היהדות אינה תרבות דתית מיסיונרית, ולפיכך המקור הכמעט בלעדי להמשך קיומה הוא ילדים הנולדים להורים יהודיים וגדלים כיהודים. על רקע האמור מובנת בהחלט ההתייחסות היהודית וההלכתית המסורתית בעד נישואים בין יהודים ונגד נישואי תערובת. בתקופות הקדם–מודרניות היו סיבות רבות שהמעיטו מאוד באפשרות של נישואי תערובת, מלבד החינוך לשלילת התופעה. ראשית, בדרך כלל לא בני הזוג הם שהחליטו על הנישואים מסיבות של העדפה אישית רומנטית; הוריהם הם שהחליטו למי יינשאו. ההורים, כמי שחייהם וקשריהם החברתיים הדתיים והתרבותיים היו בתוך הקהילה היהודית, דאגו שבנם או בתם יינשאו ליהודי/יה ולא לזר. גם שכניהם של היהודים לא היו מעוניינים לתת את בנותיהם לגברים יהודיים (יצוין, עם זאת, שלגבר מוסלמי מותר לשאת לא מוסלמית הנשארת בדתה, ובלבד שילדיהם יגודלו כמוסלמים. (זאת ועוד: מכיוון שהנישואים נעשו בחברות הקדם–מודרניות בטקס דתי, וההלכה היהודית אינה מכירה בתוקף של קידושים בין יהודי/יה לנוכרי/יה, יהודי/יה יכול/יכלה להינשא ללא יהודי/יה רק בטקס של דת זרה, דבר שהדגיש את צד הבגידה ביהדות שבנישואי תערובת. ולבסוף: גם אם נערכו נישואי תערובת, היה על הזוג לנהל את חייו בהקשר חברתי כלשהו – ומכיוון שבכל מסגרת חברתית קדם–מודרנית היתה הזהות הדתית מרכזית, הרי נישואי תערובת הובילו כמעט בהכרח לכך שאחד הצדדים יינתק מחברתו ומדתו הקודמות.
הנתונים האלה השתנו בתקופה המודרנית. תהליכי החילון יצרו מרחבים של חברות כמעט ניטרליות מבחינה דתית, שאליהן יכלו להשתייך בני זוג מעורב וילדיהם. במדינות רבות נוצרה אפשרות של נישואים אזרחיים, בטקס נעדר ממד דתי; האחראים לטקסים אלה מטעם המדינה לא הוטרדו כלל בסוגיית זהותם הדתית של בני הזוג הנישאים בפניהם. במרבית החברות המודרניות לא ההורים הם שבחרו את בני הזוג, אלא גבר ואישה בחרו זה את זה. זאת ועוד: הקריטריון המרכזי לבחירת בן/בת זוג שוב לא היה בעיקר התאמה כלכלית, מעמדית, תרבותית ודתית – אלא אהבה רומנטית. על רקע כל האמור, גברה מאוד תופעת נישואי התערובת בקרב בני ובנות העם היהודי בכל המרחב הגיאוגרפי האירופי והאמריקני (בארצות האיסלאם, ששם הוסיפו הנישואים גם בחברת הרוב לשאת אופי קרוב יותר לזה המסורתי, נותרו נישואי התערובת בגדר תופעה מצומצמת ביחס לשאר הארצות, אם כי התרבו ביחס לעבר. (שום גורם הלכתי ושום זרם ביהדות לא תמכו בנישואי תערובת. גם התנועה הרפורמית, הנחשבת ל'מתקדמת' ביותר מבין הזרמים האלה, שוללת נישואי תערובת וקובעת שאסור לרבנים ולרבניות רפורמיים להשתתף בביצוע טקסי נישואים שבהם אחד מבני הזוג אינו יהודי. ואולם ריבוי נישואי התערובת העמיד את חכמי ההלכה בפני הצורך לנקוט עמדות מעשיות במגוון רחב של שאלות. אפשר לציין לדוגמה את הלבטים סביב השאלה, האם ראוי לגייר בן / בת זוג נוכרי/יה וילדים שנולדו לאב יהודי ולאמא נוכרייה. הרב שמשון רפאל הירש, הידוע כאדם שתמך ביותר בכך שיהודים אורתודוקסיים ירכשו השכלה כללית ברמה גבוהה, שלל בספר השו"ת שמש ומרפא את הגיור של הילדים והאם הנוכרייה בנישואי תערובת: "כשההורים חיים חיי–פראים (כלומר, חילונים) איך יביאו את הרצינות הדתית לחינוך בניהם, בעת שהם בעצמם מואסים בה על ידי עצם התמדת התחברותם זה לזו"? כלומר, בלעדי כוונה לחיות חיים יהודיים בעלי מחויבות אורתודוקסית, אין טעם לגיור; בהמשך טוען הרב הירש, שגיור כזה בעצם מזיק למתגייר, כי עקב כך "עומסים על [המתגייר] חיובים, שבעצם אינו צריך לקיים [כל עוד נשאר בנוכריותו." [כך גם סבר הרב יעקב ברייש, כיהן מאז מלחמת העולם השנייה כרב הקהילה החרדית בציריך] בספר השו"ת חלקת יעקב, שאם בית הדין יגייר את האישה הנוכרייה "אנו [כלומר, בית הדין] הגורמים שתתחייב [בעונש משמים] על כל העבירות שתעשה, וגם לה נולדים ... כיוון דבטח לא יקיימו שום מצוות, ואנו מגלגלים עליהם חובה לדורות עולם. "קביעה זאת מזכירה במידה מסוימת את העמדה של פאולוס, מייסד הדת הנוצרית, שלפיה התורה ומצוותיה הן למכשול לאדם, ולפיכך עדיף להמליץ לנוכרים לא להתגייר. הרב אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקץ, 'טען במנחת אלעזר, שאם הרבנים ינקטו מדיניות המאפשרת גיור במצבים כאלה, הם יתרמו בכך להתעצמות נישואי התערובת: "על ידי זה [התרת גיור הצד הנוכרי] אנו מחזקין חלילה את מעשי נישואי התערובות האלו, אשר חדשים מקרוב באו. ונעשו להם תקנה אחר כך, על פי דת ישראל גם כן"!? הווה אומר: גם אם הגיור יהיה לטובת הנוכרים המתגיירים ובני הזוג היהודיים, הרי הוא לרעת הכלל היהודי. חכמי הקהילה של יוצאי חלב (סוריה) בבואנוס איירס שוכנעו בהגיון העמדה הזאת, וכדי למנוע נישואי תערובת חוקקו בשנת 1927 תקנה קהילתית האוסרת כליל גיור בימינו. בשנת 1935 אומצה התקנה גם בידי חכמי עדת החלבים בברוקלין, והיא נהפכה עם הזמן לנורמטיבית בכל קהילות היהודים יוצאי סוריה בעולם.
ואולם רבים מאוד מחכמי ההלכה לא הסכימו לעמדות הללו, וקבעו שהפתרון הנכון הוא לאפשר ואף לעודד גיור של בן/בת הזוג הנוכרי/ יה הנשוי ליהודי/יה. הם מנו שיקולים רבים ומגוונים: ראשית, על ידי הגיור יוטב מעמדו הדתי–ההלכתי של הצד היהודי, שכל עוד חי עם נוכרי/ת עבר בהתמדה עברה חמורה, ואילו עתה יחיה עם בן/בת זוג יהודי/יה כשר/ה, כדברי הרב דוד צבי הופמן, בשו"ת מלמד להועיל: "להציל את הישראל מאיסור חמור, בוודאי טוב שיגיירו האישה הנוכרית." על פי ההלכה, כהן מנוע מלשאת גיורת; כדי לקדם את טובתו של כהן שנשא נוכרייה בנישואים אזרחיים, פסק הרב הופמן שהרע במיעוטו הוא שהנוכרייה תתגייר ותחיה כיהודייה עם בן זוגה הכהן – בלא חופה וקידושין! הרב אליהו חזן (איזמיר, ירושלים, לוב ואלכסנדריה) פסק בשו"ת תעלומות לב בנוגע למשפחה שבה האב היהודי חי עם נוכרייה ונולדו להם ילדים, שראוי לגייר את הילדים כדי שיגדלו כיהודים, ואחר כך לגייר את אמם למען טובת הילדים: "יש ... להתיר לגיירה מפני תקנת הבנים שכבר ילדה, הכרוכים אחריה, וגם הבנים אשר תלד, שיהיה הורתם ולידתם בקדושה [כלומר , שייוולדו כיהודים."] הרב חזן ( ורבים אחרים כמותו ) שללו אפוא את הרעיון שמוטב לילדים להישאר נוכרים מאשר להתגייר. הרב משה בן–שמעון הכהן, מגדולי חכמי הקהילה היהודית באי ג'רבה, עלה לישראל בשנת, 1958 ופסק בשנות ה-60 של המאה ה-20 בשו"ת והשיב משה, מותר לגייר בני זוג בנישואי תערובת, גם אם אחר כך יחיו כישראלים חילוניים; שהרי אורח החיים הישראלי–החילוני כולל אלמנטים יהודיים ניכרים, ומי שמצטרף לציבור החילוני מתנהג אפוא באופנים המבטאים את שייכותו היהודית. ובתשובה שנשלחה בשנת 1951 לקהילת תטואן שבמרוקו הספרדית קבע הרב הראשי של מדינת ישראל, בן–ציון עוזיאל, בשו"ת משפטי עזיאל בשאלות הזמן, כי גם אם לאחר הגיור ינהלו האם והילדים אורח חיים חילוני לגמרי, יש לגיירם: "מותר ומצווה לקבל גרים וגיורות אף על פי שידוע לנו שלא יקיימו כל המצוות. " הוא מבקר בחריפות את הרבנים הנמנעים מלגייר, ומאשים אותם בבגידה בתפקידם כרועים הרוחניים של עם ישראל.
