באי אוֹגִיגִיָה ישבה הנימפה קַליפְּסוֹ יפת המחלפות. היא גרה במערה רחבה שסביבה צמח חורש ובו עצי אשור, תרזות וברושים מפיצי ניחוח. אל חורש זה באו לקנן להקות ינשופים, נצים ועורבי-ים. גפן עמוסה אשכולות השתרגה אל כותלי המערה, וארבעה מעיינות זכים פיכו לידה. זרמם התפתל אל בין כרי דשא שופעי סיגלים וקיסוס. קליפסו קיבלה בחיבה את אודיסאוס, ומרגע שליבה דבק בו, רצתה שיהיה בעלה ולא הניחה לו לעזוב. בקסמי יופייה ובמילים מלבבות היא השתדלה להשכיח מליבו את רצונו לשוב לאיתַקָה, ואף הבטיחה שתעניק לו אלמוות ותפטור אותו מזיקנה.

שבע שנים החזיקה קליפסו באודיסאוס, ובכל זאת לא זכתה באהבתו. בלילות הוא שכב בחיקה ונענה לחיבוקיה, ובימים היה יושב על סלע, מתבונן בים הרחב, ודמעות געגועים זלגו מעיניו ונטפו על הבגד שארגה לו הנימפה. בינתיים התקבצו בארמונו שבאיתקה המון צעירים ממיטב המשפחות, חלקם בני המקום, ואחרים באו מהאיים דוּליכִיוֹן, סַמֵה וזַקינתוֹס. הם הסיקו שאודיסאוס מת, וחיזרו אחר אשתו פֵּנֶלוֹפֵּה. כל אחד מהם קיווה לשאת אותה לאשה ולזכות בכס המלוכה הפנוי. כשדרשו שתבחר בחתן, ענתה להם פנלופה שבעלה עדיין חי, שכן בנבואה אמינה נאמר לה שהוא אמור לשוב לביתו. אבל ככל שחלף הזמן הם הגבירו את לחצם, ולא הרפו עד שנאלצה להבטיח שתסכים להינשא לאחד מהם. היא אף קבעה לכך מועד: כשתסיים לארוג תכריך ללָאֶרטֵס אבי בעלה, שהיה ישיש מופלג בשנים. פנלופה העמידה נול גדול בחדרה. ביום היתה אורגת את התכריך, ובלילה, לאור אבוקה, היתה פורמת בהיחבא את המסכת הארוגה.

כך הוליכה אותם שולל במשך שלוש שנים. אך בשנה הרביעית הלשינה עליה אחת השפחות, והמחזרים, שמצאו אותה פורמת את האריג, השגיחו שתסיים את המלאכה. כדי לאלץ אותה להחליט, הם ישבו בארמון ועשו בו כבתוך שלהם: שחטו בהמות מעדרי אודיסאוס, ערכו כֵּרות שבהן אכלו ממזווה הבית, שתו יינות ממרתפיו, ואף התעלסו עם השפחות. עד שהגיעה השנה שיעדו האלים לשובו של אודיסאוס. היתה זו אַתֵנָה שהעלתה את זכרו באוזני זאוס, ובהשפעתה החליט שאין להתחשב עוד בזעמו של פּוֹסֵיידוֹן. וכך נקבע שהֶרמֵס ייצא לאוֹגיגיה ויצווה על קליפסו שתשלח את אודיסאוס לדרכו.

בינתיים נעלה אתנה את סנדלי הזהב, ועפה לאיתקה כדי לשוחח עם טֵלֶמָכוֹס, בנו של אודיסאוס. בדמות מֶנְטֵס מלך הטָפים התייצבה האלה על מפתן הארמון בשעה שהמחזרים ערכו את סעודתם. היא עודדה את טלמכוס, ואמרה לו שכבר בגר ועליו לפקח על הנעשה בביתו. לפי עצתה הוא כינס למחרת את אזרחי העיר ותבע במפגיע מהמחזרים שייצאו מהארמון. כשסיים את דבריו, שיגר זאוס שני נשרים זעומי עיניים, שריחפו מעל הנאספים וניקרו זה את צווארו של זה. למראה המופת הזה קם הַליתֶרסֵס הישיש, שידע לנחש בציפורים, וקבע שאודיסאוס חי. הוא ניבא שהוא עתיד לשוב בקרוב, והוסיף שאסון עומד לבוא על המחזרים. אבל הצעירים השחצנים פטרו אותו בבוז, ודובריהם, אַנטינוֹאוֹס ואֶוּרימַכוֹס, תבעו מטלמכוס שיצווה על אמו לשוב לבית הוריה כדי שאביה ישיא אותה לאחד מהם. שניהם הזהירו אותו שכל עוד תדחה את נישואיה, יוסיפו לשבת בביתו ולהשחית את קנייניו.

כשהתפזרה האסיפה, שוב נפגשה אתנה עם טלמכוס, והפעם בדמותו של מֶנְטוֹר, שהיה ידידו של אביו. היא חיזקה את ידיו ועזרה לו להכין ספינה ולצייד אותה. לאחר שהאלה הפילה שינה על המחזרים, הפליג טלמכוס בהיחבא לדרכו. הוא יצא אל נֶסטוֹר בפּילוֹס ואל מֶנֶלַאוֹס בסְפַּרטָה, אולי ישמע מפיהם ידיעות על גורל אביו.

הרמס נעל את סנדלי הזהב המכונפים, אחז במטה הפלאים שבכוחו להטיל שינה על כל יצור, ריחף מעל הים והגיע לנווה החמדה של קליפסו. הנימפה היפה ישבה במערה ליד האח הבוערת, אורגת בגד מחוטי זהב ושרה בקולה הערב. לאחר שכיבדה את הרמס במזון האלים והשקתה אותו נֶקטַר מאדים, ביקשה שיגיד לה את מטרת בואו. כשאמר לה לשם מה בא, נבהלה קליפסו, ובמרירות קבלה על צרות עינם של האלים, שמתנכלים לאושרה ואינם מניחים לה להחזיק בגבר שהצילה מגלי הים, סיפקה לו את כל מחסורו ורצתה בו כבעל. אבל הרמס הזהיר אותה לבל תתקומם נגד זאוס, ולאחר שהתעופף לדרכו היא ירדה בעצב אל החוף ובישרה לאודיסאוס שתשלח אותו לדרכו.
בערב היא ערכה לו סעודה במערה, וכאשר כילו לאכול אמרה לו שהוא יכול ללכת לשלום אם הוא מתגעגע לארצו, אבל אילו ידע אילו תלאות מצפות לו, היה מעדיף להיות לה לבעל ולזכות באלמוות. הן בוודאי אין היא פחות יפה וגבוהה מאשתו. אודיסאוס ענה לה שפנלופה אכן נופלת ממנה ביופייה ובקומתה, שכן כאשה רגילה אין היא פטורה משיני הזמן, ובכל זאת אין הוא יכול שלא להשתוקק לשוב לביתו. אותו לילה הם התעלסו בעדנה במערה, וכשהאיר השחר היא ציידה אותו בגרזן ובמקדח. מעצים גדולים שכרת והקציע בנה אודיסאוס דוברה וקבע בה תורן ומפרש. בארבעה ימים הוא השלים את התקנת כלי-השיט, וביום החמישי יצא לדרכו. לפני שהפליג בדוברה רחצה אותו הנימפה, הלבישה אותו בגד מפיץ ניחוח, וציידה אותו במים, ביין ובמיני מזון. היא גם דאגה שתנשב רוח נוחה וחרישית. ואכן, שבעה-עשר ימים הוא שט למישרין, וביום השמונה-עשר נראו באופק הרי סְכֶרִיָה, היא ארץ הפַייאָקים.

אותו יום שב פוסיידון מאתיופיה, וכשראה ממרחקים את אודיסאוס משייט בדוברה, בערה חמתו. מייד אחז בקלשונו, קיבץ עננים ועורר רוחות עזות שנשבו מכל עבר. בבת-אחת חשכו השמים והתחוללה סערה עזה. גלים כבירים טילטלו את הדוברה, ואחד מהם שבר את התורן וסחף אותו עם הסיפון. אודיסאוס צלל, בגדו הכבד משך אותו לתהומות, ורק במאמץ הוא צף על-פני המים ושחה אל הדוברה. אותו רגע יצאה אליו מנבכי הים אינוֹ בת קַדמוֹס, שהפכה לאלת-ים ונקראה לֶאוּקוֹתֵיאָה. בחמלה היא יעצה לאודיסאוס שיפשוט את בגדו, כדי שיקל עליו לשחות. אחר-כך היא נתנה לו את צעיפה, ואמרה שאם יקשור אותו למותניו לא יטבע; וכשיגיע לחוף, עליו להסיר את הצעיף ולהשליך אותו לעבר הים מבלי להביט בו.

כשנעלמה האלה במצולות, ניפץ גל גדול את הדוברה. אודיסאוס נאחז באחת הקורות, הסיר את בגדיו, קשר מתחת לחזהו את הצעיף וקפץ למים הגועשים. בינתיים הסתלק פוסיידון, ואתנה עצרה את הרוחות. רק לרוח הצפונית היא הניחה לנשב, כדי שתישא את אודיסאוס אל חוף ארץ הפייאקים. שני ימים ושני לילות גרפו אותו הגלים, ובבוקר היום השלישי הוא ראה לשמחתו את היבשה. כשהתקרב, הבחין שהאי מוקף צוקים שמשברים נחבטים בהם. לכן החליט לשחות לאורך החוף, עד שימצא ביניהם איזו פרצה או נמל. בשארית כוחו הוא שחה; מדי פעם השליכו אותו הגלים אל הצוקים, וידיו נחבלו כשאחז בזיזיהם, עד שלבסוף הגיע אל שפך שליו של נהר. במקום הזה נפל על החול באפיסת כוחות ופלט את המים מפיו ומנחיריו. כשהתאושש, השליך לשפך הנהר את הצעיף, והזרם נשא אותו הימה אל ידי לאוקותיאה. לאחר שנשק את האדמה, מצא אודיסאוס מחסה בחורשה שהשתרעה על גבעה ליד המים. בסבך השיחים הוא ערם מצע של עלים יבשים, כיסה את גופו הערום בשמיכת עלים למגן מפני הצינה, ושקע בתרדמה.

לפריט הקודם
לפריט הבא