תולדוט אתר ההיסטוריה - חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאור

אור "ישן" ואור "חדש"

ארץ ישראל נמצאת באותו מרחב גיאוגרפי שהוא בית גידולו של עץ הזית, מפריו החלו לייצר את השמן להאיר את מעונו של האדם, ולא מן הנמנע, כי ראשית גידולו של העץ היתה בתחומה של הארץ ממש. בין כך ובין כך מראשית התקופה הכנענית, לפני כחמשת אלפים שנה, מקובל שמן הזית כחומר דלק למאור.

פה ושם השתמשו במרחב גם בשמנים צמחיים אחרים, אלא שבארץ ישראל היה מחירם יקר משמן הזית. כמו כן עד שנות הששים טרם הצליחו (או ניסו) לעצור שמן מזרעי כותנה. פה ושם ביחוד בכנסיות הנוצריות השתמשו בנרות שעווה וחלב למטרות פולחניות שונות. סטיארין ופאראפין הוכנסו במידת-מה לארץ, ושוב לצרכי הכנסיות, במשך המאה התשע-עשרה. סדרי בראשית אלה אשר עוצבו לפני 5-4 אלפים שנה ואשר לאורם חיו ופעלו מאות דורות הופרו בסוף שנות הששים של המאה הקודמת. תוך חצי יובל שנים התחוללה בארץ מהפכה שקטה בכל הקשור לשיטות התאורה המסורתית.

באמצע המאה הי"ט פותח והוכנס באירופה ובאמריקה מוצר חדש לשימוש: נפט מזקק, הוא הקרוסין הבוער ללא ריח ופיח להבו חזק, ומחירו זול לאין ערוך ממחיר השמנים האחרים. התחיל ניצול מזורז של בארות הנפט, קדיחות חדשות ופיתוח בתי זיקוק: הכל למטרה אחת: יצור שמן למאור, כי לצרכים אחרים טרם שימש הנפט הגלמי ושייריו נשפכו לים עשרות בשנים.

לארץ ישראל התחילו להביא את הנפט המזוקק בכמויות קטנות החל משנת 1866-7. וכמות זו גדלה והעלתה בשנות השבעים והשמונים עד אשר אפשר להגיד בלי שום הגזמה, כי השימוש בנפט בארץ חל בעת ובעונה אחת עם התפשטות השימוש בו באזורים הפרובינציאליים באירופה. ברבע האחרון של המאה כבר השתמשו התושבים העירוניים בבתיהם בנפט בלבד. הביאו אותו מרוסיה (מנמל בטום) במפרשיות גדולות, וכן מרומניה וארצות הברית. העברת הנפט נעשתה לכתחילה במיכלים המותאמים לפריקה בחופים מחוסרי נמלים – מהאניות לסירות ומהסירות לחוף ולהובלה על גבי בהמות משא. מיכל קטן המכיל קרוב ל- 18 ליטר קרוסין (פוד רוסי – 16 ק"ג) הוא פח הנפט המלבין המוכר לנו עד היום. תיבת העץ העשויה בדמות לול, שהכילה שני פחים היתה יחידת הובלה ומכירה סיטונית. שתי תיבות כאלו בהרים ולעתים שלש במישור היו משא חמור. שש תיבות העמיסו על פרד ושמונה על גמל והוליכו מערי הנמל לפנים הארץ. השלטונות התורכים חייבו להחזיק את השמן החדש במחסן מיוחד (גז ח'אנה) מחוץ לשטחי המגורים מחשש שרפות.

מחירי הקרוסין לא היו יציבים. התנודות נבעו מסיבות:

א. מדיניות, כגון מלחמה עם רוסיה (ב- 1877) או החרפת יחסים אתה בזמנים שונים.

ב. כלכליות – תחבורתיות: תחרות בין חברות ומדינות שונות הביאה להוזלת המחיר; ואילו קשיי תחבורה הביאו לעלייתו. די היה בחודש אחד של סערות או מזג אויר רע אחר המונע עגינה בנמל יפו, כדי שמחיר הנפט ביפו, ועוד יותר מזה בירושלים, יעלה באופן ניכר. עם זאת היה המחיר הקמעוני הממוצע בעיר זו פי שניים וחצי משמן זית.

אופני הבערת האש (ה"מציתים") – גפרורים לצורותיהם השונות, הופיעו בארץ במחצית השניה של המאה הי"ט, וזמן רב השתמשו בהם רק בערים בלבד, ואילו הצורה המסורתית של הבערת אש המשיכה להתקיים בין הפלחים והבדווים גם במאה העשרים. כל גבר נשא בחגורתו משולש פלדה (באורך כ- 10 ס"מ) דמוי אגרופן קטן, אבן צור וצרור מיובש ומפורר של צמרנית הסלע. הקשת הצור בפלדה הביאה להתזת ניצוצות, אלה כוונו לצרור צמרנית הסלע וגרמו להבערתו וב"מצית" חרוך זה הפיחו אש קטנה הדליקו מנורה, כירה או תנור וכן נרות למאור ומקטורת לעישון.

כלי מאור

1. נרות

כל עוד השתמשו בשמן זית בלבד, הרי כל מאור השכיח והפשוט ביותר היה נר החרס (בערבית סרג' – שמקורו בשרגא הארמי). נר זה היה דומה לנרות הקדומים מימי האבות והבית הראשון יותר מאשר לנרות הרומאיים מימי הבית השני: היו אלה קעריות קטנות עם פה צבוט שבין "שפתיו" שמו את הפתילה. טיפוס זה של נר חרס רווח, כל זמן שהשתמשו בשמן זית למאור.

2. מנורות זכוכית

אלו הן המנורות השכיחות ביותר של המאה הקודמת בערים ובישוב היהודי בהן האירו בבתים פרטיים בזמן קבלת אורחים, ועליהן ברכה עקרת הבית בלילות שבת.

מנורה זו לא היתה אלא קערה זכוכית הנתונה בתוך טבעת ממתכת. את הטבעת היו תולים בשרשרת מדיסקוס מתכת המחובר בקרס לאחת מקורות התקרה. את הקערה היו ממלאים עד למחציתה, במים, ואילו מעל למים היו יוצקים שמן. על שפת הקערה היו מניחים שפופרות פח דקות ובהן פתילות, בבתי הכנסיות נהגו לחרוט את שמות המתנדבים על מסגרות הכסף של הקערות.

3. נר ("כוס") זכוכית

כלי מאור, שבלו בו יותר האופי הפולחני הוא נר בצורת כוס (או כוסית) זכוכית תלויה על שרשרת; על-פי-רוב לפני תמונות הקדושים (איקונין) בבתי הנוצרים ובכנסיותיהם ועד היום.

בשנות השבעים התקינו סידור מיוחד בעזרתו צפה פתילת הנר על פני השמן ואז בקע האור מאמצע הכוס ולא מעיבורה. לצורך זה הניחו את הפתילה על גבי מצופי פקקים קטנים שצפו באמצע הכוס. יש להבין שהמונח נר מתייחס בעברית ליחידת מאור אחת של פתילה בשמן ולא ל"נר" במובנו הגלותי של מונח זה, דהיינו נר שעווה, חלב או פאראפין.

4. "נרות שאיבה"

בבתי מדרשות נהגו להשתמש כמעט עד סוף המאה הי"ט בנר שמן עשוי צינור פח חרוטי שפתילתו צמודה לחוט ברזל המשתרבב מן הצינור. מזמן לזמן נאלצו ללחוץ בחוט הקפיצי כלפי מטה ולטבול בחזקה את הפתיל כדי שהאור לא יהיה עמום. נרות אלה, או, כפי שנהגו לכנות אותם באידיש "פלומפען לאמפען" (מנורות שואבות), נהגו להציב על שולחנות "הלומדים" בבתי המדרש.

5. מנורות פאר

בבתי ציבור, ביתר דיוק בבתי תפילה של כל הדתות נהגו לפאר את האולם בנברשות מסוגים שונים שעשאום מכספי ואפילו מזהב. הן הכילו עשרות כוסות זכוכית המסודרות בכמה קומות. מנורות אלו עלו בכסף רב ועל פי רוב נשלחו על ידי מנדבים שונים. בייחוד הצטיינו מנורות הפאר ש"בכנסיית הקבר" הנוצרית ובמסגדי הר הבית.

לאחר מלחמת קרים עם הקמת בתי הכנסת הגדולים נשלחה ליהודי ירושלים, כנראה מפטרבורג בירת רוסיה, מנורה שמשקל הכסף שלה היה 1405 דירהם (דרכמות: כ-4.6 ק"ג) שבזמנו היתה לפלא בקרב יהודי ירושלים. לפי הוראת המנדב צריכים היו להשתמש בה לפי התור שנה ספרדים ושנה אשכנזים, אלא שהספרדים נאלצו לוותר עליה תמורת ביטול חוב של 2458 גרוש ושלושים פארה ("אלפיים וחת"ן גרוש ושלושים פרוטות"). שחבו לאשכנזים.

את הפתילות לנרות עשו מצמר גפן שעטפוהו סביב "עמוד" מפצלת קש חתוך לארכו, "קנה" דק ממטאטא או מחט של אורן. כל אחד עשה פתילים לצרכי ביתו. בישוב היהודי נמצאו תמיד ישישות המכינות פתילות לשם מצווה ומחלקות אותו לבתי כנסיות ומדרשות ואף לבתים פרטיים, סגולה לאריכות ימים.

מנורות נפט

1. גזיק (אידיש)

נר הנפט הראשון מסוגו היה עשוי פח בצורת חרוט כשמעל קצהו הקטום היה ניתן מכסה פח מנוקב ועליו צינורית, שדרכה עבר הפתיל. רצועת פח שימשה ידית להחזקת הנר. אורו של כלי זה לא היה יציב, לעתים קרובות העלה פיח. לא במקרה נקראו כלי מאור מסוג זה בארצות רבות בשם "פייחת" – להבדיל מן מנורות נפט משוכללות שפותחו לאחר מכן.

פייחות כאלו שכונו בערבית בשם הישן-הנושן סרג' (שרגא) היו בשימוש חלקי בכפרים ערביים עוד בימי המנדט ובקרב בדואיי הנגב עד ימינו.

2. מנורות ("עששיות")

מנורות הנפט הרגילות עם כלי קיבול עשוי זכוכית "ראש" נחושת, פתילה הניתנת לויסות וארובת זכוכית מעליה, התחילה להתפשט ולדחוק את הגזיק בשנות השמונים. יותר מאוחר בשנות התשעים הופיעו "מנורות ברק" עם פתיל עגול שהפיצו אור רב ומכאן שמן. יהודים נהגו להשתמש בהן רק בשבתות ושמחות ולא בימי חול. כן התחילו לייצר בארץ "עששיות" נפט פשוטות מחרס בעלות בסיס עגול ומיכל נפט. על פי המיכל הרכיבו את "ראש" הנחושת ועליו ארובת הזכוכית (נמצאו למכירה עוד בימי המנדט).

3. פנסים

פנסים עשויים שלוש דפנות פח ודופן רביעית מזכוכית – היו אחד מכלי המאור הנפוצים לתוכם היו נותנים נר נפט או גזיק. עד סוף המאה הי"ט חייב היה תושב עירוני המהלך ברחובות בשעות הלילה לשאת פנס בידו, ומי שהפר תקנה זו נענש ואף הוחשד כגנב. פסי רוח כאלה נהגו לתלות על הכרכרות – משני צדי דוכנו של העגלון. כן האירו בהם פונדקי דרכים (ח'אנים) ועוד.

אף צליינים נוצרים, ביחוד רוסים היו מביאים את נרות "האש הקדושה" של פסחא למקומות מגוריהם בפנסי פח וכדי להבטיח, כי "אש תמיד" זו לא תכבה היו מתקינים פנס כפול עם שני נרות (ר' תמונה מס' 11), כדי שאפשר יהיה להדליק מחדש אם, או כאשר, יכבה אחד מהם.

התפשטות הנפט כדלק למאור גרמה לכך שהעיריות, תחילה בירושלים ואחריה גם יפו, הציבו ברחובות עמודים עם פנסים ומינו "פנסאים" שמתפקידם להדליק את הפנסים מדי ערב. גם בכמה שכונות יהודיות של ירושלים – ולראשונה ב"מאה שערים" – הנהיגו תאורה ציבורית. גבאי השכונה היו אוספים מדי שבוע נפט אצל המשתכנים (ולא כסף מזומן!) כדי לספק "שמן למאור" לתריסר פנסים שהועמדו בין הבתים.

על סף המאה העשרים הופיעו הלוקסים הראשונים. עד הכיבוש הבריטי היו הם מעטים ונחשבו כ"שמם" ללוקסוס גדול והיו מצויים רק בבתי קפה גדולים ו"מודרנים" ביותר. ההוצאה הגדולה ביותר של חברת החשמל המופיעה בדין וחשבון הכספי הראשון (תרפ"א) נועדה לרכישת לוקס כדי להאיר בו את המשרד הראשון שלה בתל-אביב.

לחלקים נוספים של הפרק:

חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מים לשתיה
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאכל ומשקה
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כסות ונוי לגוף (בגד, נעל וקישוט)
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כלי בית ומטבח
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאור (פריט זה)