב. הספינה הראשונה שהגיעה בשנה זו היתה 'פוסידון' שהביאה 56 מעפילים. אלה פוזרו על-ידי אנשי ה'הגנה' ביישובי עמק חפר. במהלך שנת 1938 הצליחו להגיע בחשאי לארץ עוד שלוש ספינות שארגנו חברי 'הקיבוץ המאוחד' באירופה. בשנת 1938 הגיעו לארץ כ- 3,000 מעפילים ובשנת 1939 16,000 מעפילים נוספים. עד פרוץ המלחמה הגיעו לארץ כ- 20,000 מעפילים בדרך הים ב- 50 הפלגות.

בין השנים 1938-1937 לא נתפסו ספינות המעפילים, אך בשנת 1939 הצליחו הבריטים לתפוס אניות רבות, והעולים בהן נכלאו או גורשו מן הארץ. תגובה חריפה נוספת של השלטונות באה לידי ביטוי בהפחתת מספרם של המעפילים שנתפסו ממכסת ההגירה החוקית של יהודים לארץ.

בשנת 1938 חל מפנה בעמדתה של ההנהגה הציונית להעפלה בעקבות שני מאורעות היסטוריים: 'ליל הבדולח' שהתרחש בגרמניה ובאוסטריה ופרסום 'הספר הלבן' במאי 1939, שבו זנחה בריטניה את רעיון הקמתה של מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל והתכחשה להצהרת בלפור.

בעקבות אלו אימץ דוד בן-גוריון ועימו הנהגתה של ההסתדרות הציונית את ההעפלה כחלק מן המאבק במדיניות הבריטית בארץ ישראל. משלב זה שימשה ההעפלה כאמצעי להשגת המטרות הלאומיות הכלליות. עם ההחלטה לרתום את ההעפלה ליעדי המדיניות הציונית הוכפפו גם הגורמים שעסקו בארגונה למרותם של המוסדות הנבחרים, בעיקר בנושאי פיזור וקליטת העולים ופחות בנושא בחירת הנוסעים והרכבם.

בשנת 1939, כתוצאה מהחלטתם של המוסדות הלאומיים לתמוך בהעפלה הוקם המוסד לעליה ב', כזרוע של ארגון ה'הגנה'. שאול אביגור עמד בראשו של ארגון זה, תפקיד שבו נשא עד קום המדינה.

ב- 1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה. ככל שהתעצמה המלחמה באירופה כן גבר רצונם של יהודים רבים למלט את עצמם. השלטון הבריטי לא שינה את מדיניות ההגירה שלו עם שינוי תנאי המציאות באירופה והמשיך לדבוק בעקרונות שהותוו ב'ספר הלבן' שפורסם במאי 1939, שבהם נקבע כי מספר העולים לארץ יוגבל, כמו-גם גודלו של הישוב היהודי בה.

על רקע זה הפכה ההעפלה עבור רבים מן העולים לכורח קיומי. מספרן של האוניות הוכפל: בעוד שבשנת 1938 הגיעו אל חופי הארץ 14 ספינות, בשנת 1939 הוכפל מספרן והגיע ל- 28. באוגוסט 1939 הגיעו שמונה ספינות נוספות, וספינות נוספות המשיכו להגיע גם בחודשי המלחמה הראשונים.

בהכללה, ניתן להבחין בשלושה שלבים עיקריים שאפיינו את ההעפלה בין השנים 1939-1934:

ההעפלה בשנת 1934, שנבעה בעיקרה מחסימתם עלייתם של חברי התנועות החלוציות ההמוניות, בייחוד בפולין, שביקשו לעצמם דרכי עלייה חלופיות לארץ, בשל ההגבלות שהטיל המשטר הבריטי על עלייה ליגאלית לארץ .
עליית הצלה - עם התגברות רדיפות היהודים בגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה פנו יהודים רבים לנתיב בריחה זה כדרך מילוט אישית וציבורית.
העפלה במסגרת המאבק הלאומי בבריטים וכתגובה להגבלות שהוטלו על היישוב היהודי בארץ ועל הציבור היהודי ששאף לעלות אליה מכח התקנות שפורסמו ב'ספר הלבן' בשנת 1939.