חוויה שחוויתי בימי ילדותי נחרטה עמוק בזכרוני ועומדת עד היום לפני עיני ממש, כולל המקום והמשתתפים. בני המשפחה התיישבו לסעודת פורים באווירה חגיגית. אבא בראש השולחן, אני לידו, אמי ואחותי לצידי השולחן הנותרים. לקראת פורים קניתי לעצמי בפרוטות שחסכתי אקדח צעצוע ובתוך הסעודה הוצאתיו במפתיע מכיסי בתנועה מאיימת וכיוונתי אותו לאחותי. אבא החוויר, שתק וכעבור רגע הוכיח אותי ביידיש: "איך וויל נישט זעהן דא עֵשיו'ס כלי" – אין אני רוצה לראות כאן את כליו של עשיו. האווירה נעכרה כליל. שהאקדח יכול לשמש גם להגנה, רעיון כזה כלל לא עלה על הדעת. אקדח משמש לרצח ושפיכות דמים, ולא יוחזק בידי יהודי ולא יימצא בביתו. החגיגיות נגוזה, נשארתי נזוף.

פעם יחידה בילדותי נכחתי במחזה יוצא מן הכלל ולא שכיח ברחוב היהודי. בדרך חזרה מבית-הספר נכנסתי לחנות הורי ברחוב יוזעפא. פתאום, כמו זרם חשמלי עבר ברחוב, שהיה עורק חשוב בשכונה. אנשים נצמדו לקירות הבתים, מן החניות הוציאו הסוחרים ראשיהם בסקרנות, לראות מה קורה, והנה, באמצע הרחוב רץ יהודי ובידו סכין שלופה. התברר שזה אחד משני האחים גלאזמאן, זוג ידוע ותופעה ייחודית, לא נרתעים מאיש ואף לא מגוי אלָם. מעשי אלימות בשכונה, אם היו, הרי רק בין גויים, בשער מיפעל הצדקה הנוצרי "המטבח הזול", מטעם הכנסיה המצוי ברחובנו. מכות וסכינאות היו שם למעשה יום-יום וגם בפתח בית-המרזח של האדון האס שבקירבתו. ויי לבן-איכרים וגם החסון והמגודל שנקלע לתוכו ולא פדה עצמו מסיקריקי המקום.

הרחוב הנסער בגלל הסכינאי היהודי נרגע, אך למחרתו נתגעש מחדש, הפעם מסיבה שונה לגמרי. נהר-אדם של יהודים לובשי שחורים מילא את הרחוב יוזעפא. ראשו כבר התקרב לבית-הכנסת הישן. "די אלטע שול" וסופו עדיין לא נגמר במיפגש הרחובות יוזעפא-קראקובסקה. יהודים נוהרים ללוות מיטתו של תלמיד-חכם נודע שנפטר, הנישאת על כפיים. על מיכסה הארון ספר פתוח, חיבורו התורני של הנפטר, קשור בחבלים למיטה, כאילו להעיד לשמים ממעל: "עמלתי בתורה ונלחמתי את מלחמתה". לא אותות הצטיינות על מעשי גבורה, הנישאים על כר קטיפה לפני מיטת מתיהם, של שכנינו הפולנים, כי אם ספר. יהודים אוהבי תורה הם ומכבדי תלמידי-חכמים. אלה גיבוריהם.

לגבי, החיים נעו במסלול טבעי ובקצב רוגע. הזמן – התחלת שנות השלושים של המאה. את המחברות קונים בחנותו של אדון וואנדער ברחוב וולניצא, ממתק אצל הגברת הולענדער, ספרי לימוד לבית-הספר בחנות הספרים של אדון פאוסט ואם ספר משומש הרי באחד האנטיקווריאטים שמחוץ לשכונת היהודים, ברחוב שפיטאלנא, סידור תפילה אצל מר געמיינער ולחמניות במאפיית אוענשטיין. שם גם נקנו מדי שנה מצות לפסח שהובאו הביתה עטופות בסדין נקי ונשמרות בסל נצרים, איזו חגיגה! עוגות קרֶעם קונים אצל לייבוביץ, גלידה אצל הוידא, כרוב כבוש מתובל בתפוחים אצל קליינצולער, פירות ט"ו בשבט וצימוקים לעשיית יין בחנות וולדי נגער, אווז לשבת אצל הגברת שמייסער וכלי עבודה ומשחת נעליים אצל ה"האלבער חסיד" (כינוי ל"חסיד לחצאין"). מכנסיים או חליפה נותנים לתפור אצל החייט חולה האסטמה ברחוב דייבוד והמדידה בהשגחת אמא, כמובן, בליווי תזכורת שאין להימנע ממנה ושחוזרים עליה, שהילד גדל וחליפה אין תופרים לשנה אחת. ובעצם למה אין אני מזכיר גם את כל האחרים שבמרובע גוש הבניינים בהם נמצאו חנותנו ודירתנו? את מר שיינהערץ הקצב ירא-השמים והישר שאמא סמכה עליו בעיניים עצומות, את מר לאנגער בעל חנות פירות מזרחים שגם ניתן ללוות ממנו "גמילות-חסד" בעת דחק, את בעלי המסעדה האחים הירש, שבערבי חורף קרים, בחזור אבא מנסיעותיו היה לוקח את כולנו לסעודת מעיים טריים וחמים ואדון הירש מתרוצץ סביבנו ושואל בדאגה אם האוכל טעים ואם רוצים תוספת, את האדון גרינוואלד שבחנותו אתה משתכר מריחות הבשמים והפירות המיובשים מן המזרח, והרי כולם נעלמו ונכחדו בסערה שהעיר על העולם השיקוץ המשומם. יום גדול במסעדה של האחים הירש היה ל"ג בעומר. מכל קצווי גאליציה ואף מחלקי פולין האחרים נהרו יהודים בהמוניהם לקראקוב לפקוד את קברו של הרמ"א, הרב משה איסרליס, מחבר "המפה" על ה"שולחן ערוך" ביום השנה לפטירתו. הרחובות ממש השחירו מן הקאפוטות והכובעים השחורים. גם אני נתלוויתי לסבא שמואל, יחד עם העניוּ בן דודי, בן אחות אמי הצעירה איטושה, לפקוד את הקבר. המונים צבאו לידו ואי אפשר היה להידחק אליו. נעמדנו ליד קברם של הרוגי קידוש-השם בני קראקוב הקבורים באותו בית-העלמין. במסעדת האחים הירש חסרו מקומות וידיים עובדות לספק את הדרישה לארוחה חמה.

מעמד מעין זה היה מתרחש ביום ראשון של חג ראש-השנה. לאורך נהר הוויסלה מן גשר הברזל ועד גשר "דעמבניקי". משני עברי הנהר, צבאוּ המוני יהודים, סידורי-תפילה בידיהם, לבושי שחורים ומתנועעים בתפילה. הקהל לא פסק לנהור מכל העברים אל גדות הנהר. עגמומיות של סוף הסתיו עמדה באוויר. מה רבים היהודים בקראקוב! אין להסיק מכך שרוב יהודי העיר נמנו עם האורתודוקסיה, אך רובם היו קשורים למסורת במידה גדולה או פחותה. רבים נמנו על מיגוון של המפלגות הציוניות החילוניות, חלק ניכר על ה"בונד" ואף על חוגים מתבוללים מובהקים. במשפחתנו, אחיו הבחור של אבי, גדליה, שהתגורר בעיר טארנוב, היה חילוני, מושפע מהסופר הציוני המשכיל בראנדשטעטער, בן אותה העיר, היה משמיע באוזני בדיחות עוקצניות בנושאי דת עוד בהיותי נער צעיר. אחות אבי חייצ'ה, הצעירה במשפחה, היתה נשואה לגרשום וויינבערגער, שבבית-חרושת לכפתורים שלהם היו עובדים בשבת. במשפחת אמי לא היו חריגות כאלה במסורת. בספר "מזון רוחני" שחיברו מורי לתלמוד ולתולדות ישראל בכיתות הגבוהות, הרב משולם קליגער הי"ד, שימש גם כרב בבית-הכנסת "ציפרעס" בקראקוב, שרוב מתפלליו יהודים אמידים, כלולות דרשות רבות המתריעות על חילול שבת הנגרם על ידי פתיחת חנויות השייכות ליהודים בשבת. את הספר קראתי רק לאחר הגיעי לארץ-ישראל ועותק ממנו מצאתי בספריה הלאומית בירושלים. בגיל צעיר לא הייתי מודע לתופעות אלה. בקירבת בית-סיפרנו, שכן בית-כנסת מתקדם ה"טעמפעל", היחיד בין עשרות בתי-כנסת ובתי-מדרשות בעיר. בדרכי לבית-הספר הייתי פוגש במקום הזה את חברי לכיתה שזרמו מכל העברים ללימודים. היינו נעמדים ליד חלונות ה"טעמפעל" ומודדים עצמנו ביחס לגובה אדני חלונותיו. במדידות החוזרות, כנראה משום שגבהה קומתו במקצת, היינו מחליטים שאכן ה" טעמפעל" שוקע, הד למשאלות-לב שקלטנו מסביבתנו שלא השלימה עם קיומו.

נושא ארץ-ישראל חדר להכרתי בגיל צעיר מאוד. ארץ-ישראל כפי שהצטיירה מסיפורי התורה בצורתה האידיאלית, "ארץ זבת חלב ודבש" ו"תמיד עיני ד' אלקיך בה" ושאליה יחזיר אותנו במהרה המשיח. בצורה קונקרטית יותר, בכיתות הראשונות של בית-הספר, שלמען גאולתה היינו קונים בפרוטותינו בולי ה"קרן קיימת" וממלאים בהם משבצות בחוברת שסופקה לנו. משמילאתי את כל החוברת בבולים קיבלתי בתמורתה כאות הוקרה פרח מיובש שגדל בארץ, סיגלית ממוסגרת במיסגרת קארטון. מסר אותה לידי בחגיגיות מר ברוך לערער, עובד ה"קרן קיימת", אבי חבר-ילדות נחום, והיתה תלויה מעל מיטתי במשך שנים. בבית-הספר ביקרו גם אורחים מארץ-ישראל. התרגשות גדולה מאוד עורר ביקורו של המשורר חיים נחמן ביאליק וכעבור זמן של המשורר נתן ביסטרצקי.

בגיל צעיר כבר התחיל חיזור מדריכי תנועות הנוער אחרינו, שצבאו על פתחו של בית-הספר והשתדלו למשוך לתנועתם אף ילדים צעירים כמוני.

לחלקים נוספים של המאמר:

שורשים
ילדות
הבית ודייריו
הקוסמוס של ילד יהודי  (חלק זה)
צילו של היטלר
בתנועת נוער
שנות התבגרות ומפגש עם החיים

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel