תולדוט אתר ההיסטוריה - חושדים ולא מאמינים

עכשיו שמי יאדוויגה שקיבל. כך כתוב בתעודת הזהות שלי, נרשמתי בלשכת העבודה כעוזרת בית אצל שלושה מובילי רכבת גרמנים. טמה מצאה לי את העבודה. אחד מהם, אדולף, היה מכר של לונקה. שתיהן, כקשריות, נעזרו בו במעבר הגבול לגנרל גוברנמנט בדרכן לוארשה. פולניות שידעו גרמנית היטב קיבלו עבודה במשרד. אחרות נשלחו כעוזרות לבתים של אנשי אס. אס. או לבתי חרושת.

עבודתי אצל גרמנים אלה נוחה למדי. רוב הזמן הם בנסיעות, ואינם בבית. אין עלי פיקוח של נשיהם. הן נשארו בגרמניה. עושה את עבודתי בקפידה ומסתלקת. יש לי הרבה זמן לעבודתי המחתרתית. מנצלת אותם בנסיעותי ברכבת. היחס אלי קורקטי, פונים אלי ב- Sie ולא ב- Du. כאשר הם נעדרים מן הבית, אני מתחילה את עבודתי בצחצוח נעלי החדשות שקיבלתי לפני יציאתי מן הגטו לצד הארי. כך יחזיקו זמן רב יותר. הברק שומר מפני השלג ומפני הרטיבות. שמתי לב שהרובים שלהם מוצבים בגלוי. אני בודקת את הסוג. ובההזדמנות גם את הקליבר של הנשק האישי במקום החזקתו. רק אצל קלדנבאך הכול נעול בקפידה. השכר זעום, אבל זה מה שקבעו כשכר עבודה לפולנים. העבודה לא תמיד נעימה. לעתים קרובות עורכים בלילות בהלולות עם נשים, שתיית בירה ואלכוהול. משאירים לכלוך וקיא בכל מקום אפשרי. חלקי לבוש תחתון שלא הספיקו לסלק. אני מנקה בלי התמרמרות, כדבר מובן וצפוי אצל גרמנים. לא מצאתי אצלם אף ספר, ואפילו עיתון רק במקרים נדירים. אני בזה להם בלבי ומפגינה קצת עליונות. נדמה לי שהם מרגישים. חשה זאת בעיקר כלפי אחד מהם, הר קלדנבאך. יהיר וחלקלק כזה. מצוחצח ומכופתר תמיד עד הכפתור האחרון. מרוצה מעצמו. נוהג להבריש ולצחצח את מגפיו במין תאווה גברית שלא ראיתי אצל האחרים. אחרי כל הילולה הוא שולח חבילה לאשתו בגרמניה. מכין את החבילה בתנועות חגיגיות ובתוך כך מתפאר בפני על נאמנותה, ועל אהבתו הגדולה אליה.

אדולף הוא טיפוס אחר. אוהב לעשות עסקים, להרוויח מן הצד. אוהב נשים, ואוהב לחיות. אבל גם אוהב לתת לאחרים לחיות. בדרך כלל אינם נכנסים עמי לשיחה. וטוב שכך. רק אחד מהם, גרים, מנסה לדבר אתי, להצחיק אותי. מדי פעם, בהיעדר האחרים, הוא מתחלק עמי במנת הנקניק שקיבל. הוא המבוגר בשלושתם. גוץ כזה, עגלגל וטוב מזג. מוצאו מרוטווייל על הנֶקֵר. שם אשתו וחמשת ילדיו. פעם שלחה לי אפילו חבילה עם דברי מאפה לחג. לחבריו מתייחס גרים מזלזול מה. קורא להם 'הבונצים האלה'. מתלונן שמשכורתו, על אף הותק הרב שלו בעבודה, נמוכה בהרבה ממשכורתם משום שהם חברי מפלגה. פעמים הוא מעודד אותי בחדשות מן החזית. רכבות עמוסות בפצועים. לאחר התבוסה בסטאלינגרד הוא לא מאמין יותר בניצחון גרמניה במלחמה. אף פעם לא מזכיר אף לא ברמז, את הרכבות המובילות יהודים למחנות ההשמדה. הייתכן שאינו יודע? שאינו רואה? הוא מבין את התעניינותי בפוליטיקה, ובבדיחות הדעת קורא לי ראש הממשלה הבא של פולין.

בתחילת פברואר היתה אקציה גם בביאליסטוק. נתפסו כעשרת אלפים אנשים ונשלחו להשמדה בטרבלינקה. הכנות קדחתניות להתגוננות אם יחדשו את המשלוחים. עיקר פעילותי בנסיעות לרכישת נשק. איכרים מסתירים נשק שאספו לאחר התמוטטות הצבא הפולני ב- 1939, והצבא הסובייטי ב- 1941. לפי ידיעות שבידי, אני נוסעת לשני כפרים בסביבות גרודנה. חושבים שאני פולנייה, חברת מחתרת. אסור לנסוע ברכבת בלי רישיון מהגסטאפו. מבקשים למנוע הברחת מזון מן הכפר אל העיר. מבקשים אך לא מצליחים. המבריחים מתחכמים. בהתקרב הרכבת לתחנה, תכונה רבה. עשרות נוסעים צרים על החלונות. מזהים את מכריהם, נותנים סימנים, ומהחלונות נפלט מטר של חבילות ומזוודות. נפטרים מסחורתם. המכרים, או בני המשפחה, אוספים את החבילות בשדה. מונעים החרמה ומעצר. משטרת הרכבות בודקת את הנוסעים ביציאה. מחרימים את הסחורה אם יש, ועוצרים את מחוסרי הרשיונות.

אינני יכולה להסתכן בהוצאת רישיונות נסיעה, ואני נעזרת במעבידי, בעיקר בגרים. מעבירים אותי דרך כניסת השירות שלהם, או רק את מזוודתי עם נשק. רימונים, אקדחים. ופעם אפילו תת מקלע. הכל מסווה כדברי מזון. נסיעתי מתואמת לפי לוח הנסיעות שלהם. ברוב המקרים הכול עובר בשלום. רק פעם אחת נעצרתי. יחד עם אחרים הובילו אותי לתחנה של משטרת הרכבות. הצלחתי לחמוק מהם בדרך. למדתי לגנוב כדורי רובה או אקדח לפי קוטר הקנה הדרוש לנו בגטו. פעם התלוננו לפני שבמטווח ספרו את הכדורים, והחשבון לא התאים. היו חסרים כדורים, אף על פי שלא השתמשו בנשק. אך לא הקפידו עמם. בי לא חשדו. חברים אמרו שזה בגלל המראה התמים שלי. ואולי אני באמת תמימה. הכול מצליח לי, ובטוחה שתמיד יהיה כך. מרחפת לי מעל בלא פחד מנפילה לתהום. מנסה לשמור על שיווי משקל.

אביב! יש בו משהו משכר. בגטו מתעוררות תקוות. הגרמנים נחלו תבוסה איומה בסטאלינגרד. ארמיה שלמה, יותר משלוש מאות אלף חיילים, קצינים, ובראשם גנרל פון פאולוס, לקחו בשבי. שמחה. תקווה. אולי לא יספיקו לחסל אותנו. אולי יקרה נס. על לוח במרכז העיר אינם מזיזים לאחור את החצים על המפה. לא מציינים את הנסיגה. את המפלה. הלוח נהפך להלצה.

הבחנתי בחסידה, מבשרת האביב. ברחוב ליפובה, שאני עוברת בו בדרכי לעבודה, מלבלבים כבר עצי הטיליה, החורף בנסיגה. השמש משחקת עם העננים. דומה שגם החשדות שנערמו נגדי נפוגו. בוקר חדש.

אני עולה במדרגות למקום עבודתי. פותחת את הדלת, ונעצרת על עומדי. גרמני בלתי מוכר לי במדים של ה- Bahnpolizei ניצב מעל גרים וחובט בו בחגורה באכזריות. וזה, שוכב לו על הספה, שיכור, אינו מגיב ואינו מתגונן. איך אפשר? ואני, כאילו פגע בי ברק וכאחוזת אש, רצה לדלת, פותחת אותה לרווחה, מראה עליה בתנועת יד רחבה, ופוקדת: Sofort raus מיד החוצה! הקצין במדים של משטרת הרכבות נשמע לפקודה, מרפה מגרים ויוצא. גם הוא נראה לי שיכור. הוא אך מוצא את עצמו בחדר המדרגות והחל לצרוח. "הפולנייה הזאת, ואפילו לא פולנייה, יהודייה! מעיזה להראות לי את הדלת?!" ה"לי" נשמע ארוך מאוד ומאיים. גרים מתפכח כהרף עין. קם על רגליו ומושך את הצורח פנימה.

ואני, כאילו כלום, עוברת לחדרים אחרים ומתחילה בעבודתי. קשה לי להירגע. נזכרת. בדרכי לעבודה, פגשתי פעם מכרה פולנייה מגרודנה. שכנה. היא הופתעה. לא אמרה לי שלום, וגם אני העמדתי פנים שאיני מכירה אותה. כי עכשיו אני מישהי אחרת, ובכלל לא מגרודנה אלא מכפר לוקאביץ. פולנייה כשרה. שמתי לב שהיא פנתה למשרדי משטרת הרכבות. הנחתי שהיא עובדת שם, ממש קרוב למקום עבודתי. סיבוך בלתי צפוי ומאוד בלתי רצוי. אולי אפילו מסוכן. אין לדעת. יכולה להלשין עלי. במשך כמה ימים איני שקטה. אך ממשיכה לבוא לעבודה. אפילו לא סיפרתי למרדכי על הפגישה. מחכה. קשובה לכל רחש חשוד בסביבה. לכל מבט. דרוכה לבאות.

עברו כמה ימיים ולא קרה כלום. ועד מהרבה נשכח הדבר מלבי. והנה היום, תזכורת. קשר ברור בין ההתפרצות של קצין משטרת הרכבות ובין המכרה הפולנייה. אולי בכלל לא רצתה להזיק לי, אבל גם לא הייתה מסוגלת לשמור על 'הסוד הנורא' וסיפרה למישהו במשרד. יהודייה מסתובבת לה חופשית בחוצות העיר. היום זה התפרץ החוצה, ועוד באשמתי. מה היה לי להתערב בין שיכורים? מה זה ענייני שגרמני אחד מכה את השני? אבל לא יכולתי לשתוק. גרים הוא אדם טוב.

הפעם המצב רציני. עלי להחליט מיד מה לעשות. צריך לספר למישהו. לשמוע דעה אחרת. אולי עצה. אולי כדאי ליידע מישהו, אם מחר ייעלמו עקבותי. מן העבודה אני הולכת ישר לבלומנטל, איש הקשר ביני ובין מרדכי. הוא עובד בבית חרושת שעל גבול הגטו, שתי כניסות אליו. אחת מתוך הגטו, לפועלים היהודים; והשנייה, מחוץ לגטו, לעובדים הפולנים. נוח מאוד לבקר בו בלי לעורר חשדות. כמעט יום יום אני אצל בלומנטל. מקבלת מכתבים, הוראות ממרדכי, ומוסרת מכתבים בעבורו. הפעם, רק מספרת לו מה קרה. נרגעת בבת אחת עם תום סיפורי. המצב נראה לי עתה פחות מסוכן. סתם נכנסתי לפאניקה. לו רצו לעצור אותי, היו עושים זאת מזמן.

בלומנטל אינו יודע מה עלי לעשות. אינו מוסמך לייעץ לי כמובן. אינו בעמדת פיקוח במחתרת. חבל שסיפרתי לו. הוא עלול עוד לעורר מהומה מיותרת. אני מפצירה בו לא לגלות לאיש לעת עתה. סתם הגזמתי. הוא מבטיח לא לספר. לשמור סוד. אני יוצאת משם רגועה, או אולי רק נדמה לי.

חוזרת לחדרי, מנסה לחשוב. איני מצליחה. כמו חור לבן בראשי, במוחי. חלל ריק.

בבוקר אני הולכת לעבודה כרגיל. רק לא לברוח! להתמודד. לשמור על קור רוח. לבלבל את האויב. מילים אלו חוזרות ומהדהדות שוב ושוב בראשי. כמו סיסמה.

גרים בנסיעה. איננו בבית. קלדנבאך דומה כמחכה לי בפינה. שלא כהרגלו, אינו יוצא בהיכנסי לסדר את חדרו. הוא פותח בשיחה ארוכה אתי, הדומה יותר לחקירה. קרוב לוודאי שהייתי אתמול במרכז הרכילויות במסעדה שלהם, בקומה התחתונה. הוא נפוח יותר מתמיד ובטוח בעצמו. הוא כבר יגלה את האמת. זה משעשע אותי. אני מבינה למה הוא חותר, ועונה לו בבדיחות הדעת. לפתע הוא תופס אותי במילה מחשידה בעיניו. מרוצה מעצמו מזדעק בהנאה: Aber Bronia' ist das Deutsch? אבל ברוניה, האם זה גרמנית?

ואני, כאילו רק לזה חיכיתי, מגלגלת את הכדור בחזרה אליו. כמוהו מטעימה כל מילה בפי ואומרת: Ah, Herr Kaldenbach, Sie haben Rchet. Das konnte Judisch sein. או, אדון קלדנבאך, אתה צודק, יכול להיות שזה יידיש.

הוא מתבלבל. מרפה ממני, ובלי מילה יוצא מהחדר מרוגז. קלקלתי לו את ההנאה. עמדתי במבחן. אני מסיימת לסדר את חדרו, ועוברת לחדר הבא. אדולף עדיין במיטה. בלילה היה בתפקיד. בלי כל פניות צדדיות הוא אומר לי ישר: Unglaublich! Diese Polen sind ganz verruckt/ Sie sehen in Jedem einen Juden. Sagen sogar' dass sie auch eine Judin sind. . לא ייאמן, הפולנים האלה השתגעו לגמרי. הם רואים יהודי בכל אחד. אומרים שאפילו את יהודייה.

אינני מגיבה. רק מחייכת בביטול. שוב הנשיפה הזאת של המוות בעורפי.

אצל בלומנטל מכתב ממרדכי, כולו חרדה. מפציר בי לעזוב מיד את המקום, את העבודה ואת העיר. "תזכרי, את האחרונה," כתב. "רגע אחד מאוחר מדי והכל אבוד." בלומנטל סיפר, למרות ההבטחה.

איני נשמעת להפצרות. איני עוזבת מקום עבודה הנותן לי אפשרות לנצל את מעבידי לצורכי המחתרת. אני ממשיכה.

המצב מתבהר. מסקנתי, הם חושדים, אבל לא מאמינים.

לפרקים נוספים בספר:

זכרי, את האחרונה!
חושדים ולא מאמינים (פרק זה)
המרד
קשריות