א

גירוש יהודי ספרד, לאחר כאלף וחמש מאות שנות ישיבה בארץ זו, קשור בשמם של המלכים הקתולים, פרננדו ואיסבל, ושל מדיניות הפנים שהפעילו. בנישואיהם של מלכים אלה, בשנת 1469, נתגשם רצונם לאחד את שני הענפים של בית טרסטאמרה שנתפלג בתחילת המאה ה- 15; חלקו כידוע יצא להמשיך ולמלוך בקסטיליה, וחלקו האחר עלה לשבת על כסא מלכות ארגוניה. נשאלת השאלה, האם כבר אז, עם נישואיהם, היתה לאיסבל ולפרננדו במדינתם תוכנית ברורה כלפי המיעוטים, היהודי והמוסלמי, ואם כן – במה נתבטאה תוכנית זו בצעדיה הראשונים. בירור שאלה זו עשוי ללמד כיצד נבנתה התוכנית, החל בשלביה הראשונים וכלה בביטויה האחרון: כיבוש גרנדה המוסלמית וגירוש יהודי ספרד כולה. שני המעשים היוו שיא בחיי המדינה כולה.

להבנת שיא זה שומה עלינו להעריך את מצבה של יהדות ספרד, וזה של קסטיליה במיוחד, ערב נישואי איסבל ופרננדו והשלכות חיבור זה על יהדות המלכות. הדעת נותנת שאחרי ימי האנדרלמוסיה שעברו על קסטיליה, במיוחד בימי מלכותו של אנריקי הרביעי (1474-1454), היה הציבור היהודי יכול לקוות שהתבססות שלטון יציב תביא עמה גם רגיעה ליהודים וירווח להם. כידוע עמדה יהדות ספרד כולה במשבר פנימי קשה, תולדת השמד הנורא שפילג משפחות, כאשר חלקן יצא מכלל ישראל מחמת האונס שאירע בימי גזרות קנ"א (1391). בעקבות שמד זה, באו ימי ויכוח טורטוסה (1414-1413), ופעלם של משומדים ידועי שם, נזירים וכמרים בתעמולה אנטי-יהודית לחיסול היהדות בספרד. חשבונם היה ברור: תוך דורות ספורים יתבוללו האנוסים, ואלה שיצאו מכלל ישראל ייקלטו בתוך החברה הנוצרית הסובבת ויקיץ הקץ על יהדות זו. הם לא נתנו דעתם לאותו ציבור יהודי-אנוסי, שחש במעשה המרתו חולשת רגע וחיפש דרכים לשיבה אל עמו ואל צור מחצבתו. ציבור זה היה רוב מניינם ורוב בניינם של האנוסים, שהמירו דתם באונס ובמשבר נפשי. כבר באותם ימים נמצאו כמה מהם שחיפשו דרכים לשיבה ליהדות על-ידי יציאה אל מחוץ לגבולות המדינה אל עבר המזרח, אל ארץ-ישראל, או בהליכה אל קהילות רחוקות בספרד בתקווה להתחיל בחיים חדשים, כיהודים לכל דבר.¹ להליכה זו אנו עדים במשך כל המאה ה- 15, והיא לא נעלמה מעיני הציבור הנוצרי הסובב ושלטונות הכנסייה והמדינה. אמנם הדרישה לפעול נגד השיבה ליהדות החלה בימי מלכותו של אנריקי הרביעי, אלא שביטויה התקיף במעשים מצד הכנסייה והשלטון ניכר בימי מלכותם של פרננדו ואיסבל. היתה זו צעקה רבת הדים ומעשים, שהשלכתם ההיסטורית היתה ארוכת שנים ודורות.

ראשית מאמציה של יהדות קסטיליה לחידוש כוחה ומעמדה מבפנים טמונה עוד בימיו של המלך חואן השני. על אף הזעזועים שסבלה, היה מצבה של יהדות זו טוב משל יהדות ארגוניה. יוזם צעדי החידוש והחיזוק היה ר' אברהם בנבנשתי מסוריאה, רב החצר, שעמד בראש יהדות זו; כממונה מטעם השלטון על יהדות קסטיליה, לצורכי מיסוי, וכשופט ערעורים עליון בכל ענייניה הפנימיים של יהדות זו, הוענק לו כוח מינהלי נרחב, ומכאן – סמכות ציבורית רבה. בניסיוננו לכנס את המעיינים (veedores) של קהילות קסטיליה יש לראות פעולה בונה ומרחיקת לכת לחידוש חיי היהודים כציבור. מן המבוא לתקנות שנוסחו בכנס אנו למדים על פועלו בחיי הציבור היהודי ועל דרכיו לחידוש החיים היהודיים במלכות.²

ממחצית המאה ה- 15 ואילך היו קהילות קסטיליה נתונות בלחצי תעמולה אנטי-יהודית ואנטי-אנוסית שנכרכו יחד, כאילו נתקיימה מזימה להביא כליה על הנצרות על-ידי חדירה לתוכה והריסתה מבפנים באמצעות היהודים והאנוסים, והאנוסים הם השליחים לכך. היו אלו ימיו האחרונים של חואן השני וימי שלטונו של אנריקי הרביעי.³ עם נפילתה של קונסטנטינופול בידי התורכים, שהיהודים אכן ראו בה ביטוי לחורבנה של הנצרות, יצאו משכילים וכמרים בקסטיליה לטעון כי מופעלים תככים בין-לאומיים, שבהם מעורבים יהודיה של ספרד, לחיסולה של הנצרות ולהסגרתה של ספרד לאסלאם. בשנות החמישים של המאה הועלה ברבים לראשונה הרעיון לגרש את היהודים מספרד, כדוגמת מעשיהם של אנגליה וצרפת; את הרעיון הביע בכתובים הנזיר האובסֶרבַנטיני אלונסו דה אספינה בספרו 'מבצר האמונה'.⁴

כוחה של יהדות ארגוניה לא עמד לה להתחדש. מספר יהודיה הלך ופחת מאז המגפה השחורה שפרצה בשנת 1348, והפרעות שבאו בעקבותיה. יהדות זו הוכתה בגזרות קנ"א (1391), ועליהן הוסיף ויכוח טורטוסה (1414-1413) וההגבלות שהטיל על יהדות זו פרננדו מאנטיקירה, שהושפע מדרכם ושיטותיהם של האנטי-אפיפיור בנדיקטוס ה- 13 וויסנטי פֶרֶר. גם בימי יורשו, אלפונסו הנאור (Alfonso el Magnánimo, 1458-1416), שאמנם ביטל מקצת מן הגזרות, לא עמד ליהדות זו כוח כדי לנסות ולהתאושש. מעשי אלימות ועלילות לא פסחו עליה. סדריה של הקהילה הראשה, סרגוסה, נשתבשו; מספר היהודים בה נתמעט, הנהגת הציבור היהודי היתה נתונה בידי פשוטי העם, כדברי המשורר שלמה בונפיד: 'החייטים שופטים והרצענים דיינים'.⁵ ברצלונה היתה ריקה מיהודים וכמוה קהילות נוספות. לא קמה ליהדות מלכות זו, שתנאי קיומה היו קשים עד לגירוש, אישיות מנהיגה.⁶

ב

נשוב לדיון על קסטיליה. אנריקי הרביעי, מלך קסטיליה, מת ב- 11 בדצמבר 1474, ומיד לאחר מותו הכריזה איסבל על עצמה כמלכת הממלכה, ועל כיסא המלכות עלה עמה כאמור בעלה, פרננדו.⁷

ואכן, בקרב הציבור היהודי בקסטיליה שררו תקוות שעלייתם לשלטון של איסבל ופרננדו תביא עמה שלום ושלווה ליהודים. ברם, כפי שייראה להלן, חשבונותיהם של המלכים ביחס לקהילות היהודיות היו שונים לחלוטין מן התקוות שהיהודים תלו בהם. בשנת 1475 הצליח צבא קסטיליה לדכא מרד אצילים (תומכיה של יורשת העצר חואנה, המכונה 'לה בֶלְטרַאנֶחה', בתו של אנריקי הרביעי), מרד שנתלוותה אליו פלישת צבא פורטוגל לצפון קסטיליה (כדי להגן על נישואי אפ'ונסו החמישי, מלך פורטוגל, לחואנה). הצלחת צבא קסטיליה מנעה את איחוד פורטוגל עם מלכות קסטיליה. מניצחון זה ואילך נתפנו פרננדו ואיסבל לערוך סדר בממלכתם. ב- 19 באפריל של אותה שנה נתחדש ה'הרמנדד הקדושה' – ברית ערים להגנה על הסדר הציבורי, שהפכה לאחד היסודות האיתנים לשלטונם של פרננדו ואיסבל. יש להדגיש, שתקנות ארגון זה קבעו במפורש שיהודי לא ישמש לעולם גזבר שלו; והנה, דווקא אברהם סניור, בעל התואר 'רב די לה קורטי' (Rab de la Corte, 'רב החצר' – שאיננו רב במובן המקובל, אלא איש חצר ממונה על היהודים), נתמנה לתפקיד זה.

לשני כינוסים של הקורטס בקסטיליה נודעת חשיבות רבה לגבי קיומו של הציבור היהודי. הראשון כונס במדריגל בשנת 1476 עיירת מולדת של איסבל; והשני – בשנת 1480, בעיר טולידו. דומה שדיון בשאלות שנגעו ליהודים הועלה בעיקר בכינוסי הקורטס של קסטיליה, ואילו במסגרת הקטלנית-ארגונית-ולנסיאנית לא נערכו כלל דיונים בענייני היהודים. יודגש שהקורטס במדריגל כונס שנתיים בלבד לאחר עלייתם המשותפת של פרננדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה; ארגוניה היתה מחוץ לתמונה, שכן עד שנת 1479 מלך בה אביו של פרננדו, חואן השני (1479-1478);⁸ יש להוסיף כי קסטיליה היתה גדולה בהרבה במספר אוכלוסיה מארגוניה,⁹ ומכאן חשיבותם המיוחדת של שני כינוסי הקורטס. בקורטס שנערך בשנת 1476, שיוצגו בו 17 ערים¹⁰ (בצד נציגי הכמורה ומעמד האצולה), נתקבלו שתי החלטות חשובות שנגעו ליהודים. ההחלטה האחת יצאה להגביל את עסקי הריבית; אך כדי שלא לפגוע באשראי, סוכם שינהגו לפי החלטת הקורטס של שנת 1462 (שנתכנס בטולידו), שלפיה הותר ללווה הנוצרי להגיע לידי הסדר אשראי עם המלווה היהודי בתנאי שלא תהיה בהסדר ריבית סמויה, או – בלשון ההחלטה – 'הונאת ריבית' (fraude de usura). החלטה זו חשובה משום שיש בה הכרה בעובדה שאין המדינה יכולה להתקיים בלא אשראי יהודי. עובדה זו עתידה למצוא את ביטויה בחיסול הדדי של חובות בזמן הגירוש. עצם קיומו של האשראי – או ההלוואה בריבית – לא העיק למעשה על השלטון עצמו, וההחלטה בכינוס הקורטס היתה אמצעי להיענות ללחץ הציבור הנוצרי על השלטון; נוח היה לו לשלטון להיענות דווקא בתחום זה, וכך לזכות בדעת קהל אוהדת. לכל הדעות לא היתה כאן שמיטת חובות זמנית או לצמיתות.

אף בקביעת חובת 'הסימן היהודי' ובחידושו, על-ידי הגבלות בלבוש ובצבעי בדים ונשיאת סימן מיוחד על הבגד, היתה משום היענות לתביעות הכנסייה, ברוח החלטות הוועידה הלטרנית הרביעית (1215).¹¹ ברם, אף כאן ניכרו חריגים, כגון הפטור מן 'הסימן' שהשיגה משפחת אברהם סניור, או ההקלות שקיבלו גובי מס יהודים כדי להגן עליהם מפני שודדי דרכים. היו אפוא מיוחסים בעיני השלטון, שזכו לפטור מנשיאת הסימן, דבר שיצר אפליה פנימית בקרב הציבור היהודי. עם זאת, העובדה שתומאס דה טורקימדה ביקש בתזכיר מיוחד מהמלכה איסבל לחייב בצווים את נשיאת הסימן (נוסף על בקשות אחרות), מלמדת שלא הקפידו לקיים צו זה, שיש לראותו כחוק מלכות שנתקבל בקורטס כמוסד מחוקק.¹² בשתי ההחלטות יש מעין הסטת הבעיות והלחצים מצד הכמורה והערים אל עבר עניינים, שלא היה במהותם לשנות אלא במעט בחיי הציבור היהודי.

נראה שהיה לכתר צורך דחוף אחר להגיע אל ערי המלכות ובכך לבטא את מרות שלטונו. היה זה טבעי אפוא שהשלטון ישים את פניו אל אנדלוסיה, מסע שחייב מיסודו תכנון מדוקדק על כל פרטיו. כשהגיעו פרננדו ואיסבל, מלווים בפמליה גדולה, אל סביליה, התייצב לפניהם נזיד דומיניקני, אלונסו דה אוחידה (Hojeda). הנזיר תיאר את מצבה הירוד של האמונה בעיר ובמחוז, שהתבטא בהתייהדות האנוסים בפומבי – בהשפעתם של יהודים.¹³ יש להניח שפנייתו לא היתה ספונטנית, ופרננדו ואיסבל נענו לבקשה לפנות אל האפיפיור על מנת שיתיר להקים שם אינקוויזיציה לאומית ספרדית, כפי שהציע בשעתו אלונסו דה אספינה. בהיענות הכתר לפנייה זו יש לראות הצהרה פומבית והכרה בעמדתה של קבוצה מיליטנטית בקרב הכמורה בכל הנוגע למצב הדת במדינה ואישור ברור מצדם לכך, שגורמי התערערות האמונה הם האנוסים המתייהדים ומדריכיהם ויועציהם היהודים. אין לשער כלל שהכתר הופתע כששמע אז לראשונה באותו מעמד על מצב הדת במחוז ובעיר סביליה. אין לדעת מי ומי היו באותו מעמד, אם נמנו עם פמליית הכתר או עם חבורת הנזירים שליוותה את אלונסו דה אוחידה; מכל מקום, ללא דחיות נשלח שליח אל האפיפיור סיקסטוס הרביעי ברומא כדי שיוציא הרשאה למסד חקירת מינות לאומית בסביליה בעלת סמכות על כל ספרד, שמושבה המרכזי יהיה בעיר זו. ההרשאה ניתנה ב- 1 בנובמבר 1478, וקסטיליה קיבלה מחדש את מרותה של האפיפיורות. בפניית הכתר היה אפוא צעד מחושב מאוד ליצירת מוסד, שלימים יתבסס ויחלוש על ספרד כולה. קסטיליה התגלתה כאן בנמרצותה ובכוונות מכוונות מצד המלוכה.

בייסוד בית דין לחקירת מינות ואמונתם של האנוסים המתייהדים (האינקוויזיציה), הניחו הכתר וחוגי הכנסייה – יוזמת המעשה – שכן תיפתר שאלת ההשפעה היהודית על האנוסים: מחמת אימת הדין, הם ינתקו עצמם מאחיהם היהודים וימחקו את זכר עברם היהודי. הכתר הניח שבית הדין האמור ישמש בידיו אמצעי בשירות הדת ובשירות המדינה כאחת. בהקמתה של האינקוויזיציה אמנם ראה השלטון מכשיר לקיום טהרת הדת בתחומי שלטונו, אך כוחו וסמכותו של המוסד לא הוגבלו לתחום הדת בלבד. במדינה שלא שררה בה אחדות פוליטית ולאומית, היתה הדת אמצעי שנועד לבטא את האחדות, במיוחד כאשר לא נמתח כל קו מפריד בין הדת למדינה; נהפוך הוא, השיתוף ההדדי בין הדת למדינה הוא שסייע ליצירת אחדות זאת. טבעי אפוא שהתייהדותם של האנוסים, ועמם היהודים עצמם, היא שעמדה למכשול בדרך לאחדות זו. לכן יש לראות כצעד ראשון למימושה של גישה זו במינויים של שני האינקוויזיטורים בסביליה, חואן די סן מרטין ומיגל די מוריליו, ב- 27 בספטמבר 1480. בהם התחיל אפוא גיבושו של התהליך, ובידיהם הופקד ארגונו של בית דין האינקוויזיציה הלאומית בספרד, הגם שפעולתם החלה רק ב- 1 בינואר 1481. תחילת פעולתם התבטאה גם בבּולָה שנשלחה אל האצולה לסור למרותם: נאסר על האצולה לתת מחסה לאנוסים-מתייהדים בורחים, והמסייע להם יידון כמגן ומסייע לכפירה.¹⁴

במקביל לכך נקט הכתר צעד נוסף: הוראה להפרדת מגורים בין יהודים לאחיהם האנוסים-הנוצרים. ב- 27 בדצמבר 1477, בימי שהותם של פרננדו ואיסבל בסביליה, נצטוו הקורחידור (corregidor) וראשיה של סוריאה להעביר את יהודי העיר מבתי מגוריהם שבין הנוצרים אל השכונה היהודית, וכדברי הצו: 'שיעברו אל השכונה היהודית והמקום שנקבע להם ויש להם [למגורים]';¹⁵ ואם אין להם מקום למגורים בנפרד, נאמר שם, שייקבע להם מקום כזה, ולאחר שהצו יוצא של הפועל – אסור על העיר להסכים שיהודים יגורו בינות לנוצרים. בכך אמרו: 'נעשה שירות לאל ותתעלה אמונתנו הקדושה'.¹⁶

ודומה שיש למצוא ביטוי לגל ההפרדה גם בניסיון לנשל את יהודי קסטיליה מבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הקברות שהיו ברשותם. נגד ניסיון זה, שנעשה בשנת 1479, טען המורשה מטעם הקהילות, יעקב קאצ'ופו (ב- 10 בספטמבר 1484) למען קהילת סגוביה שנושלה מבית הכנסת, בתי המדרש ובית הקברות שלה. הכתר אסר זאת ב- 9 במארס 1479, משום שראה בצעד זה פעילות עצמאית של הערים. בצעדי הריכוז הראשונים שלו עם התבססותו בשלטון, רצה הכתר למנוע עצמאות זאת.¹⁷

בהתכנסות הקורטס בטולידו במאי 1480 היה יכול הכתר להצביע על צעדים בהפרדת מגורים בערים נוספות. איננו יודעים מי היו הטוענים בשמותיהם וכיצד הוצג דבר ההפרדה במגורים. בקורטס שנתכנס בטולידו נתקבלה החלטה – ב- 28 במאי – על הפרדה בין יהודים לנוצרים ומאורים.¹⁸

העיקרון בנקודת מוצא זו הוא דתי וחברתי, דהיינו: הנזקים הגדולים שנגרמו לנוצרים מצד המיעוטים היהודי והמוסלמי. אך יש להדגיש שכל הטיעון נגד המוסלמים היה חסר משקל ציבורי, אפילו מבחינה מספרית, לעומת הטיעון כנגד היהודים: ערכו הסגולי של הציבור היהודי, שסבל קשה מן ההמרות בהמון, עלה לאין ערוך על זה של המוסלמים, מה גם שמרבית היישוב המוסלמי – שהיה חקלאי – התגורר בדרום-מזרח ספרד ובמלכות גרנדה. זאת ועוד: בהחלטה זו הצליח הכתר לאחד את רצון הכנסייה, נציגות הערים והאצולה כאחת, והוא עצמו הפך לעושה רצונו של הציבור הנוצרי כולו.

נוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, תוך שנתיים, (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה ה- 14 ובראשית המאה ה- 15, בהשפעת ויסנטי פֶרֶר), יש להצביע על מינויים של 'מבקרים' (visitadores), שנשלחו לעריה ולעיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתתרחש במלכות שיש לפקח עליה. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן הן שקבעו, לפי האינטרס המקומי, את מיקום השכונות החדשות, ובדעה אחת עם המפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה. בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר.

בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תלווה בעזיבת נכסי הציבור היהודי בשכונה הישנה: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיו"ב בנכסי הציבור היהודי (והציבור המאורי – במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם.¹⁹ הצד השני של מטבע זה היה הצורך למצוא מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם – לא רק רכישה ובנייה מחדש של מוסדות אלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים; החלטת הקורטס גם קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למוכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.

לגזרת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת שניחתה על אמצעי קיומם של היהודים, שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות: אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונות מגוריהם החדשות, שהרי הצו ביקש להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לא הגיע תמיד לשוויו של הבית בשכונה החדשה כשנעשתה עסקת חליפין בבתים, ובעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו מן הקונה אף יותר משוויו של הנכס – על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש הכספי לרכישת הבית או הבתים אם הדייר החדש חסר אמצעים לכך. מכאן שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, אך ספק אם בידיה היו אמצעים לגבות את חלקן בנכס על-ידי שכירות. הכתר התיר לקהילות רק להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי רכישות אלה.²⁰ בכך נוסף אפוא לחץ על הקיום היהודי. כל מערכת החליפין הוטלה על רשויות הערים והעיירות והקהילות, ואחריותה של הקהילה גדולה פי כמה וכמה – הן לצורכי הכלל והן לצורכי היחיד היהודי. שתי השנים שנקבעו לא הספיקו למעשה לצורך זה, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה ה- 15. הגרירה הכבידה מצדה על חיי הציבור היהודי, שכן החל בשנת 1482 היתה הקהילה אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה. הפרדה זו, אם כי היתה רשמית הפרדת מגורים בין יהודים לנוצרים, הכתה קשה גם את קיומו הממשי של הציבור היהודי. דומה שבהפרדה במגורים המשותפים היתה תואנה ואמצעי לרדת לחיי הציבור היהודי והדבר גם עלה כנראה בקנה אחד עם דרכה של הכנסייה ושאיפתה לחיסולו. גם האפיפיור סיקסטוס הרביעי נתן ביטוי לכך בהכריזו על תמיכה בהפרדת המגורים. הדעת נותנת שבתמיכה זו היתה גם הבעת עמדה חיובית נוספת לצעדים שנקט הכתר בשאלה היהודית. ב- 31 במאי 1484 אסר על מגורים בצוותא של יהודים ומאורים עם נוצרים.²¹ בזאת העניק להפרדה גושפנקה אויקומנית; האפיפיור חָבַר אפוא לכמורה הספרדית ולכתר ביחסו לשאלה היהודית בספרד. בּולָה זו ניתנה בעצם ימי המלחמה בגרנדה, ויש בה גם סימן להבנה בין הכתר לאפיפיורות ולדרכה של האינקוויזיציה הלאומית-הספרדית.²²

גישתו של הכתר וחומרת יחסו לפתרון שאלת ההשפעה שיש ליהודים על אנוסים, מצאה את ביטויה לא רק בזמן הקצוב של שנתיים להפרדה אלא גם במינויים של המפקחים, ה'וויסיטאדורס' (visitadores) ולבחירתם.

במקום אחר נזדמן לנו לפרט בתיאור ההפרדה במגורים, או בלשון אחר, 'גירוש היהודים מבתיהם', ואכיפת העברתם לשכונות שתנאי המגורים בהן היו קשים.²³ אין כל ספק שהכתר קיבל דו"ח מפורט על הנעשה בכל עיר ומקום, שהרי שונה היה בחומרתו ובאופיו ביצוע ההפרדה ממקום למקום, וגבולות השכונה היהודית – שנתחמו בעצה אחת עם הרשות המקומית.

אכיפת ההפרדה במגורים היתה אכזרית, ודיינו אם נזכיר את שאירע בגואדלחרה, שבה עסקו בפועל נזירי מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה, חואן די טרוחיליו ודיאגו מנריקה.²⁴

נראה שהתמורה הפנימית, בדמות העברת אוכלוסין מאזור מגורים אחד למשנהו באותה עיר (גם אם כללה את כל המלכות), לא היה בה כדי לשנות את מטרות גיבושו של השלטון לגבי המשימות הגדולות שעמדו לפניו: ביסוס האינקוויזיציה וההכנות לקראת מסע המלחמה נגד גרנדה – דהיינו, טיהורה של אדמת ספרד מן המאחז האחרון של השלטון המוסלמי על אדמת חצי-האי האיברי. על אף זאת נתחוללה תזוזת האוכלוסין עד סוף שנת 1491 כמעט. ניתן היה לפתור את הבעיות המקומיות גרידא של תזוזה זו לפי דחיפותן בכל מקום, אפילו אם האוכלוסייה הנוצרית סבלה מתנאים סניטריים קשים בעקבות חילופי המגורים. הכתר ראה את כלל שאלת המגורים של היהודים (והמוסלמים) בשכונותיהם, ועיקר דאגתו נועדה למנוע מתיחות מיותרת באוכלוסייה ותוצאות בלתי רצויות לשלטון המרכזי. לשם כך הקפיד עם הרשויות המקומיות והמבקרים-הקומיסרים הממונים על ההפרדה, שהיו עיניו של השלטון בכל מקום; אלה פעלו ביד אחת עם הכמורה המקומית ועם ההרמנדד. על הקפדה זו נוספה חולשתה של יהדות קסטיליה, שנעדרה הנהגה כלל-ארצית ודרכו של אברהם סניור לא בטאה את טיפולו הנמרץ בשאלת ההפרדה. כל קהילה וקהילה נדרשה למצוא לעצמה את אמצעיה ולהיערך בכוחה שלה לעמוד בגזרת ההפרדה במגורים.

ג

בד בבד עם הפעילות העירונית בהפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, החל מוסד האינקוויזיציה פורש כנפיים על פני כל המדינה.²⁵ האינקוויזיציה ידעה לכלכל את מעשיה לא רק בכוח התארגנותה, אלא גם בכוח המתח הדתי שהצליחה ליצור במדינה, בטענותיה על מעורבותם של היהודים ועל השפעתם המזיקה על האנוסים. הרוח החיה במוסד זה היה כידוע תומאס דה טורקימדה, שנתמנה לתפקיד אינקוויזיטור ב- 2 בפברואר 1482, הגם שהיה בין האחרונים ברשימת האינקוויזיטורים שהוגשה לאפיפיור לאישור. איננו יודעים מה היו מעשיו קודם לכן, אך ב- 17 בנובמבר 1483 נתמנה כראש האינקוויזיציה במועצה המיוחדת הקרויה Concejo de la Suprema y General Inquisición (בקיצור: הסופרימה).²⁶ הוא היה 'רקטור רוחני' (Spiritus rector) של המוסד, הניח את יסודותיו והתווה את דרכו.²⁷ במשפטים שניהלה נגד אנוסים, הצליחה האינקוויזיציה להוכיח מה היה חלקם של יהודים בהדרכתם את האנוסים באורח החיים היהודי, בכוונם אותם להתייהדות גלויה. היא כפתה את רצונה על יהודים שיעידו בבתי הדין שלה על אנוסים מקיימי מצוות, שעה שאת היהודים עצמם, שהדריכו את האנוסים לקיימן, לא דנו כלל; לאינקוויזיציה לא היתה מעולם זכות שיפוט על יהודים, ועם זאת קיבלה מהם עדות בשבועה יהודית.²⁸ ב- 10 בדצמבר 1484 הורה פרננדו לפקידי המלכות בארגוניה לאכוף על יהודים, שידעו על אנוסים שקיימו מצוות, להעיד בפני בתי דין האינקוויזיציה וזאת בחרם שיטילו רבני ישראל;²⁹ ואם כי ההוראה יצאה לארגוניה, היא חלה גם על מלכות קסטיליה.³⁰ בצורה מאוד מחושבת הוקמה רשת בתי הדין.³¹

האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שהחלה את דרכה בסביליה, היתה למוסד העליון שהוביל לפתרון שאלת היהודים והאנוסים כאחת. על אופי פעילותה ומטרותיה נאמר רבות, ולא נחזור על כך כאן.³² האינקוויזיציה היתה מוסד של המדינה, שבראשו הועמדו אנשי כנסייה שקבעו את מגמותיה ואת דרכי הגשמתן של אותן מגמות. מבצעיה היו נזירים דומיניקנים, שראו עצמם שומריה של האמונה לפי הפירוש שהיה מקובל בימי-הביניים לגבי תפקיד המסדר. מוסד האינקוויזיציה התחקה אחר אורח חייהם של האנוסים תוך האשמתם על שלא ניתקו עצמם מעברם היהודי והימנעותם מלהיטמע בחברה הנוצרית הסובבת; הוא הצליח להפוך את כלל האוכלוסייה הנוצרית לעיניו, לאזניו ולבלשיו – והיא שהיתה שותפה למטרותיו. הנאמנות לדת היתה קריטריון עליון. ברם, הצורך להקים מוסד מסוג זה וגיוס החברה לשירותו היה למעשה הכרה בכישלון המעשה של המרה בכפייה של עם שלם. את כישלונם תלו הכנסייה והשלטון ביהודים, שנשארו נאמנים לעמם ואלוהיהם. אנוסים רבים התחרטו על חולשת הרגע שהביאה ליציאתם מכלל ישראל. תיקי האינקוויזיציה הרבים שהגיעו לידינו, והם אפס קצה של כלל תיקי הנחקרים והנידונים של האינקוויזיציה, מעידים על רצונם של האנוסים וצאצאיהם – אף לאחר דורות של חיים בשמד – לשוב אל עמם ואל עברם היהודי. שלומי אמוני ישראל אלה לא ביקשו טובת הנאה בעולם הנוצרי שנכפה עליהם, ויש להבדילם מאותם מומרים שחיפשו דרכים להתבולל בעולם הנוצרי ולאבד את זכרם ואת עברם היהודי. הדבקות באמונתם בתורת משה היתה זהה לקטנים ולגדולים, לעשירים ולעניים, לפשוטי העם ולמשכילים, לנשים ולגברים. פעולתה של האינקוויזיציה מאות בשנים, פעולה ארוכה ומתמשכת לעקירת האנוסים שהתייהדו, היא עדות ראשונה במעלה לכישלון השיטה כולה במלחמה נגד היהדות.

לא הכנסייה ולא השלטון החילוני היו מוכנים להכיר בכישלון ההמרה שכפו על היהודים מסוף המאה ה- 14 ואילך; וכך, עם עלייתם של פרננדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה, היתה הקמת האינקוויזיציה חלק בתוכנית ממלכתית לפתרון בעיית האמונה במדינה. עוד בשעתו הטיף אלונסו דה אספינה על הצורך ביסוד אינקוויזיציה לאומית,³³ ובתומאס דה טורקימדה יש לראות ממשיך דרך ותלמיד נאמן. הדעת נותנת שבמגעיו של טורקימדה עם המלכה איסבל, בימי גלותה לסגוביה במצוות אחיה אנריקי, הצליח טורקימדה להעמידה על דבקותם של האנוסים בעברם היהודי ועל הצורך בפתרון לאומי לשאלת אמונתם ומקומם בחברה הנוצרית. בחתנה-בעלה פרננדו פגשה איסבל שותף לרעיון אחדות ספרד, והשניים הפכו לבני ברית באידיאולוגיה דתית ולאומית. יש יסוד להניח, שקו זה החל מתגבש עם נישואיהם, בשנת 1469, ועם עלייתם על כיסא מלכות קסטיליה בשנת 1474; מסעם לסביליה בשנת 1477 היה כאמור חלק במסע להשכנת סדר ושקט במלכות והוכחה לחיזוק שלטונם.

על גירוש היהודים מאנדלוסיה הוכרז ב- 1 בינואר 1483; הצו ניתן מטעם האינקוויזיציה, והוא חתום בידי 'האבות האינקוויזיטורים בארכיהגמוניה של סביליה ובהגמוניה של קורדובה'. אל הצו צורפו גם הגמוניות חאין וקאדיס, ולמעשה הקיף הצו את אנדלוסיה כולה – על עריה, עיירותיה, כפריה ומקומות היישוב שבה. תוך חודש ימים היה על יהודי אנדלוסיה לצאת ממנה ולהתפזר באזוריה האחרים של המדינה. נוסח צו הגירוש לא הגיע לידינו, אך עובדת הגירוש מאנדלוסיה נזכרת בצו הגירוש הכללי, שנחתם ב- 31 במארס 1492. צו הגירוש מאנדלוסיה קבע עונש על מפר הצו – אחת דינו מיתה, ואין כל צל של ספק שניתן על דעת הכתר. את קביעת מועד היציאה, תוך חודש ימים בלבד, יש לראות כניסיון לבחינת היציאה ולביצועה, להשפעת הגירוש על היוצאים עצמם ועל האוכלוסייה הנוצרית שבמקומות השונים, להסדרת החובות ההדדיים ומכירת הרכוש ונכסיהם של היוצאים בגירוש וכיו"ב. ואכן, מצינו שלאחר שיהודי אנדלוסיה יצאו בגירוש, פנו מגורשים אל הכתר בבקשת היתר לשוב למקומם כדי לחסל בעיות רכוש.³⁴ האינקוויזיציה, במתן צו הגירוש מטעמה, חרגה מסמכותה ומתפקידה בביעור התייהדותם של האנוסים; ולכן יש לראות בצו הכרה ברורה מצד האינקוויזיציה והכתר (שאפשר את פרסום צו הגירוש) שהיהודים הם לדעתם שורש הרע בהתייהדותם של האנוסים ועל כן יש לפעול נגדם. הכתר אישר עובדה זו בצו הגירוש מספרד כולה, תשע שנים לאחר גירוש אנדלוסיה; ויש כך עדות מוחלטת לא רק לניסיונות מקומיים לפתרון שאלת היהודים והאנוסים, אלא גם לבדיקת האמצעים והתנאים שישררו במדינה עם גירוש היהודים. בגירוש אנדלוסיה ביקשה האינקוויזיציה, באמצעות ניתוק האנוסים מאחיהם היהודים, להרחיק מהם את הגורם להתייהדותם, מצד אחד, ולהמשיך ולשפוט את האנוסים שקיימו מצוות תורת משה – ככופרים בדת הקתולית – מצד שני. יש לראות את שני הצעדים כמכלול אחד, ולצרף אליהם את העונשים שכוונו נגד האצולה המקומית, שביקשה לעמוד לצד המגורשים והאנוסים.

ברם, אין להתעלם מגורם נוסף שיש לקושרו בגירוש יהודי אנדלוסיה.³⁵ על הגירוש ציוו האינקוויזיטורים בסביליה ב- 1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה שנועדה לכבוש את מלכות גרנדה, המאחז האחרון של האסלאם על אדמת ספרד. במשך שנים ארוכות ורבות נוהלה באנדלוסיה תעמולה אנטי-יהודית, כאילו היהודים הם שהסגירו – בשנת 711 – את ספרד לכובש המוסלמי, והאנוסים היו חשודים גם הם בחשד בגידה שבפוטנציה; כראיה יש להזכיר, כי בשנים 1476-1474 ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר, לאחר שנפגעו קשה בפרעות נגדם, והכתר סירב להתיר להם זאת.³⁶ האיסור על התיישבות ורכישת אדמות במקום זה הובא בטיעון, שהאנוסים הם יסוד לא נאמן וחשוד שהוא עלול להסגיר שוב נקודת מאחז חשובה זו לידי האויב המוסלמי. זאת ועוד: שלבי כיבוש גרנדה, והרחקת היהודים מיד מכל שטח שנכבש, כפי שעוד יפורט, מלמדים על החשיבות שייחס הכתר – מבחינה פוליטית עליונה – לכך שכל הדרום יהיה נקי מיהודים. גירוש יהודי גרנדה, מיד לאחר כיבושה, כחלק מספרד, הם עדות מכרעת לכך.

אלא שגירוש אנדלוסיה, שנעשה בידיעת הכתר, לא היה צריך לשמש יוזמה עירונית-מקומית במקומות אחרים. כאשר בינואר 1486 החליטה מועצת ולמאסידה שבארץ הבסקים על גירוש היהודים, וציוותה על כך, לא נראה הדבר בעיני הכתר.³⁷ ב- 1 במארס 1486 הוציא פדרו פרננדס די וילאסקו, הקונדסטבלה של קסטיליה, צו על דעת הכתר האוסר לגרשם. תושבי העיירה ומועצתה לא צייתו לצו, ובאפריל גורשו היהודים משם ונאלצו להישאר בלא מחסה ומגן בשדות שמסביב לעיירה. ארבעה ימים לאחר מכן, ב- 16 במאי, פנה אברהם סניור, רב החצר, אל הקונדסטבלה האמור של קסטיליה – שהעיירה נמצאה על אדמותיו ואשר אסר לגרש את יהודיה – להתערב למענם. במכתבו של אברהם סניור מובעים רגשי כאב גם על תוצאות פעולותיהם של האינקוויזיטורים. חיי יהודי אנדלוסיה נהרסו, והוא חושש שכך יקרה גם ליהודי ולמאסידה. איננו יודעים אם פנייתו של סניור נעשתה כיוון שמגורשי ולמאסידה ביקשוהו לעשות כן, או שנתעורר לכך עקב תחושת אחריותו כ'רב החצר' כלפי יהדות קסטיליה. ב- 20 בפברואר 1487 נצטווה חבר מועצת המלכות, גונסלו לופס די צ'ינצ'יליה, לטפל בבעיות רכושם של כמה ממגורשי העיירה, אלא שבינתיים הם הצליחו להגיע להסדר עם מועצת העיירה בעניין רכושם. ב- 4 בדצמבר 1488 הודיע הכתר למועצת ולמאסידה שמותר ליהודים לשוב לשם, אבל למועצה הותר לערער על ההיתר; עם זאת, ניתן ליהודי העיירה שטר חסות ומגן שאין לפגוע ברכושם, והמועצה נצטוותה להכריז על כך בפומבי.

לא פורטו דברים אלה אלא כדי להצביע על הניגוד שבין צו הגירוש מאנדלוסיה, שנעשה בהסכמה שבשתיקה מצד הכתר, לבין מעשה שמועצה מקומית התירה לעצמה – שלא על דעת הכתר. ולא בכדי ביטאה זאת המלכה איסבל באומרה, שהיהודים שייכים לכתר ורק הוא מוסמך לקבוע את היחס כלפיהם. כאשר ניתן ליהודי טרואל שבארגוניה מועד של שלושה חודשים לעזוב את העיר, ויהודי סרגוסה ואלברסין נצטוו – במצוות טורקימדה – לצאת מהן תוך שישה חודשים, השיג פרננדו עצמו (כמלך ארגוניה) את הסכמת האינקוויזיטור לדחייה של שישה חודשים.³⁸ ההסכמה והדחייה אומרות דרשני: מה ראה המלך לפנות אל טורקימדה ולבקש דחייה? ומתבקשת מאליה המסקנה: כבר אז גמלה ההחלטה בחצר על גירוש היהודים מכל המלכות כפתרון הרצוי, אלא שמשימת כיבוש גרנדה קדמה לה. עתידה שעת הגירוש להגיע, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך.

ד

גירוש אנדלוסיה נתרחש כאמור שנה כמעט לאחר הכרזת המלחמה על גרנדה. ב- 28 בפברואר 1482 החלה ספרד לממש את ההתחייבות שניתנה לסיקסטוס הרביעי כאשר עלו פרננדו ואיסבל על כסא המלכות, והאפיפיור הכיר בהם כזוג נשוי וכשליטיה של ספרד.³⁹ מאמץ המלחמה היה כבד הן בכוח האדם הנדרש והן בתחום המימון – עד להשתלטות המדינה הנוצרית על עריהן החשובות של מלכות גרנדה: רונדה, אלמריה, מלגה, באסה (Baza), גואדיכס (Guadix), עיירות שדה רבות – והעיר גרנדה עצמה.

חלקן של קהילות קסטיליה במאמץ המלחמה היה כבד מנשוא: הוטל עליהן מס מיוחד, 'מס הקסטיליאנוס', ואברהם סניור היה אחראי עליו.⁴⁰ מס כבד זה נגבה נוסף על המס השנתי, שיהודי המדינה שילמו כמס גולגולת ישיר (Cabeca de pecho), מס השירות (servicio) ומחצית השירות (Medio servicio). את ההערכה לגובה המס שהיה על הקהילות לשלם עשה אברהם סניור, שבוודאי לא נהג במידת הרחמים. לקופת המלכות נוספו גם דמי פדיונם של יהודי מלכות גרנדה, בערים שנכבשו במסע המלחמה. ב- 22 במאי 1485 נפלה רונדה לידי הכובשים הנוצרים, וקומץ יהודיה נתפס כשבויי מלחמה. נקבע במפורש, 'ששום יהודי לא ישהה בעיר יותר משלושה ימים ולא יהא רשאי לגור בה למעט [גבריאל] ישראל [או ישראל גבריאל], המתורגמן שלנו מערבית'.⁴¹ נטל הפדיון היה מוטל על השבויים עצמם. ב- 4 בספטמבר 1487 נכנעה מלגה וכל תושביה נלקחו בשבי. על היהודים הוטלו דמי פדיון בסך 20 מיליון מרבדי; כמחצית מהסכום כיסו נכסיהם של השבויים, והם נלקחו למחנה שבויים בקרמונה. פרננדו ואיסבל הסכימו שהשבויים ישלחו שליחים, כשהם מלווים ביהודים דוברי קסטיליאנית (משמע שלשון זו לא היתה שגורה בפיהם), שיסייעו להם כמתורגמנים כדי לאסוף את דמי הפדיון הנותרים לתשלום; אברהם סניור ומאיר מלמד שימשו ערבים לסכום זה. איננו יודעים כיצד נאסף הסכום, שכן רק בתחילת יוני 1489 הושלם הפדיון. בתעודה מיוחדת ושמה horro, התירה המלכה איסבל לאלה מהם שרצונם בכך להשתקע בקסטיליה, או לצאת מספרד ולעבור לארצות האסלאם שבצפון אפריקה. יש להדגיש שסכום זה של דמי הפדיון היווה לחץ כספי נוסף על קהילות, שהיו כבר מדולדלות למדי גם בלאו הכי.

הכתר המשיך לקחת הלוואות מיהודים, וכבר בשנת 1483 הוטלו מלוות על הקהילות. באותה שנה נתבעה קהילת אבילה להלוות לכתר 130,000 מרבדי, וסגוביה – 150,000 מרבדי. נוסף על מלוות מן הקהילות, הלוו גם יהודים פרטיים סכומים נכבדים לכתר,⁴² ואפשר שדון יצחק אברבנאל היה בהם גם הוא. קהילות אחרות חויבו בתשלום בעד חיילים שיגויסו למלחמה.

כל עוד נמשכה המלחמה במוסלמים של גרנדה, נדחק פתרון שאלת היהודים לקרן זווית; הגם שהדעת נותנת, כפי שכבר נרמז לעיל, שבאמתחתו של הכתר היתה החלטה בעניין. אך כל אותו זמן נמשכה התעמולה האנטי-יהודית והאנטי-אנוסית כדי ליצור דעת קהל נאותה לשם כך.

ה

תעמולת השטנה בכתובים נגד היהודים והאנוסים, שמצאה את ביטויה החריף כבר במחצית המאה ה- 15, לא פסקה אף בימיהם של פרננדו ואיסבל. בשנת 1488 נתפרסמו ברבים שני כתובים שנשתמרו בכתב-יד וקולמוסם אחד.⁴³ אחד מהם דן בתלמוד ובהלכה ובדרך קיומן של המצוות, כפי שהיה נהוג בקרב האנוסים, ואילו מסקנות חייבת האינקוויזיציה להסיק כלפיהם. בדברי הקדמה לספרון פנה האינקוויזיטור בסגוביה, פרננדו די סנטו דומינגו, אל טורקימדה; הוא הכירו מקרוב, והוא עתיד לשמש שופט במשפט לה גוארדיה (1491-1490). ההקדמה פותחת בדברי הנביא ירמיהו (א, י) להגדרת שליחותו (של טורקימדה): 'ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתץ, להאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע'. משמעות הדבר ששליחותו של טורקימדה קדושה: עקירת נגע ההתייהדות של האנוסים ועמה שליחות של בנייה מחודשת במלכות ובחברה הנוצרית. מחבר הספרון סיפר בהקדמתו, שכתיבת הספר הוטלה על אנטוניו די אבילה ועל חברו הכומר.⁴⁴ אין כל ספק שמחברי הספרון היו בקיאים בהלכה ובמשמעותן של המצוות. אין בדבריהם אלא תביעה להעניש את היהודים על השפעתם המזיקה על הקונברסוס.

לספרון השני ניתן שם מיוחד במינו: ⁴⁵Libro Ilamado el Alboraique על שם סוסו האגדי (אל-בורק) של מוחמד, והוא גם הכינוי שניתן לאנוסי ליירנה שבאסטרמדורה.⁴⁶ המחבר האנונימי הביא בספר זה תיאור לדרכי ההזדהות שבין היהודים לאנוסים, ואם היהודי שהמיר דתו אינו משומד (!mesumad), הוא זוכה ליחס מיוחד ולכיבודים המיועדים לאנוסים (anuzes); אם הוא משומד – אין מדברים אתו. בעיני המחבר הודבקו לאנוסים כל התכונות הגרועות, העורמה והצביעות, כבאותו סוס אגדי, שבו הגיע כביכול מוחמד ברכיבה לירושלים. הוא הוסיף ופירט את לשונות הגנאי שבהם מכנים היהודים את קודשיה של הנצרות, ואין צורך שנפרטם כאן.

דומה שלכתובים אלה עלינו לצרף גם מחזה, שהועלה ככל הנראה בפומבי, בדמות משפט שערכו יהודים לכלב שהיה נושך אותם.⁴⁷ בחיבור זה הושמו היהודים ללעג על פחדם מפני הכלב, ולעומתם זכה הכלב לתהילה ושבח על שהוא, בחושו הבריא, ידע להבדיל בין נוצרי ליהודי. ואין הבדל אם ההצגה הועלתה בסלמנקה או בכל מקום אחר. הכלל, שהיהודי הושם ללעג ולקלס גם בתביעה שהגישה הקהילה נגד הכלב. שופט העיר נתבע להסגיר לידיהם את הכלב על מנת לעשות בו שפטים. במשפט הופיעו עדים יהודים: זקן העדה משה גראסון; אברהם בן אהרן; מאסטרה יצחק עושה פוזמקאות, ואנוס אחד (confeso). השופט נכנע לאיומי היהודים והסכים לדרישת התובעים, אלא שהכריע שהכלב ייקשר בבית הכנסת וכך ייראו התובעים כמנצחים בתביעתם. אבל הכלב המשיך בתעלוליו, ועדים נוספים – שהופיעו לפני השופט – דרשו להוציאו להורג ולשרוף אותו בפומבי. דרישתם נאמרה בשם 'הקהל והקהילה' (aljama y caal). הכלב הצליח לברוח והסתתר בכפר, כאהובם של הנוצרים, גם שם היה יוצא ומזהה יהודי, אפילו אם לבש אצטלה של נוצרי – הוא הכירם וזיהה אותם בחוש הריח. בסופו של דבר, מת הכלב בדרך הטבע וזכה למצבת קבורה מכובדת על קברו אולם אף מכאן המשיך להפחיד יהודים. הכלב הפך להיות סמל השומר של התורה הנוצרית מן היהודים הגלויים והנסתרים; יש אולי לזהותו עם הדומיניקנים, שראו עצמם כאמור כשומריה של הנצרות והכנסייה. בכתיבה זו לא נתכוונו מחבריה אלא ליצור דעת קהל נגד היהודים והאנוסים, המהווים מהות אחת: אין לנתק את הקשר ביניהם, ורק כלב נאמן – בחושו הבריא – מסוגל לגלות את השקר וההונאה שבחייהם. בכך גם מצאו הצדקה לאמצעים שננקטו נגד האנוסים; עתה נותרו רק היהודים שיש לפעול נגדם ובכך להציל את המדינה ואת החברה.

ככל הנראה לא היה די בכתובים אלה ובמחזה שהוצג בכיכר העיר כדי להכשיר את דעת הקהל ולהביאה לאקסטזה, שנדרשה לדורשי האמצעים התקיפים נגד היהודים. וכך שימשה האינקוויזיציה הרוח החיה בעלילת דם, שבה נקשרו יהודים ואנוסים. נזדמן לה מאסרו של סנדלר אנוס נודד שהגיע לפונדק, שבכליו נמצאה כביכול הוסטיה גנובה, והיא הפכה אותו לגיבור העלילה. על כך הוסיפו כמה יהודים, שרצחו כביכול ילד נוצרי בעיירה לה גוארדיה הסמוכה לטולידו, עקרו את לבו ועשו בו מעשה כשפים על מנת להביא כליה על הנצרות. 'גופת' הילד לא נמצאה מעולם, והילת קדושה נוצרה סביב הנער (הקיימת עד עצם היום הזה). עלילת דם זו נרקמה בשנת 1490 כאילו מגבוה. בתמרונים שונים, שבהם לקחו חלק אינקוויזיטורים מאבילה בהדרכתו הישירה של תומאס דה טורקימדה, ביקשו להוכיח מזימה שרקמו יהודים ואנוסים נגד הנצרות, ואפילו ביקשו לרמוז כאילו לאברהם סניור היה מידע על המעשה.⁴⁸ אלא שבנקודה זו חש הכתר שרוקמי העלילה הרחיקו לכת; כל הסיפור על סניור נעלם ממשפט הראווה שנערך באבילה, מקום פעילותו של טורקימדה באותם ימים בבניית המנזר הדומיניקני. כל המעורבים בפרשה הועלו על המוקד ב- 16 בנובמבר 1491.⁴⁹ 'הקשר' היהודי-האנוסי נגד המדינה הנוצרית והאינקוויזיציה, הדת הנוצרית ותושבי המלכות, הוצג בפומבי.

באותם ימים גופם היה סיפק בידי תומס דה טורקימדה להגיש למלכה תזכיר, שנראה כצעד מחושב היטב מצדו, להעמיד את המלכה על בעיה שעתידה להתעורר במדינה: התזכיר נסב על כמה נושאים דתיים ופוליטיים שהכתוב מאיץ בה לפעול לתיקונם.⁵⁰ כותב התזכיר טען שמחובתה של המלכה לפעול, בין השאר, לתיקון שני סעיפים הנוגעים ליהודים: האחד, תפיסת משרות ציבוריות שיש בהם שיפוט על נוצרים, והדגש כאן הושם על חכירת הכנסות ממסים של המלכות וגבייתם; האחר, הגשמת ההפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, נשיאת הסימן המיוחד ליהודים, והאיסור ללבוש בגדי משי (ליהודים ולמאורים), ומכאן החובה שכל אדם יהא לבוש לפי מעמדו ומצבו, ולא ילבש בגדים בצבע ובדים עשירים ומוזהבים. שני איסורים אחרונים אלה, ההפרדה, הסימון והלבוש, הם הרי החלטות הקורטס (על הסימן הוחלט בשנת 1476 במדריגל, ועל ההפרדה – בשנת 1480 בטולידו). יוצא אפוא שלדעת טורקימדה לא הוציא השלטון את ההחלטות אל הפועל והוא נכשל בכך; טורקימדה הכיר כאן בעובדה, שהפרדה מקומית אין בכוחה לפתור את בעיות הניתוק בין יהודים לאנוסים.

את הסעיף בתזכיר הדן בתפיסת משרות וחכירות מסים וגבייתם יש לראות הרבה מעבר לפנייה סתם. ברי שחוכרי המסים וגוביהם הם האחראים לתזרים הכספי לקופת אוצר המדינה, המאפשר מינהל כספי תקין ומסודר של בית המלכות. אם אלה נתונים בידי היהודים, יש לדאוג בדחיפות לכך שהתזרים לא ייפסק עם הגירוש, כדי לא לחולל משבר כספי חמור במדינה, אם כי היו כבר קונברסוס שעסקו בחכירת מסים, והיו אף שותפים נוצרים לחוכרי מסים יהודים, אל למדינה להיות תלויה בחוכרי מסים יהודים. די אם נעיין ברשימת חוכרי המסים בקסטיליה כדי ללמוד עד כמה היו ארגון המס השנתי ומסי העקיפין תלויים בפועלם של החוכרים (אף אם היו פה ושם פיגורים בגבייתם).⁵¹ שני חוכרי מסים ראשיים פעלו בקסטיליה בימיהם של פרננדו ואיסבל: אברהם סניור וחתנו מאיר מלמד, וכחוכרי משנה היו קשורים אתם יהודים (ביניהם גם דון יצחק אברבנאל וחתנו, יוסף אברבנאל). התזכיר הצביע לא על מסי המלכות בלבד אלא גם על חכירת הכנסותיהם של אצילים, הכנסייה, המסדרים הצבאיים, המסטה ומסי העקיפין, שהיו בידי חוכרים יהודים. טורקימדה טען אפוא, שאם הכתר לא יתן דעתו לכך, עלול להתחולל משבר כספי חמור במדינה – וזאת בעיצומה של המלחמה בגרנדה.

ניתן לסמוך את תזכירו של טורקימדה למלכה בהוראת מלכות (pragmatica), שסמכותה כהחלטת הקורטס – מבלי שהיה צורך לכנסו. בריאל די לה ויגה, ב- 10 בדצמבר 1491, ציוו המלכים, פחות מחודש לכניסתם בתהלוכת נצחון לגרנדה, בצו בן 146 סעיפים כיצד להסדיר את חכירות המסים במישרין ובעקיפין.⁵² בשלושה מהם (38, 44, 56) נקבעו סדרי חכירותיהם של חוכרים יהודים ביישובים מעורבים של יהודים ומאורים וביישובי היהודים. רק לכמה אישים הותרה החכירה ועמה הגבייה. על בודדים יהיה נקל לשים את היד, מה גם שביניהם היו אברהם סניור וחתנו ובית אברבנאל. קשר זה, בין צו המלכות בענייני חכירות המסים לתזכירו של טורקימדה, מעמידנו על כך שיש לקבוע את תאריך התזכיר לשנת 1490 לכל המוקדם. סמיכות ההוראה לצו הגירוש מלמדנו אף הוא על הדחיפות בקביעתו.

ו

בחתימה על חוזה הכניעה של מלכות גרנדה, ב- 25 בנובמבר 1491, נסתם הגולל על שליטת האסלאם בחצי-האי האיברי. ב- 6 בינואר 1492 נכנסו פרננדו ואיסבל בתהלוכת פאר והדר לגרנדה, ושהו בה עד סוף חודש מאי של אותה שנה. הם ביקשו לקבל את גרנדה כשהיא 'נקייה' מיהודים, ועל כך בסוכם בחוזה הכניעה של בואבדיל, שליטה האחרון של גרנדה. בחוזה נאמר במפורש, שעל יהודי גרנדה לצאת ממנה תוך חודש ימים. גם לאנוסים-בורחים, שחזרו ליהדות בגרנדה, הותרה היציאה משם תוך אותו חודש,⁵³ מבלי שלאינקוויזיציה תינתן הרשות לשופטם על כך. נמצאנו למדים שניתן להם חודש ימים לשם יציאה מן המלכות לצפון אפריקה – כל זאת על מנת לחסל את הימצאותם שם בכל ההקדם.⁵⁴ להלן נעמוד על פרטי היציאה משם.

ההשוואה בין חוזי הכניעה של אלמריה וגרנדה מלמדת על תכנון מדויק לא רק של הכניעה, אלא גם של מה שיתרחש לאחר מכן. מאליה עולה השאלה הראשונה, מה היה מספר היהודים שמדובר בהם. בגרנדה נמנו מאה ועשרה ראשי בתי אב יהודים,⁵⁵ ולכן ראויים פרטי סופו של היישוב היהודי שם שיועלו וייזכרו. ב- 23 במאי 1492, לאחר שכבר נחתם בגרנדה צו הגירוש הכללי של יהודי ספרד אך לא נתפרסם ברבים, התירו פרננדו ואיסבל ליצחק פרדוניאל (Ysaque Perdoniel) לצאת ועמו ביתו:⁵⁶

ליטול עמו את רכושו, את בני ביתו ומשרתיו, כולל חפציהם, תכשיטיהם, זהב, כסף, מטבעות יצוקים ושאר כל דברים אף אם הם אסורים [בהוצאה מן המלכות]; מותרים הם לצאת ממלכויותינו הן בדרך הים והן בדרך היבשה;⁵⁷ זאת לבקשתו של שליטה האחרון של גרנדה בואבדיל.⁵⁸

ידועה הדרך שבה יצאו המגורשים: דרך נמלי מלגה ואלמריה הסמוכות לגרנדה. שם הועמדה להם ספינה (Carraca) גנואית, שבעליה היה פרנסיסקו קטאניו (Francisco Cataño) מגינואה; את מסמכי הנסיעה הכין הנוטריון חרונימו פ'ריוואנט (Jerónimo Frevant). בחודש יוני עלו המגורשים על הספינה במלגה, והיא הגיעה ב- 29 ביוני 1492. 38 יהודים יצאו בגירוש.⁵⁹ על הגירוש מגרנדה פיקח מזכיר המלכים, פרננדו די ספרה (Zafra). הלקח שנלמד היה צריך לשמש כאמור בהכרעה הסופית, כאשר שעתה הגיעה. עמו היו שותפים במעשה ובעצה אינייגו לופס מנדוסה, הקונדי די טנדיליה (Tendilla), שהצטיין במלחמת גרנדה ובכיבושה, והרננדו די טלבירה, אב הווידוי של המלכה.

ב- 31 במארס 1492 חתמו פרננדו ואיסבל על צו הגירוש. אדמת ספרד טוהרה משלטון האסלאם; לשאלת אמונתם של האנוסים נמצא הפתרון בהקמת המוסד המיוחד: האינקוויזיציה. ספרד הנוצרית חרתה על דגלה את רעיון המדינה של רועה אחד וצאן אחת (Unum ovile et unus pastor), ובה יצאה קסטיליה כמנצחת. היא הפכה למובילה במדינה המאוחדת.⁶⁰

הערות שוליים:

1. ראה: י' בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, ירושלים 1965, מפתח; ב"צ דינור, 'תנועת העלייה מספרד לארץ-ישראל אחרי גזירות קנ"א', ציון, לב (תשכ"ז), עמ' 172-161
2. לנוסח התקנות, עיין: F. Baer, Die Juden im christlichen Spanien, II, Berlin 1936, pp. 280-298; לאחרונה שוחזרו תקנות אלה בלשון הקסטיליאנית, וראה: Y. Moreno Koch, De iure hispano-judaico: Las Taqqanot de Valladolid de 1432, Fontes Iudaeorum Regni Castellae 5, Šalamanca 1978. התעודה כתובה באותיות עבריות, חלקה עברית וחלקה קסטיליאנית, והיא אחת העדויות החשובות להתפתחות לשון הדיבור היהודית-הקסטיליאנית של יהודי ספרד. על תוכן התעודה וניתוחה ראה בער (לעיל, הערה 1), עמ' 367.
3. ראה: ח' ביינארט, 'השמד הגדול: בעיית האנוסים וגורלם במאה הט"ו', מורשת ספרד, ירושלים תשנ"ב, עמ' 308-280.
4. עיין: ח' ביינארט, אנוסים בדין האינקוויזיציה, ירושלים תשכ"ה, מפתח ושם המקורות.
5. ראה בער (לעיל, הערה 1), עמ' 336; 535, הערה 5.
6. כיצד נתקיים צו הגירוש במלכות זו וכיצד עמדה בו יהדות זו, ראה בפרק על קיום צו הגירוש, בספרי: גירוש ספרד, ירושלים תשנ"ה, עמ' 275-195.
7. היא הוכרזה רשמית כמלכת קסטיליה רק ב- 13 בספטמבר 1475. לתיאור המצב בימי עליית פרננדו ואיסבל על כיסא המלכות, עיין: T. de Azcona, O.F.M. Cap., Isabel la Católica Madrid 1964, pp. xiii-xxxix (ושם ספרות נרחבת); J.N. Hillgarth, The Spanish Kingdoms 1250-1516, vol. 2: (1410-1516), Castilian Hegemony, Oxford 1978, pp. 351 ff., et passim
8. על כינוסי הקורטס של השנים 1476 ו- 1480, עיין אסקונה, שם עמ' 318, 324. על מקומה של קטלוניה במסגרת ממלכת ארגוניה, ראה: J.H. Elliott, The Revolt of the Catalans, Cambridge 1963
9. לקראת סוף המאה ה- 15 היו בקסטיליה כ- 8 מיליון תושבים; בארגוניה – 1,350,000 (בפורטוגל – כמיליון ומחצה; בנברה – 185,000). ראה: J. Ruiz Almansa, ‘La población española’, Revista Internacional de Sociología, 3 (1943), pp. 115-136; J.H. Elliott, Imperial Spain 1469-1716, London 1963, p. 13. ארגוניה נפגעה מאוד במאה ה- 14 (עד שנת 1351) במגפה השחורה, וכן פרצו בה מגפות בשנים 1363-1362; 1371; 1397-1396. ראה אליוט, שם, עמ' 25; J.F. O’Callagham, A History of Medieval Spain, Ithaca-London 1975, pp. 604-606. המחבר מביא הערכה למספר הכללי של תושבי ספרד; לדבריו היו בשנת 1482 בקסטיליה בין 7 ל- 8 מיליון איש. והרוב המכריע של התושבים התרכז באנדלוסיה. סביליה מנתה 75,000 נפש; קורדובה – 35,000; מורסיה – 25,000; טולידו, וליאדוליד, מדינה דל קמפו – 25,000-20,000 נפש (כל אחת). לעומת זאת, פחת מספר תושבי קטלוניה, בגלל המגפות, בין השנים 1497-1378, מ- 350,000 ל- 270,000 נפש; בברצלונה הוא פחת מ- 38,000 ל- 20,000; מלכות ולנסיה מנתה בשנת 1483 75,000 תושבים; בארגון היו בשנת 1496 250,000 נפש, ומהם כ- 20,000 נפש בסרגוסה. לקראת סוף המאה ה- 15 מנתה מלכות ארגון כ- 870,000 נפש, וכך הסתכם מספרם של כלל תושבי ספרד ב-10-9 מיליון נפש. או'לאגן מסתמך על ויסנס וינס (אך אינו מביא את המקור שלו), ומעריך שבזמן הגירוש היו בקסטיליה 150,000 יהודים, ובארגוניה – 30,000. עיין עוד: L. Suárez Fernández, Los Trastámara y los Reyes Católicos, Historia de España, Madrid 1985, p. 122
10. הערים הן: ליאון; בורגוס; וליאדוליד; טורו, סלמנקה, סוריאה, סגוביה, אבילה, גואדלחרה, מדריד, קואינקה, טולידו, קורדובה, חאין, סביליה. בכל אחת מאלה היו קהילות יהודיות פעילות, שכמה מחבריהן עסקו במתן אשראי לנוצרים. כל עיר שלחה כידוע שני מורשים. ראה ספרי (לעיל, הערה 6), עמ' 14 ואילך, ושם ספרות נוספת בנושא.
11. על 'הסימן היהודי', ראה: ח' ביינארט, ' "הסימן היהודי" בספרד וקיום "צו הסימון" בימי המלכים הקתוליים', בין ישראל לאומות, ספר היובל לשמואל אטינגר, ירושלים תשמ"ח, עמ' 41-29.
12. ראה: ח' ביינארט, 'תזכירו של תומאס די טורקימדה למלכה איסבל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, ב, ירושלים, תשל"ו, עמ' 26-3. נושא 'הסימן' לחץ על נזירים ואנשי כנסייה, ואנו למדים על כך משתי עדויות שנמסרו במשפט דיאגו אריאס ד'אבילה מסגוביה, אביו של הגמון סגוביה. ראה: AHN, Inq. Leg. 143 No. 7 fol. 10v, Libro 20 fol. 531 16.3.1486. ק' קרטה-פרונדו פרסם את הקטע: C. Carrete Parrondo, Proceso Inquisitorial contra los Arias Dávila, segoviano, FIRC 3, Salamanca 1986, pp. 37-38, 52
13. על המעמד, ראה: ביינארט (לעיל, הערה 4), מפתח.
14. ראה דברי בספרי, שם, במבוא; סוארס-פרננדס (לעיל, הערה 9), כרך 7, עמ' 310 ואילך; idem, ‘La expulsion de los judios’, Historia de España, ed. R. Menéndez, Pidal, Madrid 1969, vol. Xvii, ch. 2, pp. 241-264
15. בלשון המקור: ‘que passan a la juderia a lugar senalado que para ello tienen’ (סוארס פרננדס [הגירוש], שם, עמ' 134-133). כמקובל במניין השנה החדשה שהחלה ב-25 בדצמבר, נרשמה על הצו שנת 1478, אך יש להבין זאת כשנת 1477. ראה: RGS I no. 3340 fol. 583; ח' ביינארט, 'מגורי היהודים בספרד במאה הט"ו וגזירת ההפרדה', ציון, נא (תשמ"ו), עמ' 68, הערה 1, ושם ספרות נוספת.
16. ובלשון המקור: ‘creyendo ser asy conplidero a servicio de Dios e haumentacion (sic) de nuestra Santa Fe’ (ביינארט, שם).
17. ראה: RGS 2, no. 2852, fol. 118 אצל סוארס פרננדס (גירוש) (לעיל, הערה 9), עמ' 172-171. את הצו הכין אלונסו דל מרמול על דעת המועצה.
18. עיין: בער (לעיל, הערה 2), עמ' 346 ואילך; P. Leon Tello, ‘Legislación sobre los judíos en las Cortes de los antiguos reinos de León y Castilla’, Proceedings of the 4th World Congress of Jewish Studies, 3, Jerusalem 1968, p. 56. האלקלדי של המבצר בסוריאה היה מעורב בתביעות נוספות שהיו קשורות בשכונת היהודים במבצר ואלה נמשכו עוד ב- 21 באוגוסט 1484. עיין: RGS 5, no. 1484, fol. 128; סוארס-פרננדס פרסם זאת (הגירוש, לעיל, הערה 9), עמ' 230-228, וראה גם RGS, 5. no. 590, fol. 40, 16 ביוני 1487. שמו היה חורחי די בטטה (Beteta).
19. לא מדובר במקרים אלה בעזיבת בתי הקברות היהודים. על גורל הרכוש הציבורי בזמן הגירוש עיין בפרק שהוקדש לכך בספרי, לעיל, הערה 6.
20. ראה: H. Beinart, Trujillo: A Jewish Community in Extremadura on the Eve of the Expulsion, Jerusalem 1980, pp. 13ff.
21. יש לזכור שגם בממלכת ארגוניה היו קהילות שקיומן פסק לחלוטין, כברצלונה, האיים הבליאריים ועוד.
22. על הבולה, ראה: ‘Sane, sicut non sine displicentia accepimus, in Hispaniorum Regnis et presentium in provincial Vandaliae, Iudaei et Sarraceni insimul permixti cum christianis habitare et indistinctum a christianis habitum deferre’, B. Llorca, Bulario Pontificio de la Inquisición Española (Miscellanea Historiae Pontificae Bulario Pontificio de la Inquisicion Espanola (Miscellanea Historiae Pontificae vol. XV), Roma 1949, pp. 106-108, (vol, XV. האפיפיור הכליל במסגרת האיסור גם איסורי לבוש כדוגמת מלבושיהם של נוצרים: איסור נוצרים לשרת בבתי מגורים של יהודים; איסור למיניקות נוצריות להיניק יליד יהודים ומוסלמים; ביטול הפריבילגיות שהוענקו, שסתרו את האמור לעיל. בולה זו הוכרזה בסביליה ב-30 בינואר 1491 (!). עיין לורקה, שם, עמ' 108, הערה 102, ושם אישור נוטריאלי על ההכרזה.
23. ראה: ביינארט (לעיל, הערה 15), עמ' 85-61.
24. עיין: F. Cantera Burgos and C. Carrete Parrondo, ‘Juderias medievales en la provincial de Guadalajara’, Sefarad, 34 (1974), pp. 55ff.. להפרדה שנעשתה שם יש הדים גם במשפטי אינקוויזיציה, וראה משפט חואנה גארסיה, אשת הבצ'ילייר אלונסו די מדינה: Leg. 150, no. 8 (291), fols. 28r-28v. חלק מהודעתה פרסם בער (לעיל, הערה 2), עמ' 516 ואילך. משפטה נערך בשנים 1491-1490. יש לציין שהמצב השתנה מעט לטובה עם הדחתו של רודריגו די אורנסי (שהיה ככל הנראה ממוצא אנוסי) בשנת 1487, מראשות המנזר ומינויו של גונסלו די טורו במקומו.
25. ראה: ביינארט (לעיל, הערה 4), מפתח ושם פרטים על התנגדות לפעולתה.
26. עיין: אסקונה (לעיל, הערה 7), עמ' 408. מזכירו של טורקמדה היה חואן דה רוונגה (Juan de Revenga). ב-2 ביולי 1492 הוענקה לו משרת קנון בגרנדה (Canongía de Granada). עיין: RGS 9, no. 2394, fol. 37
27. ראה: H. Beinart, ‘Los Reyes Católicos y sus pragmáticas sobre oficios públicos reales’, Estudios Mirandeses, 8 (1988), pp. 37-55
28. להוציא מקרה של גיור שנעשה בהואסקה, ומשפט לה גוארדיה, ועל כך להלן, וכן בער שדן בכך בפרוטרוט (לעיל, הערה 1), מפתח.
29. עיין: H. Beinart, ‘Jewish Witnesses for the Prosecution of the Spanish Inquisition’, Essays in Honour of Ben Beinart, vol. I, Cape Town 1978, pp. 37-46
30. ראה: בער (לעיל, הערה 2), עמ' 911.
31. עד לשנת 1490 נוסדו 20 בתי דין, וראה: ח' ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי-הביניים, ירושלים 1981, מפה 101 (עמ' 78). וזה סדר הקמתם: סביליה – בשנת 1481; קורדובה – 1482; סיאודד ריאל – 1485-1483; חאין – 1483; סרגוסה – 1484, בלאלקאסר, טולידו, טרואל, גואדלופה – 1485; אלמודובר דל קמפו – 1486; קואינקה, סיגואנסה, האיים הבליאריים, קלעתאיוד – 1488; פלסנסיה, הואסקה – 1489; אבילה, סגוביה, לרידה – 1491. בשנת 1482 צורפו בתי הדין של האינקוויזיציה האפיפיורית (ולנסיה) למסגרת האינקוויזיציה הלאומית הספרדית.
32. ראה: ביינארט (לעיל, הערה 4), מפתח; הנ"ל, לעיל, הערה 3.
33. לדיון מפורט על כך ראה ביינארט, שם.
34. על גירוש אנדלוסיה, עיין: H. Beinart, ‘La Inquisición Espanola y la expulsión de los judios de Andalucia’, Jews and Conversos (ed. Y. Kaplan), Jerusalem 1985, pp. 103ff.
35. איננו יודעים מה היה מספרם של מגורשי אנדלוסיה. פולגאר, בכרוניקה שלו H. del Pulgar, Crónica de los reyes Católicos [edición y estudio Juan de Mata Carriazo], Madrid 1943; idem, Claros varones de Castilla [edición facsimil de 24 de abril 1500], (Barcelona 1970, pp. 5-7 העריך, שגירשו 4,000 ראשי בתי אב, כלומר כ-20,000 נפש; יצחק אבן פ'אראג' העריך אותם ב-5,000 נפש בלבד. עיין: A. Marx, Studies in Jewish Booklore, New York 1944, p. 100
36. ראה: D. Lamelas, La compra de Gibraltar por los converses (1474-1476), Madrid 1976
37. עיין: ח' ביינארט, 'גירוש יהודי ואלמאסידה', ציון, מו (תשמ"א), עמ' 51-39. כבר בשנת 1483 אסרה מועצת ולמאסידה על נישואי יהודי או יהודיה, תושבי העיירה, ליהודי או ליהודיה שאינם נמנים על תושביה, ואסרה על התיישבות יהודים מן החוץ. בכך ביקשה איפוא להגביל את מספר התושבים היהודים.
38. ראה בער (לעיל, הערה 2), 1, עמ' 913-912; הנ"ל (לעיל, הערה 1), עמ' 440, על ההסדר ביניהם הוסכם ב- 12 במאי.
39. לבעיית יחס הכנסייה למלחמת גרנדה ראה: J. Goñi Gaztambide, ‘La santa sede y la reconquista del reino de Granada’, Hispania, 4 (1951), pp. 43-80. לפי בקשת פרננדו ואיסבל, הוציא האפיפיור בולה ראשונה לעניין המלחמה, ב- 13 בנובמבר 1479. כבר אז היה נראה, שהמלחמה תהיה ארוכה וההוצאות הכרוכות בה תהיינה גבוהות מאוד. חשיבות ההסכם עם הכנסייה וסיועה, בצד דאגת הכנסייה להכרזת מלחמה על טורקיה, נבעו מהרצון למנוע כל סיוע מוסלמי לגרנדה. נטל המלחמה, על הוצאותיה, נפל כולו על כתפיה של ספרד – ובעיקר על קסטיליה. על חלקם של היהודים בהוצאות ראה להלן.
40. המס שולם במטבע זהב: 'קסטליאנו' אחד היה שווה ערך ל- 485 מרבדי. עיין סוארס-פרננדס (לעיל, הערה 9), עמ' 72-65; M.A. Ladero Quesada, España en 1492, Madrid 1984, pp. 237-520. על מימון המלחמה, ראה גם אסקונה (לעיל, הערה 7), עמ' 527 ואילך. ביטוי מיוחד במינו של המס נמצא בדפי גניזה שפרסם י' תשבי: 'וג"כ כי נתנו לו הקהלות כל שנה ושנה י"ח אלפים קאשטילייאנוש למלחמת ישמעאל לסימן וככלו"ת נפץ יד עם קדש תכלינו כל אלה' (משיחיות בדור גירושי ספרד ופורטוגל, ירושלים תשמ"ה, עמ' 116).
41. ראה: J. Carriazo, ‘Asiento de las cosas de Ronda: Conquista y repartimiento de la ciudad por los Reyes Católicos (1485-1491)’, Miscelllanea de Estudios Arabes y Hebreos, 3 (1954), pp. 14-39. המצור על רונדה התחיל ב- 8 במאי 1485, והעיר נכבשה ב- 21 או ב- 22 במאי 1485, ועיין, שם, עמ' 27: ‘Para que no pueda estar judio en la cibdad. Asy Mismo es nuestra merced e voluntad que en la dicha dibdad de Ronda no pueda bivir ni morar judio, ni estar en ella de tres dias arriba, ecebto Ysrael, nuestro trujaman de arabe’. הכוונה למתורגמן גבריאל ישראל, שנשתקע לימים בליירנה וזכה לפריבילגיה אישית על שירותיו בחכירת מסים; מתקבל על הדעת שלא יצא בגירוש והמיר דתו. איננו יודעים מה עלה בגורל יהודי באסה וגואדיכס; הן נכבשו בשנת 1489. עיין: אסקונה, שם, עמ' 521. על ישראל גבריאל, ראה בער (לעיל, הערה 2), עמ' 398, הערה 1. על המצור על באסה, עיין: M.A. Ladero Quesada. Milicia y economía en la Guerra de Granada: El cerco de Baza, Valladolid 1964. לואיס די סנטאנחיל ופרנסיסקו פינלו (ראה ספרי [לעיל, הערה 6] בפרק על הפעלת צו הגירוש) גבו 3,320,267,5 מרבדי מן הסכום שהוטל על יהודי מלגה לשלם לשם פדיונם. אין ספק שהכתר היה מעוניין בגבייה מהירה של דמי הפדיון. ועיין עוד להלן על כיבוש מלגה, וכן: M.A. Ladero Quesada, Granada después de la conquista de Granada, Granada 1984, p. 245
42. בסגוביה: דון אברהם אמרש (Amarax) – 14,000 מרבדי; אברהם לומברוסו, סוחר בדים – 28,000 מרבדי; דון יעקב גלון או גלפון (Galhon) – 23,000 מרבדי. על כך ראה בספרי, שם, ובפרק 'שיבה והמרה'. באבילה הלווה מאיסטרי שמואל סרוליה (Cerulla) סכום של 28,000 מרבדי; דון משה טמו, או טמניו – 40,000 מרבדי (משפחה זו היתה אחת העשירות בעיר); הרשימה חלקית בלבד. עיין לדרו-קסאדה, שם. יש לציין ששמואל אבולעפיה, שהיה גובה מלוות וכספי סיוע למלחמה, זכה למכתב הערכה מאת הכתר. עיין: בער, שם, עמ' 391-390.
43. על כך עיין: בער (לעיל, הערה 1), מפתח.
44. עיין: בער, שם, שם. לדעתו יש לזהות את אנטוניו די אבילה עם מי ששימש פרובוקטור במשפט לה גוארדיה והתחפש כרב יהודי כשבא לבקר את הנידון. ראה שם, עמ' 447.
45. הספרון נתפרסם כנספח לספרו של לופס-מרטינס: N. López Martinez, Los Judaizantes cadtellanos y la Inquisicion en el tiempo de Israel la Católica, Burgos 1954, pp. 391 ff.
46. זהו כינוי שניתן לבוגדים. בליידנה הוקם בית דין האינקוויזיציה לכל המחוז בשנת 1509.
47. ראה: ‘Este es el pleyto de los judios con el perro de Alua y de burla que les hizo, nueuamente trobada por el bachiller Transmiera, residente en Salamanca, que hizo a ruego e pedimiento de un senór’ (נתפרסם בדפוס אינקונבולה, RABM, 30 [1926), pp. 409ff.)
48. לתיאור מפורט עיין בעד (לעיל, הערה 1), מפתח, ושם ספרות.
49. לדעת הילגארת (לעיל, הערה 7), עמ' 445 ואילך, הושפע על המשפט מעלילותיו של אלונסו דה אספינה בספרו 'מבצר האמונה'. על תופעת 'הילד מה גוארדיה', ראה: W.A. Christian, Local Religion in Sixteenth Century Spain, Princeton 1981, p. 92ff
50. התזכיר מצוי בארכיון סימאנקאס, Diversos de Castilla, Leg. I, no. 78. עיין: ח' ביינארט, 'תזכירו של טורקימדה למלכה איסבל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, ב, ירושלים תשל"ו, עמ' 26-3. שם התזכיר הוא: ‘Las cosas que por agora estan ocurriendo gue Vuestra Altesa dues remediar por cartas’
51. עיין בער (לעיל, הערה 2), עמ' 348-346; 388-387; 400-399; 402; M.A. Ladero Quesada, El siglo XV en Castilla, Barcelons 1982, pp. 143-167
52. שם הצו: ‘Leyes de quaderno de las alcaualas que hizieron los señores Reyes Católicos año 1491, de la que se auia de guarder en los arrendamientos dellos’, Diversos de Castilla, Leg. 4, fol, 112 ועיין גם בער (לעיל, הערה 1), עמ' 462; הנ"ל (לעיל, הערה 2), עמ' 399.
53. בסעיף 38 של החוזה נאמר הדבר בלשון זו: ‘Item es asentado e concordado que los judios naturals de la dicha cibdad de Granada e del Albaicin, e sus arrabales, e de las otras dichas tierras que entraren en este partido e asiento, gocen deste mismo asiento e capitulacion; e que los judios que antes eran cristianos, que termino de un mes para passer allende’. לנוסח החוזה, עיין: CoDoIn (Colección de Documentos Inéditos) para la historia de España, ed. M. Salva y P. Sainz de Baranda, vol. VIII, Madrid 1846 (repr. Vaduz 1964), pp. 421-436. בחוזה 47 סעיפים: היהודים נזכרים בסעיפים 13, 38. יש לציין שבחוזה המקורי אין סעיפים, שאותם קבע הגנז מנואל גארסיה גונסלס – עיין שם, עמ' 421. בסעיף 7, שניתן לכלל האוכלוסייה המוסלמית, נקבע מה מותר להוציא מן המלכות. יוצא אפוא שגם ליהודים ניתן אותו היתר (עיין שם, עמ' 426).
54. יש עוד להוסיף, שסעיף 13 בחוזה קבע ששום יהודי לא ישמש חוכר מסים וגובה מסים ולא תהיה לו שום זכות שיפוט עליהם (על המוסלמים). מן הדין להזכיר שדמיונו של סעיף זה לחוזי כניעה קודמים רב, וראה למשל של טודלה; טולידו; טורטוסה. ועיין בער (לעיל, הערה 1), מפתח. מן הראוי להשוות לאמור בחוזה הכניעה של גרנדה את החוזה של אלמריה, שנכבשה בשנת 1490 (לסעיפי הכניעה אין מספור). עיין CoDoln (שם, כרך 11), עמ' 477, 478: ‘Item que non pueda ningund judio nin tornadizo tener ninguna jurisdiccion sobre ellos’, ‘Item que [והמוסלמים] que mandamos asegurar e aseguramos a todos los judios viven en la dicha cibdad de Almeria e en todas los otras cibdades e villas y lugares del dicho reino de Granada, y que gocen lo mismo que los dichos moros mudejares, seyendo los dichos judios naturals del dicho reino’. ‘Item que si alguno o algunos fueren tornados moros en los tiempos pasados, que non sean apremiados a se torner cristianos contra justicia, salvo si non fuere por su voluntad; e que los cristianos que se han tornado judios, que tengan termino de un ano de se tornar cristianos o de se passer allende. כאן ניתן מועד תוך שנה, לחזרה לנצרות או ליציאה לצפון אפריקה. קיצור הזמן לגבי גרנדה מובן - גמר הכיבוש שלה. להלן נאמר בצו הכניעה, שכל מי שירצה ללכת לשם (allende) [לצפון אפריקה] יכול לעשות זאת עם רכושו, בלי כל מניעה. כן רשאי היוצא למכור את רכושו לכל דיכפין; מותר להם להשאיר מורשים שיטפלו ברכושם באלמריה, והם שיגבו למענם את פירות הרכוש ודמי החכירות. ליוצאים תוך שנה יועמדו ספינות. את החוזה הכין פרננדו די ספרה, מזכירם הנאמן של המלכים, שעתיד היה לפעול בגרנדה. פרטים אלה מלמדים הרבה על קווי ההתארגנות לקראת הגירוש הגדול של יהודי ספרד.
55. לגבי אותו תחום מוסלמי יש לומר, שבוולס מלגה היו, בשנת 1487, שנת כיבושה, 50 תושבים יהודים ועוד 50 אלמנות. יש לצרף עליהם 450 יהודים שנלקחו בשבי במלגה עצמה, בשעה שנכבשה באותה שנה. על גורל שבויי מלגה, ראה לעיל. לדרו-קסאדה מעריך את כלל האוכלוסייה היהודית בגרנדה המוסלמית (המדינה) במחצית האחוז מכלל האוכלוסייה, שהגיעה לכדי 300,000 תושבים. יש לזכור שבמשך עשור המלחמה בגרנדה, היגרו יהודים לצפון אפריקה, וראה לדרו-קסאדה (גרנדה לאחר הכיבוש, לעיל, הערה 41), עמ' 245 ואילך. הוא הסתמך על תעודות הנמצאות ב-Escribanía Mayor de Rentas, Legajo 33 (ant. 51) שבארכיון סימנקס. ועיין בער (לעיל, הערה 2), עמ' 413 (מס' 382).
56. ראה: M.A. Ladero Quesada, ‘Dos temes de la Granada Nazari’, Cuadernos de Historia, 3 (1969), pp. 321-345 ובמיוחד עמ' 343; והשווה הנ"ל, גרנדה, שם, עמ' 258-256. ברשימת המגורשים שהביא המחבר וסוגי הסחורות שנטלו עמם הוא מזכיר כמה מבני משפחת פרדוניאל: יהודה, אהרן, יעקב, יצחק פרדוניאל, תושבי אלמריה; קרובי משפחת פרדוניאל שבגרנדה. יהודה פרדוניאל היה חתנו של יצחק פרדוניאל מגרנדה. שניהם שימשו מתורגמנים לבואבדיל והיו מנאמניו. הרשימה מצויה בארכיון בסימנקאס: Escribanía Mayor de Rentas, Legajo 33
57. ובמקור: ‘Y porque el rey Muley Boavdili nos suplico e pidio por merced que a Ysaque Perdoniel, vesino de la cibdad de Granada, le Mandasemos dar licencia para que con su muger e hijos e entenados e criados e familiars de su casa, con todos sus bienes muebles, joyas, oro, plata, dinero, moneda amonedada e otros qualesquier cosas, aunque fuesen vedadas, se pudiesen yr fuera de nuestros reynos, asy por mar como por tirrra’. עיין לדרו-קסאדה, שם, עמ' 253. צו זה הוכן בידי חואן די קולומה (מי שהכין את צו הגירוש ליהודי ספרד), ונחתם בגרנדה. עיין בער, שם, עמ' 413.
58. שווי הרכוש שהותר להם להוציא הגיע לכדי 'חמש מאות כפולים קסטליאנים ולא יותר'. בסכום זה נכללו כל התכשיטים שהם היו אמורים לקחת אתם; כן הותר להם ליטול את כל הקישוטים המוריסקים המעובדים בזהב ובכסף, כפי שהותר למאורים שיצאו מן המלכות.
59. לעומתם נטלו מגורשי אלמריה 3,176 ליברות משי מסוג Merchant a mercadant, לפי ערך של 26 ריאל לכל ליברה; 355 ליברות משי מסוג Cadarco לפי 6 ריאל לליברה. כן היו בין המגורשים שנטלו עמהם חוטי אספארטו, שערכם פחות בהרבה (ארובה אחת עלתה 15 ריאל). הדעת נותנת שגם בגרנדה היו מגורשים שהגיעו להסדרי הברחות עם מוסלמים וגנואים. צוות הפיקוח על המגורשים במלגה כלל את פרנסיסקו די אלקאראס, האחראי לנכסים (repartidor) וחואן אלפונסו סיראנו, התובע בנכסי היהודים; באלמריה היה זה פרננדו די קארדנאס (Cardenas), הממונה על המבצר; מנואל די קורטינאס (Cortinas), האחראי לנכסים. עיין לדרו-קסאדה, שם, עמ' 252. סכום ההכנסה לכתר מן המכס על המשי הגיע מן היוצאים דרך אלמריה לכדי 159,334 מרבדי; מס המעשר שנגבה מרכושם של היוצאים הגיע לכדי 457,921 מרבדי. ראה לדרו-קסאדה, שם, עמ' 258-256. נוסף על כך נטלו מכס על כל קינטל (41.55 ק"ג) של סחורה שהוצאה מן המלכות במטבע נאזארי (Nazari). במלגה שלמו 9 מרבדי על כל ליברה של סחורה לקומיסרים שהיו ממונים על הגירוש. בחלוקה לפי ערי מוצאם של מגורשים אלה נמנו: 10 יהודים מאלפוחרה (Alpujarra); יהודי אחד מטולידו (יהודה טולידנו); ארבעה מבאסה; אחד מלורקה (אברהם מלמאליקי, Malmalique); שניים מגואדיכס; 13 מאלמריה; 16 מגרנדה. לשאר היוצאים לא צוינה עיר או עיירת מוצאם. בסך הכול מצויה רשימה של 77 איש, שיש לראותם כראשי בתי אבות. כל אלה יצאו דרך אלמריה; דרך מלגה יצאו 39 איש. עיין לדרו-קסאדה, שם. מ' בניהו במאמרו ('פירושיו של רבי יוסף בן מאיר גארסון', מיכאל, ז [תשמ"ב], עמ' קכו) טוען, שבין מגורשי גרנדה היה גם ר' יוסף המון, רופאו של השליט [בואבדיל]; ר' יוסף היה אביו של ר' משה המון שפעל בחצר הסולטן. לדעתו הגיע לקושטא כבר בשנת רנ"ב או רנ"ג. הוא נולד בשנת 1450. הספידו ר' יוסף גארסון (ההספד שם, עמ' קצא-קצו). כמוהו יצא מגרנדה גם ר' יוסף מגראנאטה (נולד בגרנדה בשנת 1428 ונפטר בשנת 1508, ושהה בדמשק. הספידו ר' יוסף גארסון (שם, עמ' קסד-קסה). והגם ששני שמות אלה אינם נזכרים ברשימת המגורשים שפרסם לדרו-קסאדה, אין בכך הוכחה שלא יצאו מגרנדה ונצטרפו אל המגורשים שיצאו דרך מלגה או אלמריה.
60. עיין: אליוט (לעיל, הערה 9), עמ' 116. את ההערכות השונות סיכם גונסלס גלייגו: I. Gonzáles Gallego, ‘Los últimos años de las alijamas leonesas’, Archivos Leoneses, 21, no. 42 (1967), PP. 390-395. ראה שם את דעותיהם של מ' מננדס פלאיו (Menendez Pelayo), ח' אמדור די לוס ריאוס, אמריקו קסטרו, וק' סנצ'ס אלבורנוס. ועיין גם בתשובתו של בער על דבריו של סנצ'ס אלבורנוס: Y. Baer, A History of the Jews in Christian Spain, 2, Philadelphia 1966, pp. 444ff.; P. leon Tello, Judios de Toledo, vol. 1, Madrid 1979, pp. 345-357

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel