תולדוט אתר ההיסטוריה - הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל: פעילותו של רב נגד השפעת דת מזדא

שמענו לעיל על פעילות כינוס של מסורות קדומות, שנמסרו בעל פה, ביוזמתו של ארדשיר הראשון, ובביצועם של כוהני דת בקיאים, ובראשם טאנזאר. מלאכת איסוף המסורות הללו היתה מיועדת לפירושן של מסורות סותרות, לקביעת הלכה אחידה המחייבת את כל עובדי האש לדרגותיהם בחברה ולהגדרת סמכויותיהם של כמרים בענייני דת ופולחן. פעולת איסוף המסורות נועדה להפצת הדת, באמצעות חינוך ולימוד בכל הגילים⁴³. פעילות זו היתה נחוצה מאוד להשרשת דת מזדא – הדת הנכונה – בקרב ההמונים במלכות פרס. שכן, הדת היתה רופפת בחוגים רחבים, אם מחוסר ידיעה ואם משום השפעת אמונות הלניסטיות וסונקרתיסטיות שונות שנשתרשו בימיהם של מלכי פרתיה, שעברו אליהן מתרבותם של השליטים הסלוקיים⁴⁴.

בבוא רב לבבל להתיישב בה, ומשנת רבי יהודה הנשיא בידיו, מצא אף בקרב האוכלוסייה היהודית בורים ועמי ארצות. רב פעל להשרשת התורה ולקיום מצוותיה, לשם חיזוקה הרוחני של העדה היהודית בבבל. שיא פועלו למען השלטת ידיעת התורה וקיומה היה בייסודו של 'בי-רב', שבו רכשו חכמים בקיאות במסורות שבעל פה מבתי מדרשם של תנאים בארץ ישראל ובבבל⁴⁵. עיקר הלימוד היה במשנת רבי יהודה הנשיא ובמשניות חיצוניות אחרות, בצדן של הלכות בבליות, ובפירושן לשם סילוק סתירות ביניהן. אף נידונו המסקנות ההלכתיות המחייבות את כל ישראל. רב ביקש לכלול בהשכלתם של החכמים גם ידיעה מעבר למה שצוין מקודם. הוא תבע: 'תלמיד חכמים צריך שילמוד שלשה דברים: כתב שחיטה ומילה. ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית'⁴⁶.

ואם יטען הטוען, שלפי עדות הגאונים היתה ידיעת התורה רווחת בבבל כבר בתחילת בית שני⁴⁷, והיאך אפשר איפוא לצייר תמונה כפי שציירנוה לעיל בכל הנוגע לבורות בתורה ופועלו של רב לסילוקה? הרי התשובה היא בעדותו של רב חנן בר רבא, תלמידו של רב וחתנו⁴⁸, שהעיד על רבו 'בקעה מצא וגדר בה גדר'⁴⁹. כלומר, רב מצא בשלושה יישובים, ולאו דווקא באלה ששכנו בפריפריה רחוקה ממרכזי האוכלוסייה היהודית⁵⁰, עמי הארץ בהלכה 'ומזלזלין במצות'⁵¹. רב החמיר עליהם בהלכה משום ש'אינן בני תורה שידעו להיזהר, כבקעה זו שאין לה שומר והכל פרוץ'⁵². ואפשר שגם בסורא עצמה, שבה קבע רב את מגוריו, לא היתה תורה רווחת, כפי שמעיד רב שרירא גאון⁵³. כללו של דבר, היו יישובים בבבל שבהם ידיעת התורה היתה מצויה, ובהם לא פעל רב. הוא חשש לעתידם של תושבים באזורים כאלה שתלמוד תורה לא היה רווח בהם והתורה נשתכחה שם.

ואכן רב דרש על מקרא אחד מתוך התוכחה: 'והפלא ה' את מכתך ואת מכות זרעך מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים' (דברים כח נט):

עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר 'והפלא ה' את מכתך'. הפלאה זו איני יודע מהו. כשהוא אומר: 'לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא [ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר]' (ישעיה כט יד), הוי אומר הפלאה זו תורה⁵⁴.

מסתבר שרב דיבר בהווה בבבל. שכן קשה מאוד להניח, שהמצב של ידיעת התורה בארץ ישראל עורר את חששו הכבד בדבר שכחת התורה. שהרי בימיו של רב פעלו בארץ ישראל רבי יהודה הנשיא, חבריו ותלמידיו, ובתי המדרש היו מצויים במקומות שונים, ולא היה כאמור כל חשש מפני שכחת התורה. צריך לזכור שעל שכחת התורה מדובר במקורותינו במצבים קאטאסטרופאליים מבחינה פוליטית. על התקופה שאחרי חורבן הבית השני שנוי בברייתא: 'כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל' וכו'⁵⁵. וכיוצא בזה אנו שומעים על ימיו של ינאי המלך (קידושין סו ע"א), ועל הימים שאחרי גזירות אדריינוס קיסר⁵⁶. ומפיו של ריש לקיש אנו שומעים: 'שבתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה. חזרה תורה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסודה'⁵⁷. ריש לקיש איננו מפרש כאן את כוונתו. ואולי אפשר לשער בגדר השערה מסתברת, שהוא התכוון לשכחת התורה אחרי חורבן הבית הראשון ועלייתם של 'שבי-ציון', ולימיו של הורדוס, שרצח את חכמי הפרושים וההשפעה של התרבות ההלניסטית-הרומית היתה רווחת בימיו בקרב חוגים רחבים, וביותר בקרב הרובד העליון בחברה ובשררה⁵⁸. ואילו בדברו על עלייתו של ר' חייא ביחד עם בניו ואחדים מבני משפחתו התכוון אולי ריש לקיש למצב הקשה בעקבות גזירותיו של אדריינוס קיסר (אם כי בין שני המאורעות עברו לפחות כשלושים שנה לערך)⁵⁹.

מכל מקום, לא מן הנמנע, שגם רב חשש משכחת התורה ומתוצאותיה⁶⁰, כשהוא נתון במצב פוליטי קשה, אם כי אין להשוות כלל בין המקרים של שכחת התורה שהוזכרו לעיל לבין מקרהו של רב. שכן במקרים של שכחת התורה בארץ ישראל היתה זו תוצאה של מלחמות או הגליות, או שנרצחו תלמידי חכמים ועל ידי כך נתמעטו יודעי תורה ומוריה. לא כך כמובן היה המצב בימיו של רב בבבל. הצד השווה הוא בתגובתם של החכמים מפני חשש של שכחת התורה. בתחילת בית שני יצאה הקריאה 'העמידו (תלמידים) [חכמים] הרבה'⁶¹. בימיו של הורדוס תבע הילל הזקן לקרב את 'הבריות לתורה' (אבות א יב). אחרי חורבן בית שני קמו מרכזי תורה מפוארים בכמה יישובים בארץ⁶². ואילו אחרי ביטול הגזירות של אדריינוס קיסר, שאסר על תלמוד תורה איסור מוחלט, מכריזים החכמים בכינוס באושא: 'כל מי שלא למד יבא וילמד'⁶³. הכרזה זו זכתה להיקלט היטב. ושיא ההיענות לקריאה זו ולהצלחתה יש לראות בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא. כללו של דבר, כל אימת שריחפה סכנת טמיעה על האומה, או על חלק ממנה, היא נתאוששה מבפנים על ידי הגברת לימוד התורה במסגרות ממוסדות⁶⁴. אין להניח שתופעה חוזרת ונשנית זו בתולדות עמנו נעלמה מעיניו של רב. דומה, שהוא למד מניסיון העבר והתחיל, כאמור, לפעול למען הפצת ידיעת התורה בקרב העם. פעילות זו ניכרת בין שאר בדרשותיו על מצוות תלמוד תורה ועל שכרה המופלג.

מאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא

הערות שוליים:

43. ראה לפי שעה: S. Shaked (transl.). The Wisdom of the Sasanian Sages (Denkard VI), Boulder, Colorado 1979, pp. XXVII-XXX; M. Boyce, 'Der Spatere Zoroastrismus', in: Handbuch der Religtons Geschichte, Herausgegeben von Jes. P. Asmussen und Jorgen Laessoe in Verbindung mit C. Colpe, II, Gottingen 1972, pp. 365-366

44. ראה בקיצור: R. Ghirshman, Iran, Penguin Books, 1954, pp. 266-272

45. ראה: י"נ אפשטיין, מבוא לנוטסח המשנה, ירושלים תש"ח, עמ' 166 ואילך.

46. חולין ט ע"א. בעיטור, ורשה תרמ"ג, בהקדמה כתב: '... דאמר רבא ת"ח צריך' וכו'. בחופת אליהו, מנורת המאור מהדורת ענעלאוו, ירושלים תשל"ב, עמ' 467 שנוי: 'שלשה דברים צריך אדם(!) ללמוד' וכו'. בפירקא דרבינו הקדוש, מהדורת ש' שענבלום, לעמבערג 1877, עמ' כג סימן כ גורס: 'ארבעה דברים צריך ת"ח ללמוד שחיטה מילה ציצית כתב'. ובבראשית רבה כד ז, תיאודור-אלבק, עמ' 36, אומר רב: 'אפילו סירגול ספר אדם הראשון לימד'.

47. ראה, לפי שעה, סקירה קצרה מאוד בספרו של הר"ח אלבק, מבוא לתלמודים, תל-אביב תשכ"ט, עמ' 12-8.

48. ראה: ר' יהודה ברבי קלונימוס, יחוסי תנאים ואמוראים, הו"ל י"ל מימון, ירושלים תשכ"ג, עמ' 199-198, בערכו.

49. ראה: עירובין ו ע"א וש"נ. וראה דקדוקי סופרים לחולין קי ע"א בכתב יד מינכן בהערה ר.

50. ואלו שמות היישובים: דמהריא (דמחריא) – עירובין ו ע"א: אספטיא – עירובין ק ע"ב: טטלפוש – חולין קי ע"א. שלושה יישובים אלה היו כפי הנראה סמוכים לסורא. ראה: אוברמייאר (לעיל, הערה 3) עמ' 298.

51. אלו הם דברי רש"י לעירובין ו ע"א, ד"ה בקעה מצא.

52. רש"י לעירובין ק ע"ב ד"ה בקעה מצא. על חומרותיו של רב ראה: א"א אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה, גבעתיים 1984, עמ' 192, ושם, עמ' 308, הערה 41.

53. רב שרירא גאון באגרתו (לעיל, הערה 2), עמ' 79 (נוסח צרפתי), כותב את הסיבה שרב עזב את נהרדעא והוא ממשיך: 'ואיתרחיק לדוכתא דלא הוה (אית) בה תורה והיא סורה... דהוה נפישי ישראל התם. והוה בהון דאפילו אסור בשר בחלב לא ידעין. ואמר איתיב הכא (עד) [כי] היכי שתרבה תורה בהא דוכתא'. ברם, לפי מסורת אחרת הלך רב 'לאיספהן למיקבע בה מתיבתא וספרא'. אולם אמו של רב אסי חששה שבנה ילחך עם רב למרחקים, והיא עוררה בטטלפוש את השאלה לרעותה בדבר בשר בחלב, בכדי שרב יתיישב בטטלפוש וימצא כר נרחב להפצת ידיעת התורה, ולא ירחיק עם בנה עד לאיספהן הרחוקה. ראה: ש' אסף, תשובות הגאונים, ירושלים תש"ב, עמ' 165.

54. שבת קלח ע"ב. ראה דקדוקי סופרים למקומנו בהערה ב, ורש"י פסחים סב ע"ב, ד"ה תשש.

55. שם. וראה ר"ש ליברמן, תוספת ראשונים, ב, ירושלים תפרח"י, עמ' 180. ד"ה משנכנסו.

56. יבמות סב ע"ב. על מצב זה מעיד גם חנניה בן אחיו של ר' יהושע, כאשר השיב לשלוחי הנשיא: '...אף אני לא הנחתי כמותי [בכל] (לפי כי"מ) (ב)ארץ ישראל'. ועל כך באה תשובתם של שלוחי הנשיא: 'גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים' וכו' (ברכות סג ע"א). וראה ר"ש ליברמן, ספרי זוטא, נויארק תשכ"ח, עמ' 147. וראה עוד בראשית רבה סא ג, תיאודור-אלבק, עמ' 660.

57. סוכה כ סע"א. קשה מאוד לדבר על כך שבימיו של ר' חייא נשתכחה תורה בארץ ישראל. אלו היו ימים גדולים לידיעת התורה בנשיאותו של ר' יהודה הנשיא. הראשונים כבר הרגישו בקושי זה, והריטב"א, לאחר שניסח את הקושי, כתב: '...אלא אמר (ריש לקיש) בשביל מה שחדשו בהלכה זו, שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח הוא הדין כאילו מייסד כל התורה כולה'. ראה חידושי הריטב"א למסכת סוכה, מהדורת א' ליכטנשטיין, ירושלים תשל"ה, עמ' קצ. ובדומה לכך פירש הר"א. ראה: גנזי ראשונים, מסכת סוכה, מהדורת מ' הרשלר, ירושלים תשכ"ב, עמ' 67. אולם על מאמציו של ר' חייא שלא תשתכח תורה מישראל ראה: כתובות קג ע"ב וש"נ. ואפשר לזאת התכוון ריש לקיש. מעניינת הערכתו הרבה לשלושת האישים מעולי בבל, משום שריש לקיש לא חיבב – בלשון המעטה – את העולים מבבל לארץ ישראל, ואין צריך לומר את היושבים בבבל. ראה, לפי שעה, ר"ש ליברמן, ' "כך היה וכך יהיה" – יהודי ארץ-ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד', קתדרה, 17 (תשמ"א), עמ' 6-5. כדאי גם להעיר לספרי דברים, פרשת עקב, פיסקא מח, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 112, על 'שפן בשעתו עזרא בשעתו רבי עקיבה בשעתו לא היתה תורה משתכחת' וכו'.

58. ראה: א' שליט, הורדוס המלך, ירושלים תש"ך, עמ' 60 ואילך, 85 ואילך.

59. תאריך משוער לעלייתם ארצה הוא בשנות השמונים או התשים במאה הב'. וראה את דבריו של ר' עקיבא אל תלמידיו, בראשית רבה סא ג, תיאודור-אלבק, עמ' 660.

60. ראה לדוגמה, סנהדרין קט ע"א.

61. אבות א א: ספרי דברים, פרשת דברים, פיסקא טז, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 25. פינקלשטיין דן על הנוסח המקורי של המשנה בספרו, הפרושים ואנשי כנסת הגדילה, ניו-יורק תש"י, עמ' נד ובהערה 151.

62. ואף בחוצה לארץ. ראה סנהדרין לב ע"ב.

63. ראה שיר השירים רבה ב ה; א"א אורבך, 'מיהודה לגליל', ספר זכרון לי' פרידמן, ירושלים תשל"ד, עמ' 70 בהערה 53.

64. לתופעה זו אנו עדים גם כיום. אחרי השואה קמו בישראל ומחוצה לה מרכזי תורה מרובי תלמידים בשיעורים שלא היו קודם. כל התופעה הזו לאורכן של תולדות ישראל צריכה עוד להיחקר.