ביום שבו גילה שהוא המקולל באנשים, התחנן אֶדיפּוּס בפני קְרֶאוֹן שיגרש אותו מתֵבַּי. אלא שקראון נהנה להראות לגיסו-אחיינו שהשלטון כבר אינו בידיו, ולכן אטם את ליבו. כעבור זמן מה התאושש אדיפוס וביקש להישאר בעיר. עכשיו הבין שעשה את מה שעשה לא מתוך פגם בטבעו, אלא מאי-ידיעה ומכורח הגורל. דווקא אז החליט קראון לסלק את האיש הטמא, ובניו של אדיפוס לא התערבו למען אביהם.
וכך, במשך שנים, נדד אדיפוס כקבצן עיוור ברחבי יוון. בתו אַנטיגוֹנֵה אחזה בידו, הובילה אותו בדרכו ודאגה לכל צרכיו.
יום אחד הגיעו אדיפוס ובתו לחורשת אלות הנקמה, הן האֶריניוֹת, באזור קוֹלוֹנוֹס שבפרוורי אתונה. על-פי נבואה שקיבל מאַפּוֹלוֹן, ידע אדיפוס שבמקום הזה ימצא את מנוחתו האחרונה, ומקברו יביא לאתונה ברכה ומגן מאויביה. אבל שמחתו לא ארכה. תושבי האזור שמעו שנוכרי הֵעז לחדור לאתר המקודש, חשו למקום והורו להֵלֶך העיוור לצאת מתחומי החורשה. הם הושיבו אותו על סלע בשוליה, ולאחר שחקרו אותו וגילו את זהותו תבעו שיסתלק מייד לבל יחלל את הארץ בנוכחותו. רק לאחר שאנטיגונה שטחה לפניהם את תחנוניה, ואדיפוס ביאר להם שהוא חף מעוון ובא כמי שנושא ברכה לארץ, הבינו אנשי קולונוס שהעניין חשוב מכדי שיכריעו בו בעצמם, ושלחו לזמן מאתונה את המלך תֵסֶאוּס.
בעודם מחכים לבואו של תסאוס הגיעה במפתיע איסְמֶנֵה, בתו של אדיפוס ואחותה של אנטיגונה. היא התגנבה מתבי כדי לבשר לאביה שאֶטֶאוֹקְלֵס בנו הצעיר גירש מהעיר את פּוֹלינֵייקֵס בנו הבכור ותפס את רסן השלטון. איסמנה סיפרה שפולינייקס גלה לאַרגוֹס, נשא לאשה את בתו של המלך אַדרַסטוֹס, ובתמיכת חותנו הוא עולה עם צבא ארגוס כדי לכבוש את תבי ולהדיח את אחיו מכס המלוכה. אלא שלאיש מצמד האחים אין סיכוי לנצח בלי עזרתו של אדיפוס. שליחים באו מדֶלפי ובפיהם נבואה חדשה, שבה קובע האל שרק זה שיחזיק באדיפוס חי או מת יזכה בעוצמה שתקנה לו ניצחון. לכן שיגר אטאוקלס את קראון לאתונה על-מנת שיחזיר את אדיפוס, ואולם אין בדעת קראון ואטאוקלס להשיב את אדיפוס לביתו, אף לא להקצות לו קבר באדמת תבי. כל מטרתם היא להשתמש בו, ולצורך זה יחזיקו אותו סמוך לגבולות העיר, כדי שיפיקו תועלת משהותו שם או מקברו.
לשמע הדברים האלה הצהיר אדיפוס שלא יצטרף לאיש מבניו, וניבא שמול חומות תבי הם יהרגו זה את זה, ותיוותר להם רק נחלת קבר להתחלק בה. בעצת יושבי קוֹלוֹנוֹס שלח אדיפוס את איסמנה לרַצוֹת למענו את האריניות, האלות האיומות היושבות בחורשה, והורה לה להתפלל למענו, לנסך להן מים ודבש ולהניח לכבודן ענפי זיתים.
ואז הגיע למקום המלך תסאוס. בלי לדעת את סיבת בואו של אדיפוס קיבל תסאוס את פניו במאור פנים, וכמי שבעצמו התנסה בגלות ותלאות הציע להלך האביון והמנודה מחסה והגנה. אדיפוס ענה שלא בא בידיים ריקות, אלא כנושא ברכה לאתונה:
לך אציע את גופי המיוסר
כשי. אין הוא נעים לעין, ואולם
יש רווח בו אשר עולה על יופי סתם.
"מה הרווח שגופך יביא?" שאל תסאוס, ואדיפוס ענה שהרווח יתגלה רק לאחר שתסאוס יקבור אותו.
זמן-מה לאחר שתסאוס יצא שוב לדרכו, הגיע למקום קראון בלוויית כמה מחייליו. תחילה דיבר במתק שפתיים והזמין את אדיפוס לשוב לארצו ולמשפחתו. אבל כשראה שכוונותיו שקופות, שאדיפוס עוין ולא ילך איתו, גילה לאיש העיוור שבדרכו למקום שבה את איסְמֶנֵה, ומייד ציווה על חייליו להוביל בכוח גם את אנטיגוֹנֵה. כך חשב לשבור את התנגדותו של האיש חסר-הישע. אבל אדיפוס הגיב במילים בוטות וקילל את קראון, עד שהלה התנפל עליו בזעם והחל לגרור אותו בכוח.
אנשי קוֹלוֹנוֹס ניסו לעכב את קראון, ולשמע הצעקות נזעק תסאוס ובא בעוד מועד. כששמע מה אירע בהיעדרו שלח את חייליו לרדוף אחרי חוטפי הנערות, ונזף בקראון על שהוא בא לארץ ריבונית ושומרת חוק ומעז לנהוג בה בשרירות לב. הוא נטל את קראון עימו והצטרף למרדף. לאחר שהביס את חיילי תבי, שב תסאוס לחורשה הקדושה והחזיר לאדיפוס את שתי בנותיו.
בדרכו חזרה מצא תסאוס את פּוֹלינֵייקֵס כורע ליד מזבח ומתחנן לראות את אביו. שמחתו של אדיפוס על שחרור בנותיו הושבתה כשנודע לו שגם פולינייקס בא. תחילה סירב לפוגשו, אך לאחר שתסאוס הפציר בו להטות אוזן לבנו שבא כמתחנן ולכן נהנה מחסות האל, ניאות לכך.
פולינייקס התייצב נרגש לפני אביו. הוא הביע חרטה על שהזניח אותו, והבטיח לו שיחזיר אותו לביתו. כדי למצוא מסילות לליבו הזכיר ששניהם גולים ומנודים, ועל-סמך אחדות גורל זו התחנן בפני אדיפוס שיסייע לו לנצח את אחיו, כיוון שבלי עזרתו נחרץ גורלו לכליה. אבל אדיפוס מיאן לסלוח לו. במילים קשות ניבא לבנו שיובס בקרב, ושהוא ואחיו יהרגו זה את זה. לשמע הדברים נפרד פולינייקס משתי אחיותיו ויצא נואש לשוב אל צבאו.
כשסילק אדיפוס את חשבונו עם בני משפחתו, ולאחר שהוכח בעליל שאכן מצא לו מקום, ניתן ממרום האות שקיצו קרב. משמים נשתלחו ברקים ובקעו רעמים אדירים. מייד ביקש אדיפוס שימהרו לקרוא לתסאוס, ובבואו ביאר לו שבאותות אלה מודיעים לו האלים שקיצו הגיע. הוא הסביר שהוא עצמו, בלי זרוע מכוונת, ינחה את תסאוס אל המקום שבו עליו למות. הקבר החבוי הזה, כך אמר, ימציא לאתונה הגנה וביטחון יותר משפע נשק וגייסות. לכן על תסאוס לשמור את מקום הקבר בסוד, ולא לחשוף אותו באוזני איש. רק על סף מותו עליו לגלות אותו ליורשו, והיורש יגלה ליורשו שלו, וכך לעד.
ברגע זה כאילו נפקחו עיניו הסומות של אדיפוס. הוא פסע ראשון, ובלי שאיש נגע בו הנחה את תסאוס, ועימו את שתי בנותיו וכמה מלווים נוספים. הם צעדו בעקבותיו עד למורד התלול שנקרא "מפתן הנחושת" שממנו, על-פי המסורת, יורד גרם מעלות לשאול. לא רחוק משם, ליד עץ אגס נבוב וקבר עתיק, פשט אדיפוס את בגדיו המזוהמים. בנותיו יצאו אל הר דֵמֵטֵר, הביאו מי מעיין טהור ורחצו את אביהם. לאחר שהלבישו אותו כיאה נשמע שוב רעם שזאוס שיגר מהשאול לאות שיש להיפרד. הבנות צנחו לרגלי אדיפוס בבכי ויללות, והוא חיבק אותן ונפרד מהן בדברי הודיה על מסירותן הנפלאה, שגמולה היחיד הוא האהבה שרחש להן. כשפסקו לרגע לקונן, נשמע מתוך הדממה קול אדיר:
היתה דממה, ואז לפתע מישהו
צעק אליו, עד שכולם בבת-אחת
הוכו בתדהמה ושׂיערם סמר.
כי אל היה זה שקרא לו שוב ושוב:
"הו אדיפוס, מדוע אנו מאחרים
לצאת? הרי כבר התעכבת למכביר!"
אדיפוס קם, ולאחר שהשביע את תסאוס שידאג לבנותיו, שלח אותן עם יתר המלווים ודרש שלא יפנו את מבטן לאחור. אז יצא לדרך כשרק תסאוס מתלווה אליו. כעבור זמן-מה, כשבני הלוויה עצרו והסתכלו, הם הבחינו שאדיפוס כבר פס ונעלם. תסאוס עמד שם לבדו, מסוכך על עיניו כאילו ראה חזיון אימים, ואז כרע, ובאלם סגד לאדמה ולאלי האוֹלימפּוֹס. אבל באיזו דרך נטלו האלים את אדיפוס הם לא ידעו:
אבל באיזו דרך מת, אין איש אשר
יֵדע לומר, אלא תסאוס לבדו.
כי לא ברק לוהֵב שמיידה האל
נטל את נשמתו, ובאותה שעה
לא התפרצה סופה ממצולות הים.
אולי שליח אלוהי בא, או רצפת
הארץ הקודרת נפערה ברוך.
כי לא ליווה נְהִי את הסתלקות האיש,
לא סבל או מחלה, וביחס לאדם
זה היה נס...


לפריט הקודם
לפריט הבא