לבטים בקרב יהודי גרמניה: חששות, התמודדות והגירה

המציאות החדשה שאליה נקלעו יהודי גרמניה הָחֵל בינואר 1933 העמידה אותם במבחן התמודדות יומיומי - בבתי הספר, במקומות העבודה ובמרחב הציבורי - כאשר יצאו לקניות, כאשר נסעו ברכבת או באוטובוס, כאשר ביקשו לטייל בגנים או לצאת לאירועי תרבות. משפחות רבות התלבטו בשאלה: לעזוב או להישאר?

מרבית יהודי גרמניה בחרו להישאר במולדתם ולהתמודד עם הימים הקשים. קשרי משפחה, קשיים בהוצאת רכוש מגרמניה, הגבלות על כניסת מהגרים למדינות רבות, ובהן ארצות הברית, וחששות מקשיי הקליטה הצפויים במדינות ההגירה - כל אלה מנעו את יציאתם. ליהודי גרמניה היה קשר עמוק לתרבות הגרמנית. הם ראו את עצמם גרמנים וסברו כי בימים סוערים וקשים לגרמניה מולדתם, עליהם לשמור לה אמונים - ולכן העדיפו לא להגר. בשנים הראשונות לעליית הנאצים לשלטון נטו היהודים להאמין כי הימים הקשים יחלפו במהירות.

עם זאת, בעקבות המדיניות האנטי-יהודית גבר בהדרגה זרם ההגירה של יהודים מגרמניה. בשנים 1933 - 1934 היגרו מגרמניה כ- 60 אלף יהודים - ורובם הגיעו לצרפת, להולנד ולצ'כוסלובקיה. אחרים הגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה החמישית.¹ גל הפליטים הגובר מגרמניה הניע כבר ב- 1933 את חבר הלאומים לייסד משרד לטיפול בפליטים מארץ זו, ואולם המשרד התקשה לפעול מחוסר סמכויות.

"הסכם העברה" שנחתם באוגוסט 1933 בין הסוכנות היהודית² לבין משרד הכלכלה הגרמני תרם לעידוד הגירת יהודים מגרמניה ולעלייתם לארץ ישראל. ההסכם נגע ליהודים שרצו להגר מגרמניה ולהעביר משם כסף - וליהודים שביקשו להישאר בגרמניה, אבל ביקשו להשקיע מכספם בארץ ישראל. על פי ההסכם, הותר ליהודי גרמניה להגר לארץ ישראל בתנאי שישאירו חלק מהונם בחשבון מיוחד בגרמניה. בארץ ישראל קיבלו בתמורה לכסף שהפקידו בגרמניה, סכום שְׁוֵוה ערך בלירות ארצישראליות. הכספים הופקדו בחשבון המיוחד של "חברת העברה", שמשרדיה היו בתל אביב, ועל שמה נקרא ההסכם. כספים אלו הושגו ממכירת סחורות שיוצרו בגרמניה ויובאו לארץ ישראל - ואחר כך נמכרו בארץ ישראל או במדינות עֲרָב השכנות.

הסכם זה, שהיה בתוקף עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, שירת את האינטרסים של כל הצדדים - של יהודי גרמניה, של היישוב ושל גרמניה:
א. יהודי גרמניה יכלו לקבל פיצוי על רכושם והונם שנותרו בגרמניה ולעלות לארץ ישראל.
ב. לארץ הגיעו יהודים אמידים בעלי הון.
ג. גרמניה מצאה שוק למוצרי התעשייה שלה ומנעה הוצאת כספים מן המדינה.
ד. באמצעות מכירת סחורות גרמניות בארץ ישראל יכלה גרמניה לערער את החרם האנטי-נאצי.
ה. גרמניה הצליחה להשפיע על הגירת היהודים משטחי הרייך.

עם זאת, ההסכם גרר ויכוח בעולם היהודי. היו רבים שסברו כי יש להחרים את גרמניה הנאצית בשל מדיניותה האנטי-יהודית, והתנגדו להסכם.

לאחר שחלפה הבהלה הראשונה מן המדיניות האנטי-יהודית של שנת 1933, שבו רבים מן היהודים המהגרים לגרמניה. הרגיעה היחסית במדיניות האנטי-יהודית בגרמניה בשנת 1934 בהשוואה למדיניות ששררה שנה קודם לכן, נטעה בלב היהודים תקוות למיתון הרדיפות נגדם. בהדרגה הלכו והסתגלו למציאות שבה בודדו והורחקו מחיי החברה, הכלכלה והתרבות.

למרות אפשרויות ההגירה המצומצמות, נמשכה ההגירה מגרמניה, ובכל אחת מן השנים 1935, 1936, 1937 היגרו מגרמניה כ- 22 אלף יהודים בממוצע. ההקצנה במדיניות האנטי-יהודית בשנת 1938 ו"ליל הבדולח" גרמו לגידול בהגירה - ובשנת 1938 היגרו מגרמניה כ- 47 אלף יהודים, וב- 1939 כ- 70 אלף יהודים.

בשנים 1933 - 1939 עזבו את גרמניה בסך הכול כ- 250 אלף יהודים. משפחות רבות ניסו להרחיק את ילדיהן מגרמניה עד שתסתיים תקופת המצוקה. עד 1939 הגיעו לאנגליה כ- 5,500 ילדים בלי הוריהם. הולנד, בלגיה ודנמרק קלטו גם הן כמה מאות ילדים. אבל כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 - התמעטו אפשרויות ההגירה, עד שפסקו לחלוטין.

יהודי גרמניה מקימים ארגון מייצג

עליית הנאצים לשלטון ומדיניותם האנטי-יהודית עוררו מבוכה וחששות כבדים בקרב יהודי גרמניה. מרבית יהודי גרמניה, ובראשם הארגון היהודי הגדול ביותר - "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה" - סברו כי זוהי רעה זמנית וחולפת. הם האמינו כי השלטון הנאצי לא יאריך ימים, וניסו באמצעות מאבק משפטי למנוע את ההגבלות על היהודים.

יהודים ששירתו כחיילים בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה והיו מאורגנים ב"ברית הארצית של חיילי החזית היהודים" חזרו והדגישו את נאמנותם המלאה לגרמניה מולדתם. ב- 1933 הם אף הצליחו למנוע פגיעה בזכויותיהם של חיילים שלחמו במלחמת העולם הראשונה, אבל ההקלות שקיבלו הִתְפּוֹגְגוּ בהדרגה נוכח החמרת הצעדים האנטי-יהודיים, וכאשר נחקקו חוקי נירנברג - חלו החוקים גם עליהם.

לנוכח המדיניות האנטי-יהודית הבינו מנהיגי יהדות גרמניה כי האמנציפציה של היהודים בגרמניה בוטלה. כחצי שנה לאחר עליית היטלר לשלטון הקימו מרבית הארגונים היהודיים ארגון משותף - "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" (17 בספטמבר 1933) - ובראשו עמד הרב ד"ר לֵיאוֹ בֶּק³. ארגון זה כלל את רוב האוכלוסייה היהודית - אורתודוקסים, ציונים, ליברלים - פרט ל"התאגדות היהודים הגרמנים-לאומיים" ו"איגוד הקהילות האורתודוקסיות הפורשות". השלטון הנאצי לא הכיר ב"נציגות הארצית", ולכן הארגון לא יכול לייצג את היהודים באופן רשמי לפני המשטר הנאצי.

ארגון "הנציגות הארצית" נועד לסייע ליהודים להתמודד עם בעיות השעה. פעולותיו נועדו לחזק גם את כלל יהודי גרמניה וגם יחידים בקהילה. תחילה הקדיש הארגון את מאמציו לסיוע כלכלי ולייעוץ משפטי לאנשים שפוטרו מעבודתם או לעצמאים שאיבדו את מקור פרנסתם. נוסף על כך סייע הארגון ליהודים בהסבה מקצועית, בהכשרה לעבודה חדשה ובפתיחת עסקים זעירים או חברות קטנות שעבדו בהן בעיקר בני משפחה שנושלו מעבודותיהם.

"הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" פעלה גם בתחומי הסעד: הנציגות דאגה לחולים, לקשישים, לנכי מלחמה ולנזקקים - באמצעות מתן סיוע רפואי, הקמת בתי תַמְחוּי ועוד. פעולות אלו מומנו מכספי יהודי גרמניה ומכספי תרומות של יהודים ממדינות אחרות.

ארגון "הנציגות הארצית" טיפל גם בנושאי חינוך והשכלה. הוקמו בתי ספר יהודיים, ובהם למדו ילדים שנפלטו ממערכת החינוך הכללית, והועסקו מורים שפוטרו ממשרותיהם בבתי הספר הכלליים. אחוז התלמידים היהודים שנפלטו מבתי הספר הכלליים היה גבוה: בשנת 1933 למדו כ- 75% מכלל התלמידים היהודים בבתי הספר הכללים, ואילו בשנת 1937 - רק 40%.

אוכלוסיית התלמידים בבתי הספר שהקימה "הנציגות הארצית" לא הייתה קבועה, כי משפחות החליפו את מקומות מגוריהן. לעתים נוספו תלמידים שמשפחותיהם עברו מערי השדה לערים מרכזיות - ולעתים עזבו תלמידים שמשפחותיהם היגרו מגרמניה. חוק שנקבע ב- 1938 הורה להוציא את הילדים היהודים מבתי הספר הכלליים, ומשלב זה למדו כל הילדים היהודים בבתי ספר יהודיים. הלימוד בבתי הספר היהודיים חיזק את התלמידים היהודים וסיפק להם תמיכה רגשית לנוכח גילויי ההשפלה שחָווּ בבתי הספר הכלליים.

ארגון "הנציגות הארצית" טיפל גם בהשכלת מבוגרים. עם דחיקתם של יהודי גרמניה מן החברה שאליה הרגישו שַׁיָיכוּת, ביקשו יהודים רבים ללמוד על העולם היהודי. לשם כך אורגנו הרצאות רבות שהעניקו ידע ביהדות ועסקו בנושאים מגוונים: העבר היהודי - מולדת וחיי נדודים; זרמים רוחניים ביהדות - חסידות, אורתודוקסיה, ציונות; אורח החיים היהודי.

ביוזמתו של מרטין בּוּבֶּר⁴, פילוסוף יהודי גרמני שהיה פעיל בתנועה הציונית, הוקמה "הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים". בובר הגדיר את תפקידו של גוף זה: "לעצב בני אדם יהודים, שלא רק מחזיקים מעמד אלא מקיימים חיים בעלי משמעות." בין הספרים הרבים שפורסמו על יהדות בלטה סדרת ספרים בהוצאת שׁוֹקֶן, שהוקדשה להיבטים שונים של היהדות: היסטוריה, הגות, ספרות יפה, אגדה ועוד.

אמנים יהודים שנושלו מעיסוקיהם קיבלו גם הם סיוע מן "הנציגות הארצית", וביוני 1934 החל לפעול בברלין "איגוד התרבות היהודי". בהיתר מן השלטון הוקמו תזמורת, תיאטרון ואופרה של יהודים. האיגוד סייע לאמנים יהודים להופיע לפני קהל יהודי. בעקבות ההצלחה של "איגוד התרבות היהודי" בברלין הקימה הנציגות הארצית איגודי תרבות נוספים בערים גדולות אחרות בגרמניה.

בגרמניה גוברת ההתעניינות בתנועה הציונית

הפעילות הציונית בגרמניה עד עליית היטלר לשלטון הייתה מצומצמת למדי, ומרבית יהודי גרמניה לא גילו בה עניין רב. המדיניות האנטי-יהודית שנקטה גרמניה הנאצית הגבירה את התעניינותם של עוד יהודים גרמנים - בעיקר צעירים - בתנועה הציונית, שהציעה עלייה לארץ ישראל כפתרון אפשרי וחיזקה את הגאווה היהודית. ב- 1933 היה מספר חברי ההתאחדות הציונות בגרמניה כ- 7,000, וב- 1935 נאמד מספרם בכ- 22 אלף. במקביל עלה באופן מרשים מספר "רוכשי השקל" - דמי החבר בהסתדרות הציונית, שהעניקו זכות הצבעה בקונגרס הציוני.

התנועה הציונית סייעה גם ליהודים שרצו להמשיך ולחיות בגרמניה - באמצעות הקמת מוסדות חינוך. השלטון הנאצי פיקח על פעולות התנועה הציונית, אך לא מנע אותן ואפילו העניק לתנועה חופש פעולה. השלטון הנאצי, ששאף להקמת רייך "נקי מיהודים", ראה בהגירת היהודים מגרמניה, כפי שהציעה התנועה הציונית, פתרון רצוי. כאמור, סייע "הסכם ההעברה" לעליית אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל.

ב- 30 בינואר 1933, ייסדה רֶחָה פְרַיאֶר⁵ את ארגון עליית הנוער, ארגון שנועד להעלות לארץ ישראל ילדים ובני נוער יהודים. כבר בשנה הראשונה לפעילות הארגון נקלטה קבוצה של 25 בני נוער מברלין בכפר הנוער בן שמן.

יהודים מגרמניה מחפשים מקלט

עם החרפת יחסם של הנאצים אל היהודים במהלך שנת 1938, פרסם ארגון "הנציגות הארצית" גילוי דעת ובו הכריז כי הפתרון ההולם היחיד למשבר הוא ההגירה, וכי "אין עוד תקומה לחיים היהודיים בגרמניה" ויש צורך לחתור להגדלת מספר היהודים העוזבים את גרמניה.

את מצבם של הפליטים היהודים מגרמניה באותה תקופה מסמל, אולי יותר מכול, מסעה של האנייה סנט לואיס. האנייה הפליגה במאי 1939 מנמל הַמְבּוּרְג שבגרמניה לנמל הָוָואנָה שבקוּבָּה, ועל סיפונה 937 פליטים יהודים. למרבית הנוסעים היו אישורי שהייה בקובה, ולחלקם - אישורי כניסה לארצות הברית. כשהגיעה האנייה לקובה, לא הותר לנוסעיה לרדת אל החוף בטענה שהוויזות שבידיהם אינן בעלות תוקף. האנייה המשיכה במסעה והגיעה לחופי פלורידה, אבל גם כאן לא התיר הממשל ליהודים לרדת אל החוף. הלחץ שהפעילו ארגונים יהודיים לא נשא פרי, והאנייה נאלצה לשוב על עקבותיה. ממשלת גרמניה לא התירה לה לעגון באחד מנמליה, ורק בהשפעת דעת הקהל העולמית פוזרו הפליטים - בבלגיה, בהולנד, בצרפת ובבריטניה. מרבית הנוסעים נספו בשואה.

לחלקים נוספים של המאמר:
תמונת מצב: היהודים בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון
1933 - 1934: צעדים ראשונים
1935: חקיקה גזענית ברוח האידאולוגיה הנאצית
1937 - 1939: הקצנה ברדיפת היהודים
יהודי גרמניה בימי המשבר (פריט זה)
תגובות למצוקת יהודי גרמניה

הערות שוליים:

1. עלייה חמישית – עלייה לארץ ישראל בשנים 1931 - 1939. כ- 20% מכלל העולים בעלייה זו עלו מגרמניה.
2. הסוכנות היהודית – מוסד שהוקם ב- 1929 כגוף משותף לציונים וללא ציונים. הסוכנות הוכרה על ידי ממשלת בריטניה כארגון המייצג את העם היהודי בשאלות הנוגעות לארץ ישראל. עד הקמת המדינה הייתה הסוכנות היהודית הגוף המדיני והביצועי הראשי של התנועה הציונית בתחום המדיני-דיפלומטי ובתחום ההתיישבות בארץ ישראל. בסוכנות פעלו כמה מחלקות: המחלקה להתיישבות, המחלקה לעלייה, המחלקה המדינית ועוד.
3. ליאו בק (1956-1873) – רב ומנהיג יהודי בגרמניה. בימי מלחמת העולם הראשונה כיהן כרב צבאי בחזיתות במזרח אירופה ובמערבה. בלט בפעילות ציבורית כיושב ראש איגוד הרבנים בגרמניה, כראש ארגון "בני ברית" וכיושב ראש ארגוני הסעד היהודיים בגרמניה. בקיץ 1943 גורש למחנה הריכוז טרזינשטט. לאחר המלחמה השתקע באנגליה. כתב על נושאים מתחום הפילוסופיה היהודית והתיאולוגיה. "מכון ליאו בק" בישראל לחקר תולדות יהודי גרמניה נקרא על שמו.
4. מרטין בובר (1965-1878) – הוגה דעות, סופר ואיש ציבור יהודי יליד גרמניה. לימד פילוסופיה של היהדות באוניברסיטת פרנקפורט, וב- 1933 פוטר ממשרתו. עסק בחקר ספרות הקבלה והחסידות. היה ממנהיגי יהדות גרמניה והשתתף כציר בקונגרסים הציוניים ה- 6-5. בקונגרס ה- 6 היה בין המתנגדים לתכנית אוגנדה. ב- 1938 עלה לארץ ישראל ושימש פרופסור למדעי החברה באוניברסיטה העברית. מראשי תנועת "ברית שלום" שהטיפה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. ב- 1958 זכה בפרס ישראל במדעי הרוח.
5. רחה פראייר (1892 - 1984) – ייסדה את ארגון עליית הנוער ועמדה בראשו יחד עם הנרייטה סאלד. עלתה לארץ ישראל בשנת 1941. בשנת 1943 הקימה את "המפעל להכשרת ילדי ישראל", שפעל לקידום חינוכם של ילדים ממשפחות מצוקה, ובשנת 1973 עבר ארגון זה לאחריות משרד החינוך. בשנת 1981 קיבלה את פרס ישראל על פעילותה בתחום הרווחה, הנוער והקהילה.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel