מאפייני הקהילה היהודית בגרמניה

ערב עליית הנאצים לשלטון חיו בגרמניה כ- 600 אלף יהודים. על פי החוקה ברפובליקת ויימאר, הוענקו ליהודים זכויות אזרח מלאות. יהודי גרמניה הִתְעָרוּ בחיי החברה והמדינה, ומרביתם הגדירו את עצמם קודם כול כגרמנים ואחר כך כבני הדת היהודית. הם האמינו כי ביכולתם להשתייך אל העם הגרמני בלי לוותר על המוצא ועל התרבות היהודיים.

ברפובליקת ויימאר מילאו היהודים תפקידים בכירים בממשל, לדוגמה: הוגו פְרוֹיְס, מומחה למשפט מדיני, היה דמות מפתח בניסוח החוקה - ולאחר מכן בתפקידו כשר הפנים. וַלְטֶר רַטֶנָאוֹ, שהיה אחראי לתעשיות המלחמה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כיהן כשר החוץ. אחרים השתלבו בתפקידי פקידוּת במוסדות המדינה, והיו שעסקו במקצועות חופשיים - רופאים, משפטנים וכדומה, והשתלבו בעולם האקדמי ובמחקר המדעי. בין המדענים היהודים בלט הפיזיקאי אלברט אינשטיין, שאף זכה ב- 1921 בפרס נובל על מחקריו. בתקופה זו היה חלקם של היהודים שקיבלו פרס נובל כ- 30% מן הגרמנים חתני פרס נובל, ואילו חלקם באוכלוסייה היה פחות מ- 1%

היהודים השתלבו בכל ענפי המשק במדינה: הם נשאו בתפקידים מרכזיים בתעשיית החשמל ובתעשיית הטקסטיל - ייצור טקסטיל ומסחר בטקסטיל, עסקו בבנקאות, במסחר - כמו מסחר במתכות ובתבואה, והקימו בתי כול-בו גדולים. עם זאת היו בהם גם בעלי עסקים קטנים ובעלי בתי מלאכה בינוניים.

המעורבות הרבה של היהודים בחיי הכלכלה, המדע והתרבות העמיקה את השתלבותם החברתית. כשני שלישים מהם התגוררו בערים הגדולות. הקהילה היהודית הגדולה ביותר הייתה בברלין. ההשתלבות החברתית מצאה את ביטויה, בין היתר, בגידול במספר נישואי התערובת: כרבע מכלל היהודים נישאו בתקופה זו לבני זוג לא יהודים.

בצד ההשתלבות - הלכה והתחזקה האנטישמיות. הטענה שרווחה בקרב רבים, שתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה היא תוצאה של "תקיעת סכין בגב האומה", חיזקה את האנטישמיות. לאחר כניעת גרמניה הפיצה המפקדה העליונה את השמועה ש"היהודים בגדו בארץ מולדתם והסגירו את העם [הגרמני] בידי האויב", וזאת על אף העובדה שיהודים לחמו במלחמת העולם הראשונה בשורות הצבא הגרמני, וכ- 12 אלף מהם נפלו למען גרמניה מולדתם. חיילים יהודים משוחררי מלחמת העולם הראשונה הקימו את "הברית הארצית של חיילי החזית היהודים". ארגון זה נועד לסייע לחבריו נְכֵי המלחמה ולמשפחות השכולות. נוסף על כך נאבק הארגון בטענות כאילו השתמטו היהודים מגיוס לצבא בעת המלחמה.

בצד ההשתלבות היו בקרב יהודי גרמניה קבוצות שבהן פרחה בתקופה זו ההתעניינות בתרבות היהודית - במקרא, בפילוסופיה יהודית, בקבלה ובחסידות. בברלין ישבה קבוצה גדולה של סופרים שכתבו יידיש ועברית, והוקמה בה אקדמיה למדעי היהדות שפרסמה מחקרים בנושאים אלו. המשוררים העברים ח"נ ביאליק¹ ושאול טשרניחובסקי² והסופר ש"י עגנון³ חיו בשנות העשרים בברלין. עם פריחתה של התרבות היהודית נוסדו בברלין הוצאות ספרים, וכתבי עת עבריים יצאו לאור.

יהודי גרמניה מגדירים את זהותם

השוויון לפני החוק וההשתלבות בחיי המדינה והחברה אילצו את יהודי גרמניה להתייחס אל שאלת זהותם: האם להגדיר את עצמם כיהודים-גרמנים או כגרמנים-יהודים? רוב יהודי גרמניה ראו את עצמם בראש ובראשונה גרמנים. הפילוסוף הגרמני-היהודי, הרמן כהן טען: "אנו גרמנים, באשר אנו חֲפֵצִים להיות גרמנים" (1917). ואולם יהודי גרמניה לא היו מִקְשָׁה אחת; היו בהם יהודים מתבוללים, יהודים רפורמים ויהודים אורתודוקסים.

הארגונים שהקימו יהודי גרמניה שיקפו את המגמות השונות בהגדרת זהותם היהודית. מעידים על כך שני ארגונים, מנוגדים בתפיסת עולמם:

א. "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית": הייתה הארגון המרכזי הגדול ביותר של יהודי גרמניה. בְּשֵׁם הארגון טמונה תפיסת הזהות: בראש ובראשונה אזרחים גרמנים, ורק אחר כך בני הדת היהודית. האגודה נועדה לשמור על שוויון היהודים לפני החוק וראתה את תפקידה המרכזי במאבק באנטישמיות.

ב. "הסתדרות ציוני גרמניה": הארגון נוסד בעקבות הקונגרס הציוני ה- 1 וביטא את הציונות בקרב יהודי גרמניה. בתקופת רפובליקת ויימאר לא היו לארגון זה תומכים רבים, והוא ייצג רק מיעוט מיהודי גרמניה.

בני הנוער היהודי בגרמניה היו מאוגדים בכמה תנועות נוער: תנועת הנוער הציונית נקראה "בְּלָאוּ וַיְיס" (בגרמנית = כחול לבן) - כצבעי הדגל הציוני. הנוער שהצטרף לתנועה זו מָרַד במגמת ההשתלבות וההתבוללות של הוריו ודחה את אורח חייהם הבורגני.

במסגרת התנועה למדו הצעירים פרקים מן ההיסטוריה של העם היהודי ואת נושא צמיחת הרעיון הציוני. כמו כן התנסו בהכשרה חקלאית או בלימודי מלאכה בחוות חקלאיות או בסדנאות עירוניות - כהכנה לעלייה לארץ ישראל. בשנות העשרים היו בתנועה כ- 3,000 חברים, ובשנים 1923 - 1924 החלו לעלות לארץ ישראל קבוצות של בוגרי התנועה.

שינויים חלים במעמד היהודים בהשפעת השלטון הנאצי

מינויו של היטלר לקאנצלר גרמניה ב- 30 בינואר 1933 הביא את הקץ על רפובליקת ויימאר 14 שנים לאחר הקמתה, ומאותו הזמן החלו להתרחש שינויים מפליגים בחיי הקהילה היהודית בגרמניה. בגרמניה התנהלה מדיניות אנטי-יהודית עַזָה, ומצב היהודים השתנה לרעה.

המדיניות האנטי-יהודית נגזרה ממצע המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ומן האידאולוגיה הנאצית. מדיניות זו לא התנהלה על פי תכנית מגובשת וערוכה מראש, אלא התגבשה בהדרגה בשנות השלטון הנאצי בגרמניה. המדיניות האנטי-יהודית לא הייתה עקבית או שיטתית - לעתים היא נִכְפְּתָה בקפדנות, ולעתים שררה רגיעה בביצועה; היו אזורים בגרמניה שבהם מומשה המדיניות הנאצית בקפידה, והיו אזורים שבהם היא מומשה במתינות. למדיניות האנטי-יהודית היה גם היבט תעמולתי-פסיכולוגי, שנועד ללכד את הציבור הגרמני נגד היהודים - "האויב המשותף".

למדיניות האנטי-יהודית היו כמה מטרות עיקריות:
• הפרדת היהודים מן החברה הגרמנית ובידודם.
• נישול כלכלי של היהודים.
• עידוד הגירת היהודים מגרמניה והקמת רייך "נקי מיהודים".

המדיניות האנטי-יהודית בשנים 1933 - 1939 התבצעה באמצעות חקיקה, תעמולה וטרור. ככל שהתבסס המשטר הנאצי בגרמניה וככל שהתרבו הצלחותיו במדיניות החוץ, כן החריף היחס כלפי היהודים.

לחלקים נוספים של המאמר:
תמונת מצב: היהודים בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון (פריט זה)
1933 - 1934: צעדים ראשונים
1935: חקיקה גזענית ברוח האידאולוגיה הנאצית
1937 - 1939: הקצנה ברדיפת היהודים
יהודי גרמניה בימי המשבר
תגובות בעולם וביישוב היהודי בארץ ישראל

הערות שוליים:

1. חיים נחמן ביאליק (1873 - 1934)– משורר, סופר, מתרגם ומסאי (כותב חיבורים עיוניים). עלה לארץ ישראל ב- 1924. משיריו עולים נושאים מגוונים - לאומיים ואישיים. באחדים משיריו ביאליק מגיב על אירועי הזמן, לדוגמה - בעקבות פוגרום קישיניוב כתב את השיר "על השחיטה". היה חבר פעיל ב"ועד הלשון העברית" ויצר מילים עבריות חדשות כמו: מטוס, יצוא, תגובה.
2. שאול טשרניחובסקי (1875 - 1943) – משורר ומתרגם עברי, רופא. עלה לארץ ישראל ב-1931. השכלתו המגוונת והידע הרחב שרכש ניכרים בשיריו. היה חבר ב"ועד הלשון העברית" וערך את "ספר המונחים לרפואה ולמדעי הטבע".
3. שמואל יוסף (ש"י) עגנון (1888 - 1970) – מגדולי הסופרים העבריים במאה ה- 20. עלה לארץ ישראל ב-1907, ובשנים 1913 - 1924 עבר לברלין. כאשר חזר לארץ ישראל, התגורר בירושלים - ובה כתב עד סוף חייו. על סיפורו הראשון שנדפס בארץ ישראל, "עגונות", חתם בשם עגנון, שהיה לשמו הרשמי במקום שמו הראשון, שמואל יוסף צ'צ'קס. זכה בפרס נובל לספרות ב-1966, ובפרס ישראל לספרות. מיצירותיו: "תמול שלשום", "אורח נטה ללון", "סיפור פשוט", "הרופא וגרושתו" ועוד.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel