חרם על בתי עסק בבעלות יהודית

עם עליית הנאצים לשלטון היו היהודים בגרמניה חֲשׂוּפִים למעשי אלימות, בעיקר אותם יהודים שכונו אוֹסְט-יוּדְן (יהודי המזרח). היו אלו יהודים שהיגרו לגרמניה ממזרח אירופה, יהודים עטורי זקן וּפֵאוֹת, לבושים בלבוש מסורתי ודוברים יידיש. הם התרכזו ברבעים מיוחדים בערים הגדולות - כמו ברלין או מינכן - ונפגעו ממעשי אלימות. מעשי אלימות הופנו נגד יהודים גם ביישובים כפריים קטנים בגרמניה.

חודשיים לאחר מינויו של היטלר לקנצלר הוטל חרם כלכלי כְּלַל ארצי על היהודים בגרמניה. הייתה זו הפעולה המאורגנת הכלל-ארצית הראשונה נגד היהודים. המפלגה הנאצית היא שניהלה את החרם, בתיאום עם הממשלה. נקבע כי החרם יוטל החל בשבת, 1 באפריל 1933. כרוזי ענק שהופיעו ברחובות קראו לאזרחי גרמניה לא לקנות בבתי כול-בו ובבתי עסק של יהודים. המפלגה קבעה כי החרם יתבצע "תוך שמירה מוחלטת על השקט והמשמעת", ובהוראות לפעילי המפלגה הוטל עליהם לדאוג כי "אל נא תיפול שערה מראשו של יהודי".

עוד לפני תחילת החרם הופעלו על היטלר לחצים לביטולו. הנשיא הִינְדֶנְבּוּרְג ניסה להשפיע על הממשלה לבטל את החרם, ובארצות רבות הושמעו תגובות נגד החרם ונגד גרמניה. אבל התעמולה הנאצית הסבירה את הטלת החרם הכלכלי כצעד במלחמתה של "גרמניה החדשה" נגד היהדות הבינלאומית. שלטונות גרמניה הנאצית טענו כי היהודים הם האחראים להסתייגות הגוברת במדינות שונות מגרמניה הנאצית ולמחאות נגדה, וזאת בהשפעת הידיעות שהופצו על התקפות אנטישמיות בגרמניה. לדברי התעמולה הנאצית, נועד החרם לצמצם את "השפעתם המזיקה" של היהודים על כלכלת גרמניה ולהפסיק את "תעמולת הזוועה האנטי-גרמנית של יהדות העולם, שניזונה והודרכה על ידי יהדות גרמניה".

ביום החרם עמדו משמרות של אנשי אֵס-אָה ואֵס-אֵס סמוך לחנויות ולבתי עסק של יהודים, ובעיקר סמוך לחנויות הכול-בו שבבעלות יהודית - ומנעו מקונים להיכנס. עיתונים בעולם תיארו את האירועים הללו. הכותרת הראשית של עיתון המפלגה הקומוניסטית בבריטניה "דֵיילִי ווֹרְקֶר" הכריזה: "תזכורת בזויה מימי הביניים. חרם נאצי בְּרוּטָלִי על חנויות היהודים." עוד עיתונים, בצרפת ובארצות הברית, תיארו בכתבות נרחבות את האירועים בגרמניה.

החרם לא זכה להצלחה שלה ציפו הנאצים - רבים מאזרחי גרמניה גילו אדישות למתרחש, ואילו רבים מן היהודים העדיפו שלא לפתוח את בתי עסק שלהם ביום החרם. חששותיו של היטלר מפני חרם ממושך העלול לפגוע בתדמיתה של גרמניה גרמו לכך שהחרם נמשך בסופו של דבר יום אחד בלבד. השלטון הנאצי הבין כי חרם ממושך עלול לפגוע בכלכלת גרמניה, שהייתה תלויה גם בקשרים עם מדינות אחרות וגם בגופים כלכליים - כמו בנקים ומפעלי תעשייה - שבהם היו שותפים יהודים.

החרם ביטא את נחישות המפלגה לְמַמֵש את המדיניות האנטי-יהודית שֶׁהִתְוְותָה. על ידי החרם הצליחה המפלגה הנאצית להפגין את כוחה במדינה. המפלגה עוררה חשש ופחד בקרב מתנגדיה, ובו בזמן משכה אזרחים מהססים אל שורותיה.

תעודה תגובתו של עיתונאי יהודי לחרם קטעים ממאמר המערכת של הביטאון הציוני "יידישע רונדשאו", שפורסם בעקבות יום החרם. כותב המאמר הוא עורך הביטאון, רוברט וֶלְטְשׁ. המאמר עורר התרגשות רבה בקרב יהודי גרמניה (ההדגשות במקור). 1 באפריל 1933 ייזכר כיום חשוב בתולדות יהודי גרמניה ואף בתולדות העם היהודי כולו. [...] היהדות המותקפת חייבת להגיע לידי תודעה עצמית. גם ביום זה של התרגשות חזקה ביותר, כאשר רגשות סוערים ביותר מרעידים את לבנו לנוכח מחזה חסר תקדים של נידוי כללי של האוכלוסייה היהודית כולה במדינה תרבותית גדולה, עלינו לשמור בראש ובראשונה על דבר אחד: שיקול דעת. עם זאת שאנו עומדים אובדי עשתונות אל מול המתרחש בימים אלה, אסור לנו בכל זאת להתייאש ועלינו למסור דין וחשבון לעצמנו ללא כל אשליה עצמית. בימים אלה יש להמליץ שהיצירה שעמדה ליד עריסתה של הציונות, "מדינת היהודים" לתיאודור הרצל, תופץ במאות אלפי עותקים בין יהודים ולא-יהודים. [...] היום מאשימים אותנו כי בגדנו בעם הגרמני. העיתונות הנאציונל-סוציאליסטית מכנה אותנו "אויבי האומה", ואנו חסרי אונים מול האשמה זו. אין זאת אמת שהיהודים בגדו בגרמניה. אם בגדו במשהו, הרי שבגדו בעצמם, ביהדותם. מאחר שהיהודי לא נשא בגאווה את יהדותו כלפי חוץ, מאחר שהתחמק מהבעיה היהודית, הוא נעשה בכך שותף לאשמת הַשְׁפָּלַת היהדות. [...] העובדה שהנהלת החרם הורתה לתלות על גבי החנויות המוחרמות שלטים "עם טלאי צהוב על רקע שחור", מהווה סמל בעל משמעות עצומה. תקנה זו נועדה לגנאי ולביזיון, אך אנו נקבלנה, וברצוננו להופכה לאות של כבוד. [...] יהודים, קבלו אותו, את מָגִנוֹ של דוד, וּשְׂאוּהוּ בכבוד. (השואה בתיעוד, עורכים: י' ארד, י' גוטמן, א' מרגליות, עמ' 47 - 48)

חוקים ותקנות דוחקים את היהודים מן השירות הציבורי

המדיניות האנטי-יהודית התחזקה באמצעות חקיקה שנועדה לסלק יהודים מִמִשְׂרוֹת בשירות הממשלתי והעירוני, מחיי התרבות והמדע ומן החברה. מַהֲלָך זה החל ב- 7 באפריל 1933, כאשר פורסם "החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כַּנָהּ", ולפיו סולקו מן השירות הממלכתי יהודים ולא יהודים שהתמנו למשרותיהם בימי רפובליקת ויימאר. במֶחֱוָוה מיוחדת לנשיא הינדנבורג נענה היטלר לבקשתו שלא לפטר יהודים ששירתו בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ואולם הייתה זו מחווה שארכה זמן קצר בלבד. עם מותו של הינדנבורג (1935) הוחל החוק גם עליהם.

בעקבות אותה חקיקה פורסמו חוקים ותקנות שנועדו לדחוק את היהודים מן החיים הציבוריים ומעולם התרבות הגרמנית. רופאים ועורכי דין יהודים פוטרו ממשרותיהם בשירות הציבורי; יהודים פוטרו ממשרות ניהול בנקים, ובהם גם מי שהיו שותפים בבעלות הבנק או שנמנו עם מייסדיו. יהודים סולקו ממשרותיהם בתחום התקשורת - הרדיו, תעשיית הסרטים והעיתונות. נאסר עליהם לשמש כעורכי עיתונים, על פי חוק שקבע כי רק אנשים שֶׁמוֹצָאָם אָרִי ובני זוגם אף הם ממוצא ארי יוכלו לשמש בתפקיד זה.

מורים יהודים פוטרו ממשרותיהם, ומרצים סולקו מן האוניברסיטאות. סופרים, מוזיקאים, אנשי קולנוע, מדענים, פילוסופים, היסטוריונים ורבים נוספים - פוטרו ממשרותיהם ומעיסוקיהם. המדען אלברט אינשטיין, חתן פרס נובל בפיזיקה, גורש מן האקדמיה למדעים, ולאחר שעזב את גרמניה, הוחרם רכושו. על פי החוק, נאסר על היהודים להשתתף ב"חזית העבודה הגרמנית", וכך לא יכלו היהודים להתקבל לעבודה באף ארגון, מפני שלא היו חברי המפלגה הנאצית.

בידודם החברתי של היהודים החריף בהתמדה באמצעות תקנות וצווים למיניהם. על יהודים נאסר לשבת על ספסלים בגנים ציבוריים, להשתייך לארגוני ספורט, להיכנס לבריכות שחייה, ואפילו להחזיק חיות מַחְמָד בביתם. ב- 25 באפריל 1933 קבע "החוק למניעת גודש בבתי הספר ובאוניברסיטאות" כי יוגבל מספר התלמידים והסטודנטים היהודים בבתי הספר, בחינוך המקצועי ובחינוך הגבוה. החקיקה פגעה גם בחופש הדת של היהודים, כאשר חוק שנקבע ב- 21 באפריל 1933 אסר שחיטה כשרה.

שְׂרֵפַת ספרים - מאבק אלים בתרבות

אחד האירועים הקשים, שנועד לבטא בפומבי את סילוק היהודים מחיי התרבות של גרמניה, היה שְׂרֵפַת הספרים. ב- 10 במאי 1933 בכיכר מול אוניברסיטת ברלין הועלו באש בפיקוחו שליוזף גֶבֶּלְס, שר התעמולה של הרייך, ספרי קודש יהודיים וספרים של סופרים כסְטֵפָן צְוַויְג¹ והַיְינְרִיך הַיְינֶה² ושל אנשי מדע כאלברט אינשטיין, זיגמונד פְרוֹיְד וקַרְל מַרְקְס. לדברי מבעירי השרפות, יצירות אלו, שמחבריהן היו יהודים, אינן מסוגלות לבטא את "הרוח הגרמנית" כי "יהודי יכול לחשוב רק באופן יהודי. כשהוא כותב גרמנית - הוא משקר". כן נשרפו ספרים של יוצרים שאינם יהודים, כתוֹמָס מאן ובֶּרְטוֹלְד בְּרֶכְט³. יוצרים אלה, כמו יוצרים יהודים, הוגדרו כנציגי התרבות המנוונת. בעקבות שרפת הספרים בברלין הועלו באש ספרים גם בערים אחרות בגרמניה.

לחלקים נוספים של המאמר:
תמונת מצב: היהודים בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון
1933 - 1934: צעדים ראשונים (פריט זה)
1935: חקיקה גזענית ברוח האידאולוגיה הנאצית
1937 - 1939: הקצנה ברדיפת היהודים
יהודי גרמניה בימי המשבר
תגובות למצוקת יהודי גרמניה

הערות שוליים:

1. סְטֵפָן צְוַויְג (1881- 1942) – סופר ומחזאי יהודי אוסטרי. שירת במלחמת העולם הראשונה כעיתונאי. אחרי המלחמה הביע דעות פציפיסטיות וסלד מן הלאומנות. בשל יהדותו שרפו הנאצים את ספריו. לאחר ה"אַנְשְׁלוּס" עזב את אוסטריה והיגר לבריטניה, ובנדודיו הגיע עד לברזיל. בשנת 1942 התאבד עם אשתו בשל אובדן "מולדתו הרוחנית". מספריו האחרונים: "העולם של אתמול", "משחק המלכים".
2. היינריך היינה (1856-1797) – משורר וסופר יהודי שהתנצר. נחשב גדול הסופרים היהודים בגרמניה. אמירתו: "אנשים המעלים ספרים באש, סופם שיגיעו גם לשריפת בני אנוש" קיבלה משמעות מיוחדת לאחר השואה, אף שנאמרה כמאה שנה קודם לכן.
3. זיגמונד פְרוֹיְד (1939-1856) – רופא יהודי אוסטרי, אבי הפסיכואנליזה - שיטה לטיפול בהפרעות נפשיות ורגשיות. תורתו של פרויד הוגדרה על ידי המשטר הנאצי - "פסיכולוגיה יהודית", ונאסר להשתמש בה. לאחר שהנאצים השתלטו על וינה, עבר פרויד ללונדון, ושם נפטר.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel