1. העולם

כיבושי האסלאם (732-634) שינו באחת את מפת העולם ואת תכניו. הם הכניסו לתולדות האנושות ממד פוליטי חדש וכן תכנים תרבותיים ורוחניים בעלי ייחוד. בתולדות ישראל נודעו לשינויים אלה משמעויות מרחיקות לכת הן מצד צורת החיים והן מצד התכנים הרוחניים של בני קהילות ישראל. שינויים אלה פתחו תקופה חדשה בתולדות עם ישראל, תקופה שזכתה לכינוי הלא הולם ימי-הביניים. מתאים יותר לכנות תקופה זו, מצד הישגיה ומורשתה, תקופת הגיבוש וקביעת דפוסי החיים של עם ישראל.

עצמת התנופה של הכיבושים האסלאמיים פינתה את מקומה לקדחת התארגנות של האסלאם במסגרת הח'ליפות, שהשתרעה מן האוקיינוס האטלנטי ועד לגבולות הודו וסין. בימי שלטונה של הח'ליפות התפתחו דפוסי שלטון ריכוזיים, מגמות לממשל מאורגן ומסודר ונוהלי תקשורת מתוקנים בין חלקי האימפריה. עצמה זו של מִנהל וההישגים של גיבוש הח'ליפות התגלו במלוא כוחם במחצית הראשונה של האלף הראשון של כיבושי האסלאם. אמנם גם בחמש המאות הללו היו עליות ומורדות בהישגי הח'ליפות, ואחדותה הייתה לכותרת בלבד, בגלל מגמותיהם של כוחות פורשים לבטא את עצמאותם ולרשת את הכוח המרכזי, הח'ליפות. אך לאחר המאה ה- 12 התרבו הכוחות המפצלים, כוחות לא מוסלמיים חדרו לאימפריה המוסלמית, רקמת הכלכלה נקרעה, וחלפו ימי השיא של האסלאם בתולדות העולם.

בחמש המאות הראשונות התפתחה בח'ליפות תרבות חדשה, שהייתה מזיגה של מורשת רוחנית שהובאה מחצי האי ערב עם מורשת העולם ההלניסטי-הרומי. אלה ואלה נוצקו אל לשון חדשה, השפה הערבית, ואל דת חדשה, דת האסלאם. כשם שהיו לאימפריה עליות ומורדות והיא נכנסה לתקופה של שקיעה בשלהי המאה ה- 11, כך היה גם באשר לתכנים התרבותיים ולתנופת היצירה שליוותה את שנות הגאות הפוליטית והכלכלית.

הגם שעליית האסלאם יצרה מסגרת אחידה לפעילות האוטונומיה היהודית בארצותיו, לשינויים הפוליטיים בעולם האסלאם נודעה משמעות רבה לחיי המיעוטים שבו, ובמיוחד לפעילותן של המסגרות הארגוניות של בני המיעוטים. בישויות הפוליטיות העצמאיות, שלכל אחת מהן היה אופי שלטוני מיוחד, התגבשו עקרונות ודפוסים מיוחדים ביחס לבני המיעוטים הלא מוסלמים.

באמצע המאה ה- 8 התרחשה מהפכה בח'ליפות, וקואליציה של כוחות העבירה את השלטון מידי בני בית אֻמיה לידי בית עבאס ואת מוקדו מדמשק שבסוריה לעיראק, ושם בנו את הבירה בגדאד. מעתה הייתה בגדאד, מקום מושב הח'ליפים מבית עבאס, המרכז הפוליטי, הארגוני, הכלכלי והתרבותי של העולם המוסלמי. מבחינה פורמלית נמשך שלטון הח'ליפים מבית עבאס בבגדאד עד לאמצע המאה ה- 13 (1258), עת נכבשה העיר בידי המונגולים. אלא שהערעור על סמכות הח'ליפות, תוך בניית מסגרות פוליטיות חלופיות, החל סמוך להצלחת המהפכה העבאסית. עם זאת חרף ערעורים אלו, מהם של בני משפחות מיוחסות שיכלו לטעון כי הישות הפוליטית העצמאית שהקימו היא הח'ליפות האמתית, במשך כ- 200 שנה (עד לשנות העשרים של המאה ה- 10) לא נוסדה ח'ליפות חלופית לזו שבעיראק.

היחידות הפוליטיות החלופיות קמו בספרד, במגרב, במצרים ובתימן. צאצא מבני בית אֻמיה הצליח להימלט לספרד ולהמשיך בה את שלטון בני המשפחה. גם לאחר ירידת כוחם של בני בית אֻמיה בספרד (בשנת 1021), עלייתן של מלכויות הפרובינציות ולאחר מכן סיפוח ספרד לממלכה המֻראבטית והמֻוַחדית של מרוקו (בשנת 1090 ובשנת 1195), לא נקשר חצי האי האיברי לח'ליפות שבמזרח.

רבים מן השותפים בקואליציה של בני בית עבאס חשו מקופחים לאחר השלמת המהפכה, כיוון שלא זכו לנתח הראוי להם בעוגת השלטון החדש. מן הראשונים שהצליחו לתרגם את כוחם לישות פוליטית נפרדת היו מי שטענו נגד הבלעדיות של שלטון של בני המשפחות המיוחסות, הח'וארג; הללו הקימו ממלכות עצמאיות לזמן קצר בפרס (הצפארים, 883-867) ולזמן ארוך יותר בצפון אפריקה (האבאד'ים, 909-776). הבולטים שבהם היו אנשי השיעה, התומכים בצאצאי עלי, הח'ליפה הרביעי, בן דודו של מֻחמד שלקח לאישה את פאטמה בתו של מחמד. מחוגים אלו יצאו מי שהקימו בראשית המאה ה- 10 את השלטון העצמאי הזַידי בתימן (901) והפאטמי בצפון אפריקה (909) ובמצרים (969). הפאטמים הכריזו על עצמם ח'ליפים (925) וסמוך להכרזה זו עשו כן גם האמיים בספרד (929). ולבסוף היו מי שנשלחו על ידי השלטון המרכזי לפעול בשמו והקימו שושלות של שליטים שניהלו מדיניות עצמאית. כאלה היו הטולונים והאחשידם (905-878, 969-938) במצרים, ששלטו גם בארץ-ישראל ובסוריה, וכן האַיוּבים, יורשי הפאטמים באותם האזורים (1250-1170).

מסגרת הזמן לדיון בפרק זה, המאה ה- 7 עד המאה ה- 12, גזורה אפוא מתולדות האסלאם, אך הגיונה בצדה גם מבחינת המתרחש בתולדות עם ישראל.¹

2. היהודים – השינויים במעמד החוקי, הביטחוני והקהילתי

חייו של הציבור היהודי בתוך הח'ליפות הושפעו השפעה מרובה מן השינויים המסורתיים והתוכניים שהביא אתו המשטר החדש. הייתה זו הפעם הראשונה זה 1,000 שנה והפעם האחרונה בתולדות עם ישראל שלמעלה מ- 90 אחוזים של העם היהודי חיו תחת שלטון אחד. להוויה זו הייתה השפעה מיידית על המעמד החוקי של היהודים, על מקומות ישיבתם ועל דפוסי המחיה שלהם; נושאים הנדונים הרבה בחיבורים על תולדות עם ישראל.

כיבושי האסלאם יצרו זירת פעילות אחידה וחדשה עבור בני המיעוטים המונותיאיסטיים. בני אותם המיעוטים נכנסו לזירה זו כשהם זכאים למעמד חוקי של מוגנים על ידי השלטון. מצד מעמדם המשפטי הם הוגדרו אנשי חסות, אהל-א-ד'מה. מעמד מיוחד זה ניתן להם בזכות היותם בעלי איכות דתית מיוחדת, שכן בתקופה קודמת ניתן להם דבר האלוהים בצורת ספר. אמנם דבר האלוהים עודכן בפי נביאו מחמד, אך בהיותם ממשיכים את מסורתם הדתית, שיש לה יסוד בדבר האלוהים, הם נמצאו זכאים להגדרה דתית מיוחדת, המעידה על איכותם הדתית העדיפה על זו של עובדי אלילים – בני דתות אלו הוגדרו אנשי הספר, אהל אלכתאב. זכותם של אנשי הספר להגנה מעוגנת בקֻראן ובתקדימים של הסכמי כניעה של ערי המזרח התיכון לכובשים המוסלמים. כבר בהסכמים הראשונים נוסחו במפורש הזכויות הנלוות להגנה ולביטחון הגוף – חירות דתית וחירות ההתארגנות של בני הקבוצה הדתית הנפרדת.

מן הכיבוש המוסלמי ואילך נחשב הציבור היהודי שישב בח'ליפות זכאי לחיות את חיי הדת והחברה באוטונומיה מלאה וללא הפרעה מצד השלטון. למרות ההגדרות הבסיסיות של המעמד המוגן של בני המיעוטים המונותיאיסטיים באסלאם, מעמדם הביטחוני והחברתי, וממילא אפשרויות התפקוד של האוטונומיה היהודית, נגזרו מנתונים מקומיים של שלטון ומגמותיו ושל אוכלוסייה על גווניה ונטיותיה.

העובדה שליהודים לא הייתה ישות פוליטית עצמאית של ממלכה השולטת על חבל ארץ מסוים הקנתה להם מעמד של נאמנים בכוח לשלטון שייטיב אתם; כך היה באשר לעדה וגם באשר לנתינים בודדים. יהודים בודדים זכו למעמד בכיר במשטרים מוסלמיים – חרף ההגבלות העקרוניות על מתן תפקידים שיש עמהם שלטון על מוסלמים למי שאינם מוסלמים – משום האמון האישי שניתן בהם בהיעדר פיתוי לסייע לישויות פוליטיות זולת זו של המיטיב.²

ספרד המוסלמית הייתה נתונה בין ארצות הנצרות, שיצאו למלחמת קודש להשיבה לשלטון דתן, לבין ארצות האסלאם במגרב ובמשרק, שהיו עוינות לשלטון האֻמיים. היהודים סייעו לכיבוש המוסלמי בספרד וקיבלו מן הכובשים נשק כדי שיוכלו לשמש חיל מצב בערים ויאפשרו למוסלמים להמשיך בתנופת המלחמה. תקופת הממלכות של הפרובינציות, שהתאפיינה בחשד ובעוינות כלפי ממלכות ונסיכויות שכנות, נחשבת לתקופת הפריחה גדולה של הקהילות; היהודים הוכרו בתקופה זו כיסוד נאמן באוכלוסייה, יסוד שהשלטון יכול להיעזר במיומנות בניו בתפקידים אדמיניסטרטיוויים ומקצועיים אחרים. הן בימי השלטון האֻמיי והן בימי שלטון הממלכות מצויים היו בספרד הנאמנים האישיים של השליטים, בודדים שנשאו חן וחסד בעיני השליטים, דוגמת חסדאי אבן שפרוט ושמואל הנגיד, שקהילות נעזרו בהם לשם תפקודן הסדיר.³

דוגמה בולטת להפנמה של צורות ותכנים מן הסביבה האסלאמית הייתה חצרו של חסדאי אבן שפרוט. לחצר זו, שנבנתה במתכונת חצר של איש שלטון מוסלמי, הובאו פֵּרות ההשכלה של תפוצות ישראל השונות: חיבורים שזה מקרוב חוברו ותלמידי חכמים ששמם נודע ברבים בתחומים שונים; ביניהם היה גם מנחם בן סרוק, מחכמיה של ספרד במאה ה- 10. תופעה זו של חצרנות הייתה חדשה בתולדות עם ישראל, ותכניה בשלבים הראשונים היו עדיין שמרניים. היצירה התנהלה באפיקים שהיו מקובלים מקדמת דנא בפיוט, ואפילו מעט שירי החול שנכתבו בתקופה זו, בעיקר בהקשר של משלוח איגרות, חוברו בתבנית המסורתית. משהגיע דונש בן לבראט, איש המגרב שהיה תלמיד של רב סעדיה גאון, לחוג החצר של חסדאי והביא לשם את חידושי רבו בתחומי הלשון העברית והשירה, ניסו מנחם בן סרוק ותלמידיו להגן על עמדתם ועל מעמדם. הם תקפו את שירי דונש ואת דרכו בשפה העברית, התקפה שעיקרה טענה נגד החידוש. בתשובותיו, המנוסחות בשירים לפי צו אפנת הספרות של המאה ה- 10, הדגיש דונש את צורך הזמן ואת הפונקציונליות שבמשקלים החדשים, ודחה את הטענות בדבר הצורך להיצמד לתבניות ולתכנים מסורתיים.

מאבק כזה היה נדיר בחברה היהודית במאה ה- 10, מפני שהמתווכחים נקטו עמדה עקרונית באשר למקומו של החידוש בחברה שתרבותה מתפתחת באופן דינמי ומושפעת מן החברה המוסלמית. יש לציין כי זה היה אחד הכיוונים שאליו נטה הוויכוח עם רב סעדיה בעיראק.⁴

התלות הרבה של המיעוטים בחצרנים, שזוהו עם השלטון, גרמה לכך שבימים שבהם התערער מעמדו של שליט נפרע ההמון מבני המיעוטים (למשל הפרעות בגרנדה בשנת 1066). האווירה השתנתה לחלוטין עם הופעתם של כוחות ריכוזיים בעלי עורף פוליטי איתן, דוגמת המֻראבטון והמֻוחדון. המראבטון החלו להגביל את החירויות של בני המיעוטים, והמוחדון שללו את זכות קיומם כבני דתות נפרדות, ביטלו את מוסדותיהם ורדפו פרטים שלא התאסלמו, ובכך יצרו מצב שלא היה מקובל בארצות האסלאם.⁵

בארצות השלטון של השיעה צפויה הייתה מדיניות עוינת כלפי עדות המיעוט, משום גישתה הדתית המחמירה כלפי מי שאינם מוסלמים. אולם גם כאן הכריע צורך השלטון, שלטונם של בני מיעוט שיעי על רוב סוני בצפון אמריקה, במצרים, בארץ-ישראל ובסוריה. במאה ה- 9 בלטו בני מיעוטים דתיים ובעיקר קופטים ויהודים בחוגי הפקידות הגבוהה בארצות אלו. דרך פעילותם של מקורבי חצר ושל פקידים גבוהים בארצות אלו בעבור בני עדותיהם דומה הייתה לזו שנקטו בספרד.⁶

בעקבות כיבושי האסלאם נפתחו גבולות והתאפשרו התנועה וההגירה בין חלקי הח'ליפות. להלכה הוטלו הגבלות מעטות בלבד על העיסוקים הכלכליים של שני המיעוטים – הידוע שבהם היה איסור הנשיאה במשרות שיש בהן שלטון על בני הרוב המוסלמי, אך למעשה אפילו במשרות אלה מצויים היו יהודים. שילוב זה של פתיחת גבולות ושל ריבוי אפשרויות כלכליות יחד עם הערנות היתרה של השלטונות המוסלמיים למסחר ולצורך למסדר את הקשרים בין חלקי הח'ליפות, הביא לשינוי המבנה הענפי של תעסוקת היהודים. רבים מהם היגרו מן המזרח מערבה ושינו את עשייתם הכלכלית מעיסוק המבוסס על החקלאות לפעילות הקשורה למסחר הבין-לאומי.

יהודים לקחו חלק הן בעשייה הפוליטית והכלכלית של ארצות האסלאם והן בעשייה התרבותית הלא יהודית באותן הארצות. שפת הארץ ותוכני היצירה הרוחנית שלה היו לחלק מן ההוויה התרבותית היהודית ואפשרו את התקשורת בין תפוצות ישראל השונות בתקופה הנדונה.⁷

שני מקורות יניקה תרבותית עיקריים היו לקהילות ישראל בארצות האסלאם; המקורות היהודיים על חיבוריהם ומסורותיהם והתרבות הערבית הנוצרית והולכת. שלא כבארצות אחרות, שבהן קראו היהודים תיגר על התרבות הנכרית, בארצות האסלאם שימשה התרבות הערבית באותם זמנים אתגר לחיקוי מודע של מסגרות יצירה, של דפוסי יצירה ואף של תוכני יצירה.

תחושה זו של מעורבות בחיי החברה המוסלמית ושל הצורך לקלוט ממנה את שאפשר לקלוט באה לביטוי בהופעת חיבורים מסגנון חדש בהוויה הרוחנית היהודית: חיבורים שיש בהם שימוש בשפה הערבית, חיקוי נושאי הדיון – הן המדעיים הן ההגותיים והן ההלכתיים – ושימוש בכותרות של ז'אנרים שהיו מצויים בחברה המוסלמית. יחס זה של קרבה נטרל אפילו את הסיוג הרגיל מפני נושאי התרבות הנוצרית באותן ארצות.

מפורסמת היא עדותו של הדיין בעיר פלרמו שבאי סיציליה, הרב מצליח בן אליה, על כך שרב האיי גאון שלח אותו לברר את משמעותו של פסוק בתנ"ך אצל הקתוליקוס הנסטוריאני – שמא יש בידיו מסורות טובות לביאורו של פסוק מוקשה זה? אפילו בעת לחץ קשה על יהודי המגרב, במאה ה- 12, הביא יהודי שנאלץ להתאסלם ולהמשיך לחיות חיים יהודיים בסתר, את הדוגמה הזו כראיה לכך שיש להיות פתוח לאמת אף אם היא מצויה בין בני דת אחרת.⁸

3. מקורות לדיון

מקור חשוב המשקף את ריבוי הגוונים של החיים היהודיים מן המאה ה- 7 עד ה- 13 הוא הגניזה של קהיר. מאות אלפי קטעים של כתבי יד שנתבלו, ושרובם המכריע כתובים באותיות עבריות, נשתמרו בקהיר ועתה הם מפוזרים בספריות בעולם. לפנים, קודם שנתבלו ונתפזרו לקרעים, היו אלה חיבורים שלמים ומסמכים רצופים, ובהם העתקות של חיבורים יהודיים קדומים, תרגומים של חיבורים מדעיים הגותיים, תרגומים ופירושים לטקסטים מקודשים, חיבורים מקוריים בהלכה, בהגות, במדע ובפיוט, קמעות ותפילות, מרשמים רפואיים ומרשמים לבישול; ובצד אלה שפע מקורות היסטוריים ראשוניים: מסמכי בית דין ומוסדות קהילה אחרים, שטרי שותפות, כתובות וגטין, חשבונות של בתי מסחר ורשימות מצאי של חנויות וסוחרים וכן מכתבים בעסקי ציבור, בענייני מסחר ובעניינים פרטיים. קשרי המסחר והדואר של מצרים עם קהילות אחרות והיקף ההגירה למצרים לאחר הכיבוש המוסלמי, ובייחוד משנות השבעים של המאה ה- 10, הופכים את האוסף הנדיר של גניזת קהיר לבבואה המאירה לא רק את קהילת קהיר ואת קהילות ישראל במצרים, כי אם את כלל קהילות ישראל שתחת שלטון האסלאם ואף את תולדות החברה המוסלמית.

הדיון בחברה היהודית בארצות האסלאם מן המאה ה- 7 עד ה- 12 הוא אפוא דיון ברוב מניינו של עם ישראל שאפשר לשחזר את קורותיו באמצעות מצע תיעודי רחב; זה ציבור שהיו קשרים טובים בין נפוצותיו, ציבור שהיה נתון במצב משפטי וביטחוני דומה, ציבור שנטל חלק בעשייה התרבותית של ארצות האסלאם, ושדיבר לפחות שפה אחת משותפת, השפה הערבית.⁹

לחלקים נוספים של המאמר:
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: א. מסגרת הזמן והמקום (פריט זה)
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12 : ב. מקורות הסמכות ויסודות הרבדים החברתיים
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ג. המערכות הסטטיות - ההנהגה המרכזית הקדושה ואזורי רשותה
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ד. ביטויי השלטון העצמי של מוסדות ההנהגה המרכזיים
ההנהגה העצמית של יהודים בארצות האסלאם במאות ה- 7 עד ה- 12: ה. ההנהגה העצמית בתפוצות ישראל בארצות האסלאם

הערות שוליים: 

1. לתקופה זו הוקדש ספרו של ה' קנדי, מחמד והח'ליפות, ירושלים ובאר-שבע תשנ"ט; ראה גם: ק' כאהן, האיסלאם, תל-אביב 1995, עמ' 364-35.
2. ב' לואיס, היהודים בעולם האסלאם, ירושלים תשנ"ו.
3. א' אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, א-ב, ירושלים 1966-1977.
4. ח' שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, ערך והשלים י' פליישר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 143-99.
5. ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א, ירושלים תשכ"ה, עמ' 102-84.
6. מ' גיל, ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, א, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 354-278.
7. לואיס (לעיל, הערה 2), עמ' 98-64.
8. מ' בן-ששון, יהודי סיציליה 1068-825; תעודות ומקורות, ירושלים תשנ"א, עמ' 135-134
9. S. C. Reif, A Jewish Archive from Old Cairo, Surrey 2000.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel