תולדוט אתר ההיסטוריה

נפגשנו באותו בוקר ברחוב. בוקר שטוף שמש של אמצע אוגוסט. בוקר מר. הרעידו אותי קולות נפץ ויריות. חשבתי שהרוסים מרעישים את העיר. מיהרתי למטבח. בעלת הבית כבר ידעה. היהודים בגטו יורים. נחרדתי. זה התחיל. מה עלי לעשות? אף פעם לא שקלנו אפשרות של הפתעה. חשבנו שנדע מבעוד מועד. אין למי לפנות. אני לבד. יוצאת במהירות מהבית. פקעות עשן מעל לגטו. צופרים של כיבוי אש. הגשמים של השבוע האחרון פסקו והשמש התגלתה בכל חוצפתה. בעיר, כאילו לא קורה דבר. תנועה רגילה. אדישות. ואילו שם התחיל הקרב האחרון. חברי מתקוממים. התחיל החיסול הסופי של הגטו. זה הסוף. חשנו בהתקרבו. התכוננו. ובכל זאת הפתעה. הרי לא ידענו את היום. קיווינו שאולי... שכחנו. לנו אסור לקוות. שוב הצליחו להערים עלינו. שום תנועות חשודות של צבא או של אס. אס. שום סימנים של אי שקט. שום סימנים בשמים או בארץ לא בישרו את הסוף. רק הגשם הבלתי פוסק של השבוע האחרון. השמים הבוכיים ולבי הקשה. התחושה הזאת. ומרדכי המרגיע אותי, "את טועה."

מחישה את צעדיי לכיוון הגטו. אולי אראה משהו. אולי אקבל אות כלשהו. ידיעה. ואולי אצליח להיכנס פנימה? להיות שם עם כולם. עם מרדכי. להיות ראויה לו. אין לי מה לעשות כאן בלעדיהם. קשרית אומללה שאיבדה את מקור חייה ואת טעמם.

רחוב מאזובייצקה ארוך ושומם. והנה חייקה באה לקראתי. איני מאמינה למראה עיני. הרי היתה בגטו. איך עזבה? איך עזבה את חבריה? היא, מנהיגתם. בעידודם של החברים הצליחה בבוקר, ממש בנס, לצאת דרך בית החרושת שעל הגבול ברחוב ביאלוסטוצ'אנסקה. 'המראה הטוב', תעודת הזהות ותעודת העבודה הגרמנית עזרו. אני מתקשה להבין. אך מתרשמת מתושייתה ומאומץ לבה. לבי יוצא לשמוע על המרד ועל מרדכי. ואיני שואלת. אמרה שראתה אותו לפנות בוקר. היה רגוע כיאה למנהיג. חילק את הנשק ונתן הוראות פעולה מדויקות. חשבתי שתביא לי משהו ממנו. סימן חיים אחרון, מילת פרידה, הוראה, בקשה – משהו. לא כלום. הייתי רוצה לשאול אלף שאלות, ואיני שואלת. שכח אותי. ואולי לא ידע שהיא עומדת לעזוב?

אנו נעמדות בכיכר קושציושקו. מכאן רואים את החומות. את הגדרות. אני מתקשה להסתיר את אכזבתי. את כאבי. דמות מוזרה של אישה צעירה חומקת על ידנו. בלונדית, שערות גזורות, חלקות, מרושלת בהופעתה. ראשה בין הכתפים, גבה נטוי קדימה, מגפיים מאובקים. מרילקה! חייקה זיהתה אותה. מכירה אותה מישיבות משותפות עם הקומוניסטים בגטו. באה ישר מן היער. שם לא יודעים עדיין על המרד וחיסול הגטו. היא קשרית של קבוצת פרטיזנים יהודים מ'פארויס'. קבוצה לא גדולה, בודדה ביערות ביאליסטוק. חברים קומניסטים ואחדים מ'השומר הצעיר'. יצאו מהגטו טיפין טיפין, בשלושה ובחמישה. חייקה מתעניינת במצב שם, ומספרת שלפנות בוקר באראש פרסם מודעות על חיסול הגטו ועל העברת כל הפועלים ובתי החרושת על ציודם ללובלין. המחתרת פתחה במרד. יודעים מהו הפירוש האמיתי למילים 'העברה לעבודה'. ולמרות זאת, רוב היהודים נאחזים באשליות. נוהרים למקום האיסוף. אינם מצטרפים למורדים. אפילו אינם מתחבאים. משפחות נצמדות יחד, ונוהרות בציות לפקודה. מרילקה עייפה מאוד. עליה להמשיך בדרכה. ממהרת לחברים. חייקה מתלווה אליה.

שוב אני לבדי. מה עלי לעשות? איני יודעת את נפשי. מדוע מרדכי לא מסר לי שום דבר עם חייקה. האם ידע שהיא עוזבת? ואולי לא ידע. אוטומטית אני סובבת את הגטו. כאילו מחפשת פרצה להיכנס פנימה. מקומי שם. עם כולם. ואף על פי כן איני מנסה. נשארת כאן. חומה בלתי חדירה של מצור צבאי מפרידה בינינו. שלוש טבעות של צבא ואס. אס. מצור צבאי לכיבוש הגטו ולדיכוי המרד. רוב הכוחות שלהם מרוכזים בשדה מצדו המזרחי של הגטו. שם בפנים פתחו בהתנגדות. לא על החיים נאבקים – זה בלתי אפשרי – על המוות הם נלחמים. על מוות בכבוד כאנשים חופשים, אוהבי חיים. מוחים על הרצח בתאי הגז. מוחים על שתיקת העולם. ידעתי, איש מהם לא יישאר בחיים. יילחמו עד הכדור האחרון. עד הנשימה האחרונה. ואני אפילו איני מסוגלת להצטרף אליהם. למרוד יחד עמהם. לאחד את נשימתי בנשימתם. מדוע איני מנסה? הרי ידעתי תמיד לבוז לכל סכנה. האם יזקקו לי דווקא כאן? אולי ישלחו לי איזה אות, ידיעה. לא ייתכן ששכחו אותי, אינם צריכים אותי עוד. לא ייתכן שמרדכי יעזוב אותי כך בשתיקה. אני מחכה לו. במשך היום אני מסתובבת מסביב לחומות, הולכת לעבודה, מעמידה פנים שהכול כרגיל. בלילות אני קוראת שוב ושוב את מכתביו. מוצאת משמעויות שלא הבחנתי קודם. לא הבנתי. ממשיכה לכתוב אליו. בוכה חרישית מתחת לשמיכה, נעזבת וחסרת אונים. לוחשת דברי רוך ואהבה. בבוקר מנסה לחייך כהרגלי. מבלבלת את האויב. מצפה לבלתי אפשרי.

חוזרת לגדרות. שם בפנים, במרחק של צעדים ספורים ממני, חברים לוחמים. נהרגים. גופה של בחורה צעירה על הגדר. ידיה אוחזות בחוטי התייל במאמץ חיים אחרון. ניסתה לברוח וכדור פילח את ראשה. אני עומדת ממוסמרת למקום. אני היא התלויה על הגדר. ראשי סחרחר עלי. נושמת בכבדות.

מרילקה היא אשנב לחברים נוספים בעיר, רובם קומניסטים – יהודים ופולנים. נפגשים. כבר לא שומרים כל כך על קונספירציה. פגישה עם שתי חברות מגרודנה, ליזה ואניה. נמלטו בעת חיסול הגטו שם. הסתדרו בצד הארי כאן. את ליזה הכרתי לפני המלחמה. למדנו באותה גימנסיה. היתה פעילה בוועד התלמידים, ובזמן השלטון הסובייטי – בקומסומול. מתברר שאנו שש בנות. רבקה'לה, אניה, ליזה, חסיה, חייקה ואני. קשריות ונציגות של שלוש תנועות בגטו. הקומניסטים, 'השומר הצעיר' ו'דרור'. תנועות, שחבריהן יזמו את המרד, ועתה הם לוחמים, נצורים מאחורי החומות. שוב איני היחידה. מרילקה לא נותנת לי להתייאש. דורשת להמשיך במאבק. לחזק את קבוצת הפרטיזנים שלנו ביער. מעכשיו אנו העורף שלהם במקום הגטו. והם מקום המבטחים לניצולים ולבורחים מקרונות המוות. בסיס להמשך הלחימה נגד האויב.

אנו נרתמות להצלת המעטים שיצליחו להימלט מהגטו ומרכבות הגירוש. מלוות אותם ליער, לפרטיזנים. מחפשות יהודים מסתתרים בעיר, תועים ברחובות עוינים. יוזמות בריחות. לודקה מצילה את פלק וחברו. מבריחה אותם ממחנה פוניאטוב. אני – את ברל משרידי הלוחמים, ואת רובין, הפליט מטרבלינקה. ליזה – את שאצמן מידי הגסטאפו. רבקה'לה משלמת בחייה על ניסיונה להציל יהודים המסתתרים בחורבות של מה שהיה הרובע היהודי. אנו פועלות ביחד, ופעילות זו היא ההצדקה לקיומנו. מסתכנות בלי הרהור וערעור. ללא גבול. אני לומדת לשנוא. מתגרה בגרמנים. בזה לכללי זהירות. אנחנו פועלות בצוותא. אך אני סגורה ביגוני. מסתגרת בבדידותי. ניזונה מן המכתבים. ואיני חדלה לשוטט מסביב לחומות. לראות.

מול עמדות הגרמנים פרצה בגדר. ניסיון שלא הצליח לפרוץ את המצור. גופות מוטלות באפר צבוע באדום. מפציץ חג מעל כמו עוף דורסני. אין עוד תקווה.

עגלה עמוסה בחפצים עוזבת את הגטו. עליה שני חברים וחברה. רעד עובר בכל גופי. הולכת בעקבותיהם. מגיעים לתחנה לרכבות משא. הם פורקים כאן את מטענם. השמירה אינה קפדנית. אני מצליחה להתגנב ולהתערב ביניהם. מנסה לשכנעם לברוח. מבטיחה, אלווה אותם לפרטיזנים. יש לי קשר. הם מדברים על המוות. על סבון. אינם מקשיבים לי. הם כבר במקום אחר. בזים לחיים. אין טעם לשאול אותם על חברים, על מרדכי. הם האחרונים. אני משלה את עצמי שאוכל לשכנעם לברוח, להינצל. חושבת שעוד אראה אותם. עוד אשאל.

מן השער ברחוב פאבריצ'נה יוצאת קבוצה גדולה. הולכים בשורות בסדר מופתי. כמו בצבא. בשורה הראשונה באראש וראשי היודנראט. צועדים תחת משמר אס. אס. לעבר התחנה לרכבות משא. צועדים בהפגנת ביטחון עצמי. מה הם חושבים? מה הם גאים כל כך? חייקה על ידי. אנו עומדות ומסתכלות. אחרוני הגטו.

קבוצת הפרטיזנים שלנו קולטת את כל הבורחים, לוחמים ושאינם לוחמים. שולחת אנשים לאורך פסי הרכבת לטרבלינקה. אוספת את הקופצים. מצילה את הבורחים. תוך זמן קצר מכפילה את מספר חבריה למאה. החברים החדשים חסרים ניסיון ונשק. אחדים חסרים רצון לחיות. מצב קשה. זיכרונות. חלומות ביעותים. פרטיזן בלי נשק אינו פרטיזן, וחייו בסכנה. מתקשים להשיג מזון. הכפריים מגלים שאלה יהודים בלתי חמושים. נשקם אינו אמיתי. רוביהם ואקדחיהם צעצועים מפוסלים בעץ. ועוד מעיזים לסכן את הכפר בהפצת כרוזים נגד הכובש.

האיכרים נוקמים על המרמה. רודפים אחריהם. אחדים אף בולשים ביער ומלשינים לגרמנים על מקום הימצאם של היהודים. האסון אינו מאחר לבוא. אנשים הופתעו בשינה או במארב ונהרגו. גם יאנקל גולדשטיין, גם המשורר אריה ויינשטיין מפליטי המרד. ימים אחדים קודם לכן עוד הספיק לקרוא בפני, ביער, כמה שירים שהציל. שירי זעם וצער על המציאות בגטו ועל השחיתות של היודנראט. ביער הזניח את עצמו. איבד כל רצון לחיים. אפילו שיר אחד משיריו לא שרד. סאשה, מפקד הקבוצה, ונאתק, ולוחמים נוספים, נופלים בקרב. רבקה הוקסימר נפצעת. חברו של פלק עורק. כנראה מרוב געגועים לחיים נוחים ולאישה שאצלה הסתתר לפני תקופת היער. הוא נתפס בידי הגרמנים ומוסר את כל מה שידע. על מקומה של קבוצת הפרטיזנים ואת כתובתה של האישה הצעירה. היא וילדתה נאסרו ונעלמו לתמיד. הרגשה נוראה. הבאנו את האיש הזה ליער. אנו אשמות! לא הכרנו אותו די ונתנו בו אמון.

שרידי הקבוצה מתבצרים במקום חדש. קשה לחדור אליו. רק אחדים מהפרטיזנים מתמצאים בסבך. חיימק'ה, בחור צעיר, מלווה אותי למחנה החדש. החברים טרם התאוששו מהאבדות. יש מחסור בתרופות ובמזון. בלילות אנו הקשריות, סוחבות חבילות מזון ותרופות ליער, ואף כלי נשק אחדים. הספק שלי לתרופות ולמכשירים כירורגיים הוא ד"ר פיליפובסקי, קצין א.ק. (המחתרת הלאומית הפולנית). ידיד טוב עוד מימי הגטו, ידיד ליהודים. אצלו הוחבא ארכיונו המחתרתי של מרדכי טננבוים. הוא ממונה על מחסן לציוד רפואי. משם אני מבריחה את שניתן. מזון אנו משיגות אצל חברותיה של מארילקה, וויירה ודאריה ברחוב פודלסנה. מתעכבות ביציאה מן העיר, בביתן הבודד של שתי הנשים זימנוך בפינת בית-הקברות ורחוב ציגאנסקה. מחכות לתחילת העוצר, ואז יוצאות עם החבילות. בשעה זו הכביש המוביל ליער שומם מתנועה ובטוח יותר. במשך היום אנו עובדות כעוזרות בית אצל גרמנים. רשומות כחוק בלשכת העבודה. ליזה וחסיה במטבח אצל משפחות אס. אס., אניה בבית מלון לקצינים 'ריץ', ואני אצל שלושה צוגפיהרר, מובילי רכבות.

מלווים אותי פניהם של חברים שברחו מגרודנה ובאו לביאליסטוק. ניסו להציל את חייהם ונתפסו לפי איזה תור עלום ואכזרי. נבלעו בפי המולך, הרע המוחלט הזה. הפנים החיוורות של שתי הצעירות שליוויתי להירשם כפולניות לעבודת כפייה בגרמניה. בשל עדינותן וביישנותן נחשדו. חיים וולברג נאסר למרות ראשו הבלונדי כשל מצביא רומי. שרה שווחוביץ למרות נמרצותה. שרה דלבטוב למרות מתינותה. חנה'לה יזירסקה למרות יופייה, ועוד. גילו שתעודות הלידה שלהם מזויפות. רבקה'לה, אחרי כשנה בצד הארי, גם היא נהרגה בשל עזרתה ליהודים. רגש של ייאוש. כל אחד לפי תורו. רק עניין של זמן. אם המלחמה תימשך אף יהודי לא יישאר בחיים. כל אחת מאתנו מרגישה כך. אך איננו מדברות על רגשות. גם היריות בגטו הולכות ופוחתות מיום ליום. הגרמנים כובשים את הגטו.

המצור הצליח. ניצחו את החלשים יותר.

החורף קשה במיוחד. הגבירו את המצוד אחרי יהודים. השלג ביער מסכן את הפרטיזנים ומגביל את תנועותיהם. השארת עקבות בשלג היא בעיה גם עבורנו. ליזה יצרה קשר עם קבוצת בעלי מלאכה הכלואים בעבודה אצל הגסטאפו. חיסולם קרוב. מתכננים את בריחתם. לבסוף בורח רק אחד מהם. הוא אמר שהאחרים נבהלו ברגע האחרון. איננו יודעות אם להאמין לגרסתו. ובינתיים צריך להציל אותו. אי אפשר להעבירו ישר ליער. צריך לחכות ליום שלג שיכסה את העקבות או ליום הפשרת השלג. לפי שעה יתחבא בחדרה של ליזה. אבל אינו זהיר דיו. בעלי הבית חושדים שמישהו מסתתר אצלה. יאנקה מסכימה לקבלו לכמה ימים בחדרה. לאחר יומיים היא דורשת שנוציא אותו מחדרה מיד. בלילה התגנב למטתה. העיפה אותו בכוח על הרצפה. שפכה עליו מים קרים לצינון. היא מציגה לפנינו את הסיטואציה התיאטרלית. הוא נמוך קומה, אפרוח לעומתה, והיא גבוהה ותמירה, נאבקת עמו. מחזה פאלסטאפי מצחיק ביותר, ואנו מתגלגלות מצחוק. מה נעשה עם האיש? אולי שאדה יסכים לקבלו לכמה ימים. חייקה מסדירה זאת באמצעות מינה, המסתתרת אצלו יחד עם מרי אחותה. מינה אישה יפה. מורה למתמטיקה בעבר. שאדה מחבב אותה מאוד. לי נדמה שהוא מאוהב בה. אביה עבד עד חיסול הגטו בבית החרושת שלו. באקציה הראשונה בפברואר החביא קבוצה של מומחים לטקסטיל וביניהם את כל משפחתה. רכש מוניטין של גרמני טוב בין פועליו. לפנים סיפק לחייקה תעודת עבודה מבלי לעבוד. באמצעותו הכירה את קודלאשק, מנהל פארק המשאיות של כל בתי החרושת לטקסטיל בעיר. ניסתה להיעזר בו.

מרילקה מגיחה מן היער לביקורים קצרים. יש לה חברים קומניסטים בעיר שהצליחו להינצל מהמאסרים בשלהי 1941. לה עצמה עבר פוליטי עשיר. כבר בגיל 15 נאסרה בלודז' ונדונה כקטינה לחינוך מחדש במנזר. גבה עקום במקצת ממכות שספגה. הפולנית שלה עסיסית והיא מתמצאת בכל המנהגים הנוצריים. פניה בהירות עם שתי גומות חן. שערה בלונדיני חלק ועיניה תכולות. אי אפשר לחשוד בה. כל רזי הקונספירציה נהירים לה מנעוריה. היא נפגשת עם חבריה הפולנים, לורק, ניסמיאלק, קויאבה, בורדזינסקי. הם מספקים לה ידיעות לכרוזים ולעלונים של הפרטיזנים. לילות שלמים מתווכחים אם הם רשאים להקים מחדש את המפלגה הקומניסטית הפולנית שפוזרה ב- 1938. בוארשה הקימו הקומניסטים לשעבר את מפלגת הפועלים הפולנית. P.P.R. אולם וארשה אינה רשאית לתת להם אישור להקים מפלגה כזו בשטחי פולין המזרחיים שסופחו לברית המועצות. אישור כזה עליהם לקבל מהנהגת המפלגה הקומניסטית של ביילורוסיה. פנו, אך לא זכו לתשובה. החליטו להקים ועד אנטי פאשיסטי. יכולים להצטרף אליו קומוניסטים ושאינם כאלה, הדוגלים בלחימה נגד הכובש. אנו מצטרפות לפעול כקשריות במסגרת הוועד הזה, ועד מהרה נעשות לפעילות נמרצות בו. מרילקה וליזה מגייסות חברים מבין הפולנים והביילורוסים. בין חברי הוועד קומניסט וותיק מלודז', הפולני בורדזינסקי. איש מבוגר וחביב. לבוש תמיד בקפידה. מכובד ומרשים בהופעתו ובהליכותיו המתונות. דוד טוב כזה וחביב. יש לו תפקיד חשוב. כשמתעוררים חשדות אצל מי מבעלי הבית כלפינו, הוא בא, וכל אחת מאתנו מציגה אותו כדוד שלה. דוד כזה הוא הוכחה לפולניותה. תעודת הכשר כזו. הוא מופיע גם בתפקיד אב אצל הנקה, שהסתתרה כאם בית באחוזה. יש לה ילד מונגולי שאימצה לה לבן. מצאה אותו בוכה ליד גופת אמו, שנהרגה בהפצצת רכבת לפינוי אזרחים סובייטים.

ביום ראשון, אנו פנויות מעבודה, ואנו נפגשות. במזג אוויר נאה – בבית הקברות הנוצרי. ביום גשום – אצל ליזה. בבית הקברות נעים. מלבדנו איש לא בא. המתים אינם מפריעים. אין עיניים או אוזניים בולשות. דומייה כזו, מרגיעה. אנו מדברות בחופשיות בלי להקים רעש. מכבדות את מנוחתם של המנוחים. איננו מזכירות את משפחותינו או את חברינו המורדים. לשם מה? מבליגות על הרגשות. כל אחת שומרת בלבה על היקר לה. להם אין קבר. אין מקום לבכות. לפעמים אנו מזמזמות לנו חרישית איזה שיר עממי ביידיש, או שיר ערש על פוגרום. חיות את בעיות השעה: טפשותה ואכזריותה של הגברת הגרמניה של ליזה. אלרגיה בכפות ידיה של חסיה, סיפורה המופלא על מקום עבודתה החדש אצל בוססה. סיפורי אהבהביה ובגידותיה של בעלת הבית שלה, מיסיה. הבישולים שמצליחה חייקה להכין כמעט מכלום. חשדות על גניבות נגד העובדות במלון של אניה.

חסיה היא החביבה והלבבית בינינו. ורק לי יש הרגשה, המנקרת בי, שיש חוסר כנות מצדה אלי. איני יכולה להצביע על משהו מפורש, אולם ההרגשה מנקרת בלבי ואיני מוצאת לה הסבר או סיבה. עד שיום אחד היא מגלה לי. יחד עם צילה חברתה ברחו מגרודנה. קיבלו מן המחתרת את כתובתי. הרכבת שלהם איחרה. לא יכלו להיכנס לגטו. באו אלי, ואני לא עזרתי. סירבתי להלין אותן בחדר המעבר שלי. אמרתי שחושדים בי וכתובתי מסוכנת. לא היה להן לאן ללכת. ואני אפילו לא זכרתי. נמחק מזכרוני. אבל היא זוכרת. הבנתי. זיכרון. זוכרים רק מה שחוזרים ומזכירים. זיכרון חי בשינון.

הכניסה לחדרה של ליזה נוחה. ישר מן הרחוב. אי אפשר לזהות מי בא. אנו מוסרות חדשות על המצב בחזית וביער. מתחלקות במשימות. בקול רם יותר מדברות על בחורים ופורצות בצחוק להטעות את האוזניים שבכותל. משוות להתכנסותנו אופי המקובל אצל בנות גילנו. בנפשנו אנו רציניות ועגומות להחריד. הצער מכרסם ומכרסם. אבידות של חברים, קשיי הקיום בצד הארי, פעולות מסוכנות, אחריות. מתמודדות כל אחת לפי התפקיד ולפי הכישרון. כשיאנקה הלודז'אית מצטרפת אלינו, היא מביאה אתה קצת קלילות צעירה. מספרת על המשרד שבו היא עובדת. על פרשיות אהבה, על מריבות תמוהות בעיני עם חברה הפולני. שרה לנו פזמונים שובבים. ואז צחוק אמיתי גובר על הרצינות.

ומסתלק העצב,
כינור בבית השחי,
וטוקאי מלוא השצף
כבר רועש סביב סביב.

לב גבירות יפיפיות
כמעט יפרוץ חזה,
משחור עיניו המפליאות
ושחור פניו כזה,
טה רה רה.

חסיה ואני מיד פורצות בצחוק משחרר למשמע שתי השורות האחרונות וה- טה רה רה. ליזה ואניה נעלבות תחילה. אך הצחוק גובר גם עליהן. חייקה מחייכת בסלחנות. יאנקה, שלא כמונו, חופשייה בדיבוריה ובהתנהגותה. ואז צוחקים גם מסיפור שאינו מצחיק כלל וכלל, איך הגברת קופולובה התוודתה בפני בסוד שרבקה'לה – מריסיה נאנחה בלילות, כי הרוח היהודייה לא נותנת לה מנוח בשל התנצרותה. או הצוגפיהרר גרים שכמעט נפל מהקרון מכובד המזוודה עם התת מקלע. ואני לוחשת לו שזה בשר. מה פתאום אמרת בשר? היתה לנו פעם חנות לבשר. פשוט יצא לי בלי לחשוב. לפי כובד המזוודה, רק בשר עם כל העצמות יכול להיות כבד כל כך, לא כן? עובדה שקיבל את ההסבר.

עם הפשרת השלגים מגיעים מן היער הפרטיזנים סרגיי ופאוול. שומרים על קשר. מוקדם בבוקר שורקים מתחת לחלון חדרי החדש בקומה השנייה. אני יורדת בריצה. מוסרים על העברת המחנה למקום אחר. הפרטיזנים מארק ואליושה יצאו דרך היערות מזרחה לחפש קשר עם פרטיזנים סובייטים. אני מלווה אותם לליזה. מבקרים גם אצל שאדה. סרגיי אף קיבל ממנו רובה.

השריקות בבוקר מעוררות את חשדותיהם של בעלי הבית. והנה, מקרה שנקרה לעזרתי. תפסתי את בעל-הבית במטבח קורא עלון מחתרתי. מבלי משים, הבאתי לו עלון משלנו ושל א.ק. היחס משתנה. הבינו. אני חברת מחתרת. פולנית כמובן. התחלנו בחליפת עלונים, כבעלי סוד משותף. כפטריוטים פולנים. בעל הבית מודד במקצועו. גבר יפה תואר. למשפחה שני ילדים. מחרימים בתי קולנוע גרמניים ומקומות בילוי אחרים. מקום המפגש החברתי היחידי הוא הכנסייה, ולא מטעמי דת.

החזית מתקרבת. ליערות של ביאליסטוק מגיעים פרטיזנים סובייטים מחטיבת הגנרל קאפוסטה. תחילה הגיעה פלוגת צנחנים עם הסרן וויציחובסקי בראש. חמושים היטב ובעלי ניסיון רב בפעילות פרטיזנית. מאחדים את כל הקבוצות הפרטיזניות. הפרטיזנים היהודים שובצו לשתי יחידות רוסיות בבריגדה על שם גיבור ביילורוסי, קוסטוס קאלינובסקי, בפיקודו של הקומבריג וויציחובסדקי. אנו, חמש הבנות, עברנו כקשריות לאחריותו של השטאב, הפיקוד הפרטיזני. הרגשנו שאנו חלק מתנועה פרטיזנית אדירה. שותפות למאמץ המלחמתי של ברית המועצות נגד אויבנו המשותף. החברים היהודים אינם מרוצים כולם. מתלוננים על מכת השתיינות, ועל אנטישמיות של מפקדים אחדים, ואף של וויציחובסקי עצמו. בו בזמן אנו נהנות מכבוד ומהערכה. כל בקשה של הפיקוד היא קודש בעבורנו. ליזה מחלקת את העבודה בינינו. הכול לפי הכישרון והמהימנות. היא אף מונתה בופן רשמי ליושבת ראש הוועד האנטי פאשיסטי. אני מרגישה שיש תחרות בינה ובין חייקה, שחשבה שהיא ראויה יותר. אבל ליזה, חברת קומסומול מימי הסובייטים, מוכיחה את עצמה כמנהיגה בחוכמה ובטאקט. היא משתתפת בכל הפעולות ואינה מתחמקת מסכנות. מתגברת על הפחד.

לחייקה יש קשר עם ארבעה גרמנים, מנהלים של בתי חרושת גדולים, בעלי השפעה בתחומי הכלכלה. הם חברי המפלגה הנאצית אבל אנטי נאצים. היא מנהלת אתם שיחות פוליטיות. גם הפרטיזן פאוול בקשר אתם. אחיו שולים, מומחה לטקסטיל. עבד אצל שאדה. חסיה קיבלה עבודה טובה אצל בוססה, בעל משרד לצבעות. העסיק בעבר יהודים רבים. הוא העריך מאוד בחורה שעבדה במשרדו. חיסולו הפתאומי של הגטו לא אפשר לו להצילה. הוא אינו מפסיק להצטער על בלומה. הוא פציפיסט והומניסט. אוהב להסביר את אמונתו התאוסופית, שלא השכלתי להבינה לעומקה. איש יפה בכל המובנים. חסיה גילתה לו שהיא יהודייה. מאז נעשה ידיד אמת של כולנו. מעשה יוצא דופן ומשעשע ראינו בביקורו יחד עם שאדה ביער. הם הופתעו ממראה הפרטיזנים ומן הסדר והניקיון במחנה. התעמולה הרגילה אותם לחשוב עליהם כעל כנופיות של בנדיטים, הם מצאו משהו אחר לגמרי. לוחמים נגד הפאשיזם.

אני עוסקת בעיקר במודיעין, בקשר עם הפולנים ובנסיעות. אוספת מידע על כוחות האוויר הגרמנים. נפגשת בשדה התעופה הצבאי עם חבר הוועד האנטי פאשיסטי העובד בשדה ומקבלת את המידע הדרוש. ממקור אחר אוספת ידיעות על מקום מחסני הנשק והאספקה. חסיה וחייקה מלקטות בעזרתם של שאדה ובוססה ידיעות על פריסת כוחות הצבא וה- אס. אס. חסיה מכינה את המפות המתאימות. אניה מאזינה לשיחות הקצינים במלון. אנו בקשר מתמיד עם היער ועם הפרטיזנים היהודים.

כל הליכה ליער היא חוויה. יוצאים מן העיר קרוב לתחילת העוצר. צועדים בצדי הכביש בחושך עם צרורות או עם צינור מתנור ברזל ובתוכו רובה. בזמן העוצר התנועה אסורה. יש ופתאום אנו מבחינות בנצנוץ אור פנס מתקרב. אופניים, או רכב גרמני. האיסור לא חל עליהם. אנו מתחילות לרוץ, מחפשות מסתור בתוך שיחים קרובים. כשנעלמים האורות, אנו ממשיכות בכביש. מגיעות למקום הפגישה אל הטנק השרוף ונכנסות ליער. מחכות מתחת לעץ לפרטיזן שיבוא לאוספנו. ישרוק את הסיסמה. היער קסום ומלא סודות בלילה. רוחש חיים ומפחיד. לא פעם נדמה שאלה צעדים של אנשים עוינים. הירח בין צמרות העצים. מדליק אלפי חלונות, דומה לעיר גדולה בלתי מוכרת. אני נצמדת לעץ, מחבקת אותו, וחושבת על מרדכי.

באחד הביקורים, מבקש ממני הקומבריג למצוא לו קשר עם המפקדה של א.ק. ביער. בדרך כלל הם פעלו נגד הפרטיזנים הסובייטים והיהודים. קיווה להניע את הפולנים לשיתוף פעולה נגד הגרמנים. למתן את עוינותם לרוסים ערב כניסת הצבא הסובייטי לשטחי פולין.

ליוויתי קבוצה של שלושה קציני א.ק. ליער לפגישה עם וויציחובסקי. הקשר נוצר באמצעות ד"ר פיליפובסקי. הם חשבו שאני אחת משלהם. הקומבריג מקבל אותם בצורה תיאטרלית מרשימה. יושב על גבעה וסביבו אנשי השטאב שלו. כולם מצוחצחים ובחימוש מלא. הפולנים מתרשמים. אני יושבת בתפקיד מתורגמנית: דנים על הפסקת פעולות איבה ביער. כצעד בונה אמון מתחייבים הפולנים לרפא בבית חולים שלהם פרטיזן רוסי שנפצע בידיהם. פגישה מוצלחת. כולם מרוצים. הפולנים מוזמנים להישאר ללון. אבל מסרבים. אינם נותנים אמון ברוסים ועוזבים למחנה שלהם. ממתינים לי שאלך יחד אתם. רגע של מבוכה, ואני לוחשת להם שאני נשארת. יש לי כאן ידיד במקום. הופתעו, אך הבינו מנין ידעתי על המחנה הרוסי. למרות זאת חששתי שאינם מאמינים לי. היו עוד פגישות שבהן לא השתתפתי יותר. הוחלט על פעולה משותפת לשחרור אסירי א.ק. ממבצר אוסובייצקי שבגבול פרוסיה המזרחית. התנאי של הפולנים הוא שהיהודים לא יצורפו לפעולה. וויציחובסדקי מסכים. במפקד שערך, הוא בוחר את אנשיו, ואת הפרטיזנים היהודים משאיר במקום. אף פוקד עליהם למסור לו את נשקם ומעמיד אותם בסכנה. סלקציה ביער. העלבון והכעס גדולים. לא עברו ימים רבים, והקומבריג וחלק מאנשיו חזרו מהפעולה מותשים ומוכים. נתקלו במארב וסבלו אבידות. שמחה לאיד. מגיע להם!

כמו אצל רבקה'לה בעבר, אני מבקרת אצל אניה במקום עבודה במלון 'ריץ'. היא נזהרת מלבקר אצלי. אם היא באה, היא באה בחשאי. אין לה מראה ארי ואינה רוצה לסכן אותי. שערה השחור מובהר במי חמצן לבלונד, ועיניה השחורות מטילות צל שחור. ביקורי אצלה משמשים מעין אליבי. אבל גם כך יחסיה עם חברותיה לעבודה הפולניות מצוינים. יש בה משהו רגוע וטוב, ואף אחד אינו חושב להרע לה. היא עוזרת לכולן. נהנית מאהדה כללית כאילו הילה של קדושה מסביב לראשה. אני מלווה אותה לחדרה בגמר העבודה. לפעמים היא דוחפת לכיסי מעט סוכר שהבריחה מהמלון. וכשנדלקים הכוכבים, אניה מסבירה לי את הקונסטלציות בשמיים. היא אוהבת ללמד, ואני אוהבת לשמוע אותה. מתפעלת מידיעותיה. לומדת. פעם מביאה ליזה מהיער שטרות רבים של כסף גרמני ומחלקת בינינו. השטרות מזויפים ואפילו אנחנו מבחינים בזיוף הגס. איננו מעיזות ללכת אתם לשוק. אך הפיתוי גדול ואני מנסה. לתדהמתי מקבלים את הכסף ללא היסוס ובלי בדיקה. כאילו אין חשיבות אם השטרות אמיתיים או מזויפים. מוזר. הכול הולך. קניתי סופגניות גדולות, כאלו עם ריבה בתוכן. מרדכי נהג להעניק לי סופגניות בעבור כל פעולה מוצלחת. לחגוג.

המלחמה באיזור שלנו נראית כאילו מתקרבת לקצה. ברחובות מסתובבים חיילים שאיבדו את יחידותיהם. הרבה עריקים ביילורוסים ואוקראינים מיחידות עזר צבאיות. מחפשים דרך להיעלם. קיבלנו הוראה לשכנע אותם למסור לנו את נשקם תמורת בגדים אזרחיים, ולצרפם לפרטיזנים. את הבגדים מוכנים לקבל, ואת הנשק למסור. אך להתחבר לפרטיזנים לא כל כך מסכימים. אינם נותנים אמון בהבטחות שיסלחו להם על בגידתם במולדת. אינם מסתכנים.

גרים מספר לי שכבר ניתנה פקודה לפינוי העיר. קציני אס. אס. ומשפחותיהם הזדרזו לעזוב. עד מהרה בוטלה הפקודה. נשארים בינתיים. יילחמו. אסור לעזוב.

קיבלנו ידיעה על הצנחת נשק וחומר נפץ לפרטיזנים. עלינו להגביר את האנדרלמוסיה בעיר. לתרום לדמורליזציה בין הגרמנים. עלי לנסוע מזרחה. ליצור קשר עם פלוגת פרטיזנים חבלנים, ולקבל מהם חלק מהמגניטקות שקיבלו. הן טובות לפיצוץ מכוניות או למיטות ברזל. נצמדות תחתיהן. הופסקה כבר תנועת הרכבות האזרחיות. נוסעות רק רכבות צבאיות עמוסות בחיילים לחזית. אבל צריך לנסוע, ואני נוסעת. לאחר הרפתקאות בדרך אני חוזרת עם מגניטקה אחת. איננו יודעות מה בדיוק לעשות עם אוצר כזה.

ובטרם החלטנו, הגיע השחרור. 27 ביולי 1944.

לפרקים נוספים בספר:

זכרי, את האחרונה!
חושדים ולא מאמינים
המרד
קשריות (פרק זה)