שוב יצאה הזקנה להביא מים, ולאחר שרחצה את רגליו וסכה אותן בשמן, קירב אודיסאוס את כיסאו לאש וכיסה את הצלקת בסחבותיו. פנלופה פנתה אליו ושיתפה אותו בלבטיה: האם עליה להישאר עם בנה בבית ולהמתין לבעלה, או שמא עליה לבחור בטוב שבמחזרים ולהינשא לו, שכן בנה כבר גדל וגם הוא מעוניין שתצא מהארמון כדי שיחדלו לבזבז את רכושו. אחר-כך סיפרה לו חלום שחלמה: מהמים יצאו עשרים אווזים, ולשמחתה ניקרו גרעיני חיטה לצד הבית. לפתע ירד עיט רחב כנפים ועקום צוואר, שיבר את צווארם, והשאיר את פגריהם מוטלים בחצר. כשפרצה בבכי על אווזיה, שב העיט, התיישב על אחת מקורות הגג, ובקול של אדם ניחם אותה באומרו שאין זה חלום, אלא מעשה שאכן יתרחש. משום שהאווזים הם מחזריה, והוא אינו עיט אלא בעלה ששב וימיט על כולם מוות מביש. כשסיים את דבריו היא פקחה עיניים, וראתה את אווזיה שעדיין ניקרו מאותו אבוס.

אודיסאוס ענה לה שמובן החלום גלוי. בעלה בעצמו פתר אותו, ומה שאמר לה אכן יקרה בקרוב. גם פנלופה סברה שאין זה חלום שווא, אבל הוסיפה שבכל זאת לא תוכל עוד לדחות את יום נישואיה המר. היא גילתה לו שהחליטה לבחור לה חתן על-ידי תחרות: שנים-עשר גרזינים ייקבעו בקרקע בשורה; האיש שידרוך את הקשת, וחיצו יחלוף דרך כל הגרזינים, הוא שיזכה בה; למרות אהבתה לבית בעלה, היא תלך עם אותו גבר. הנוכרי עודד אותה שלא תדחה את מועד התחרות, כי אודיסאוס יימצא בביתו עוד לפני שאיש מהם ידרוך את הקשת ויירה בה לעבר הגרזינים. פנלופה הקשיבה ואמרה שאילו רצה להוסיף ולדבר, לעולם לא היתה נרדמת, אבל האלים קבעו מידה לכל דבר, גם לעֵירוּת, ועל כן הגיעה השעה שתעלה על משכבה. בדברים אלה היא נפרדה ממנו. כשנסגרה בחדרה היא שפכה דמעות על אודיסאוס, עד שאַתֵנָה נסכה בעפעפיה שינה מתוקה.

לפריט הקודם
לפריט הבא