תולדוט אתר ההיסטוריה - מאורעות תרפ"א מהזווית של המדיניות הבריטית

מאורעות תרפ"א

בתום המאבק הקשה עם קבוצת ברנדייס בארצות-הברית, עמד וייצמן לפני מערכה נוספת על שמירת המחוייבות הבריטית למדיניות של הצהרת בלפור. מאורעות תרפ"א, שפרצו ביפו ב- 1 במאי 1921 והתפשטו בתוך זמן קצר למקומות אחרים ברחבי ארץ-ישראל, שימשו עילה מיידית לשינוי במדיניות הבריטית. בפרעות האלה נהרגו חמישים יהודים ונפצעו מאות. הממשל האזרחי הבריטי ושלטונות הצבא הופתעו מן הפרעות והגיבו תחילה בהיסוס. לאחר ימים אחדים התעשתו, הכריזו על משטר צבאי והשיבו את הסדר על כנו.

השינוי בעמדת הנציב העליון

אירועים אלו הביאו את הנציב העליון הרברט סמואל לעיין מחדש במדיניותו באשר לבית הלאומי. ב- 14 במאי 1921 הכריז על הפסקת העלייה. ב- 3 ביוני נאם בטקס לציון יום הולדתו של מלך בריטניה.
בדבריו, שנועדו להרגיע את הערבים, נתן סמואל פירוש מצמצם ביותר להצהרת בלפור. ממשלת בריטניה, אמר, לעולם לא תתיר הקמת ממשלה יהודית שתשלוט על רוב ערבי ולא תסכים שיקחו מן הערבים את אדמותיהם, את ארצם ואת המקומות הקדושים להם. הוא קבע שהממשלה הבריטית התכוונה במתן הצהרת בלפור לאפשר ליהודים להקים את ביתם הלאומי בארץ-ישראל, ולחלק מהם לבוא לארץ-ישראל, "כדי לסייע במשאביהם ובמרצם לפתח את הארץ לטובת כל תושביה", על-פי המגבלות שייקבעו בהתאם לאינטרסים של האוכלוסייה המקומית, כלומר הערבית.
הנאום הזה ביטא תפנית חדה בעמדתו של סמואל. עניינו בציונות התמקד ממילא ביסודות המוסריים והרוחניים של התחייה הלאומית, ועקב דבקותו בערכים ליברליים, ייחס חשיבות רבה לטענותיהם של מנהיגי הערבים על פגיעה בזכויותיהם. הוא הגיע למסקנה שהתוכנית המדינית של הציונים אינה בת-ביצוע ורצוי לוותר עליה, כדי לזכות בשיתוף-פעולה ערבי. ברוח זו הציע להקים מוסדות ייצוגיים כשלב ראשון בתהליך כינונו של שלטון-עצמי לתושבי הארץ. הוא דחק בווייצמן להיפגש עם משלחת ערבית שעמדה לצאת ללונדון, ואף יעץ לו לא לבקר לפי שעה בארץ-ישראל.

שינוי עמדות בבריטניה

לאחר שובו ללונדון ענה וייצמן לסמואל באיגרת חריפה, שבה תקף את מדיניותו לפיוס הערבים, וטען שההגינות כלפי הציונים והאינטרס הבריטי כאחר דורשים ממנו לדבוק במדיניות המקורית של הצהרת בלפור. בשיחות עם שר המושבות, צ'רצ'יל, שהטיפול בארץ-ישראל נמסר למשרדו, התרשם וייצמן שהוא נוטה להשתכנע מנימוקיו של סמואל. לפיכך נתקיימה ב- 22 ביולי 1921 פגישה בביתו של בלפור, ובה הבהירו בלפור ולויד ג'ורג' לצ'רצ'יל כי כוונתם בהצהרת בלפור היתה שייווצר רוב יהודי בארץ-ישראל. וייצמן, שנכח בפגישה, דיווח עליה במפורט לידידו וינדהם דידס, ששימש מזכיר ראשי של ממשלת ארץ-ישראל (תעודה מס' 57). באיגרת הזאת הביע הערכה פסימית באשר לרצונה של הממשלה הבריטית לבצע את המנדט, לנוכח התפנית שהסתמנה בדעת-הקהל נגד הציונות.
לפי שעה גבר קולם של המצדדים בהמשך המדיניות המקורית, והממשלה הבריטית אף נענתה למספר בקשות ציוניות, ובכללן אישור תוכנית החשמל של פנחס רוטנברג, גיוס יהודים למשטרה והענשת הפורעים. אולם סמואל הוסיף לדבוק בעמדתו, שקנתה לה אחיזה בקרב חלק מפקידי משרד המושבות.

מערכת היחסים יהודים-ערבים

בעקבות מאורעות תרפ"א התחילו הציונים להבין שפחדם של הערבים מפני השתלטות יהודית יש לו שורשים עמוקים, ואין הוא נובע רק מאופיו של המשטר או מעוינותם של פקידים בריטים אלה ואחרים. בקונגרס הציוני הי"ב שנתקיים בקארלסבאד בספטמבר 1921, הדגיש וייצמן את חשיבותה של ההידברות עם הערבים והביא לקבלת החלטה הקוראת לשיתוף-פעולה עמם. בד-בבד עם הפעולות האלה למען התקרבות לערבים סייע ליוזמות לקניית נשק ולתמיכה בחוגי ערבים "מתונים". הקונגרס חזר ואישר ברוב גדול את מנהיגותו של וייצמן ובחר בו מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית. הקונגרס גם החליט לפצל את ההנהלה הציונית לשניים; המרכז המדיני נשאר בלונדון, ובירושלים הוקמה "ההנהלה הציונית לארץ-ישראל", שעסקה בביצוע המדיניות הציונית בארץ. בראש ההנהלה עמד מנחם אוסישקין. ב- 1923 תפש את מקומו הקולונל פרדריק קיש, קצין לשער בצבא הבריטי, שנבחר אישית בידי וייצמן לנהל את המגעים עם ממשלת ארץ-ישראל.

לשאלת אישור המנדט הבריטי על ארץ ישראל

מאמציו של סמואל להביא ל"איזון" בין הבטחות הממשלה הבריטית ליהודים לבין הבטחת האינטרסים של האוכלוסייה הערבית חודשו
ב- 1922, בעיתוי שהעמיד את ההנהגה הציונית במבחן קשה. מועצת חבר הלאומים עמדה לאשר את הענקת המנדט על ארץ-ישראל לבריטניה. ניסיונותיהם של הציונים ושל הבריטים להשיג ויתורים מצרפת בעניין הגבול הצפוני לא עלו יפה, ובוועידת קהיר, באביב 1921, החליטו הבריטים עצמם לכלול את עבר-הירדן בתוך שטח המנדט, אך להוציאו מתחום הבית הלאומי. השליטה בעבר-הירדן נמסרה לידי עבדאללה, אחיו של פייצל (שהבריטים המליכוהו על עיראק, אף-על-פי שזו נועדה מלכתחילה לעבדאללה).

לאחר שנכשלו הניסיונות להשיג תיקוני גבול החלו הציונים לחשוש שמא יושמטו מכתב המנדט סעיפים חשובים שכבר הוסכם עליהם - ובייחוד סעיף ארבע, שהבטיח את מעמדה של ההסתדרות הציונית העולמית (באמצעות הסוכנות היהודית) כנציגת העם היהודי בהקמת הבית הלאומי. חששות אלה גברו בשל המערכה העוינת שניהלה העיתונות הפופולרית בבריטניה נגד מדיניותה הפרו-ציונית של הממשלה. בעלך המאמרים דרשו שבריטניה תקצץ בהתחייבויותיה האימפריאליות והציגו את המנדט כקנוניה המאפשרת לחבורת קפיטליסטים ציונים לנצל את הערבים. בו בזמן הועלתה הטענה שהעולים היהודים הם סוכנים בולשביקים מסוכנים. חברי המשלחת הערבית בלונדון, בשיתוף עם קצינים ששירתו בעבר בממשל הבריטי בארץ-ישראל, תרמו גם הם את חלקם להסתה האנטי-ציונית.

לשאלת אישור המנדט הבריטי

וייצמן ושליחי התנועה הציונית עשו מאמצים גדולים לגייס תמיכה בינלאומית לאישור המנדט במאי 1922, אך בלא הצלחה. חבר הלאומים שב ודחה את ההחלטה עד לחודשי הקיץ. בפסק הזמן שנוצר יזמו מתנגדי הציונות דיון בנושא המנדט בבית הלורדים של הפרלמנט הבריטי. רגעי חולשה אלה נוצלו בידי פקידי משרד המושבות, והם הציגו לפני הציונים תזכיר שנוסח בידי סמואל וכלל פרשנות חדשה ומגבילה של הצהרת בלפור.
בתזכיר נאמר בצורה חד-משמעית שארץ-ישראל כולה לא תהיה יהודית, וכי בניגוד לטענתו של וייצמן בעבר אין בכוונת הממשלה "לעשותה יהודית כפי שאנגליה היא אנגלית". כן נקבע במסמך שעבר-הירדן תוצא משטח הבית הלאומי וההסתדרות הציונית לא תשתתף בשלטון על ארץ-ישראל, אך הובטח לציונים חופש פעולה בפיתוח ארץ-ישראל והודגשה הקביעה שהיהודים נמצאים שם "בזכות ולא בחסד". במסמך נקבע שהעלייה תוגבל בהתאם ל"כושר הקליטה הכלכלי" של הארץ ; הועלתה הצעה להקים מועצה מחוקקת, כצעד ראשון להענקת שלטון עצמי לתושבי הארץ, כפי שדרשו הערבים, ואף הוצע שהנציגים במועצה יוכלו לדון עם הממשלה בנושא העלייה.
הציונים נדרשו להודיע על הסכמתם המלאה למסמך. וייצמן כינס ישיבה מיוחדת של ההנהלה בלונדון, שאליה הוזעקו גם חברי הוועד-הפועל הציוני מארצות אחרות. וייצמן סבר כי חרף כל המגרעות יש במסמך הצהרה מחודשת של המחוייבות הבריטית להקמת הבית הלאומי. הוא הציע לחבריו להיענות בחיוב לדרישה הבריטית, והזהיר שדחיית המסמך עלולה להשפיע לרעה על הדיון הקרוב בבית הלורדים ואולי אף לסכן את אישור המנדט. בסופה של הישיבה החליטה ההנהלה הציונית לאשר את המסמך, ואפילו ז'בוטינסקי, שהיה בין הנוכחים, הסכים שאי אפשר שלא לבלוע את הגלולה המרה.

ב- 21 ביוני 1922 קיבל בית הלורדים החלטה המגנה את המנדט משום שיש בו הפרה של הבטחות בריטניה לערבים, ודורשת לערוך בו שינויים. החלטות בית הלורדים לא חייבו את הממשלה, אך הצעד הזה עורר חשש כבד אצל ראשי ההנהגה הציונית. עתה שיגר וייצמן לדידס איגרת שונה מקודמתה (תעודה מס' 58), לא עוד בטון אישי וחם, אלא בלשון פורמלית, מלווה בנימת אזהרה. הוא הביע חשש מפגיעה בסעיפים העיקריים של המנדט, והזהיר מפני ניתוקו של הקשר בין בריטניה ובין התנועה הציונית.

חברי המשלחת הערבית הביעו הסתייגות מן התזכיר של סמואל. ואף-על-פי-כן, הוגש ב- 7 ביולי 1922 לפרלמנט כהצהרת מדיניות רשמית - משמע, "ספר לבן". וייצמן גייס את כל השפעתו כדי להביא לאישורו בבית הנבחרים, ובכך גם לאישור רשמי של מדיניות המנדט. צ'רצ'יל הגן על הספר הלבן בהתלהבות, והוא אושר בבית הנבחרים ברוב גדול. וייצמן העייף נשם לרווחה, כפי שעולה מן האיגרת ששלח לאמו ולבני משפחתו בארץ-ישראל (תעודה מס' 59 - ראה בספר). אבל באיגרת אל ידירו יוליוס סימון (תעודה מס' 60 - ראה בספר) עדיין הביע חשש, שלא התאמת, מן הדיון הצפוי במועצת חבר הלאומים. ב- 24 ביולי 1922 אושר המנדט בלא דיון נוסף.

אישור המנדט והשלכותיו

אישור המנדט, שהעניק הכרה בינלאומית לזכויות היהודים בארץ-ישראל, היווה הישג גדול לתנועה הציונית, והוכיח לווייצמן שמדיניות הנסיגה הטקטית שלו היתה נכונה. אולם מקצת המנהיגים הציונים לא חשבו כמוהו. בוועידה השנתית של התנועה הציונית, שנערכה בקארלסבאד באוגוסט 1922, תקפו את ההנהגה על הסכמתה לספר הלבן. וייצמן השיב בתוקף למבקריו, שההסכמה הציונית לספר הלבן מנעה קרע עם הממשלה הבריטית ואיפשרה את המשך העבודה הציונית בארץ-ישראל (תעודה מס' 61).

במבט לאחור אפשר לטעון, כי הספר הלבן של צ'רצ'יל, גם אם לא פגע בעקרונות המרכזיים של ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל, נתן ביטוי לשינוי מובהק בעמדה הבריטית. המסמך הבהיר שבכוונת הממשלה להגביל את שאיפותיהם המדיניות של הציונים ולגלות התחשבות במאוויים הלאומיים של הערבים, על ידי צעדים להענקת שלטון-עצמי. הוא הנציח את התפישה שיש לבריטניה "התחייבות כפולה" ושווה לשתי הקהילות הלאומיות בארץ-ישראל, תפישה שנגדה את אמונתם של הציונים שהובטחה להם זכות בכורה. המסמך גם העלה את האפשרות שבעתיד יוטלו הגבלות על העלייה. הכוונה להקים מועצה מחוקקת לא יצאה בינתיים אל הפועל בשל סירובם של הערבים להשתתף בה. ציפיותיהם של פקידי משרד המושבות, שהספר הלבן יביא להבנה בין יהודים לערבים, לא התממשו. ואף-על-פי-כן נשמר השקט בארץ-ישראל עד 1929.