במהלך מלחמת 1948 החליטה מועצת המדינה הזמנית להחיל על הגליל, על 'המשולש', על הנגב ועל הערים רמלה, לוד, יפו ומגדל-אשקלון – קרי האזורים שהיו מאוכלסים עם שוך הקרבות ברוב ניכר של ערבים – מרות מיוחדת של ממשל צבאי.¹ מאז ועד להפסקת אכיפת תקנותיו ב- 1968 היה הממשל הצבאי הגוף הממסדי הישראלי המרכזי שפעל בקרב המיעוט הערבי בישראל. תוקפו החוקתי של הממשל הצבאי התבסס על תקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום מ- 1945, אשר אומצו, נוסף על חוקים מנדטוריים רבים אחרים, בידי מועצת המדינה הזמנית ולאחר מכן בידי כנסת ישראל. מבין 162 תקנות החירום המנדטוריות הפעיל הממשל הצבאי חמש בלבד. שלוש מהן (מס' 110, 111, 124) נועדו לאפשר למושל הצבאי לשלוט בחופש התנועה של האזרחים הנתונים למרותו, להגבילו ואף למנוע אותו. השתיים הנותרות (מס' 109, 125) נועדו לאפשר למושל הצבאי למנוע כניסת אזרחים לשטחים שהוכרזו סגורים.

נוכח המצב הדמוגרפי בשטח שהיה נתון לשליטת הממשל הצבאי התברר שמשימתו המרכזית היא דווקא אזרחית: פיקוח מיוחד על המיעוט הערבי בישראל. לפיקוח זה, שהוגדר כ'פיקוח ביטחוני', היו ביטויים רבים שהתמקדו במניעת חופש התנועה וחופש הפעולה מהאזרחים הערבים. הביטוי המובהק להיותו של הממשל הצבאי גוף צבאי העוסק בעניינים אזרחיים היה שבראש הממשל הצבאי במטכ"ל ובראש מחלקת הממשל הצבאי במשרד הביטחון עמד אותו אדם – קצין בדרגת אלוף משנה. בתפקידו האזרחי היה קצין זה כפוף לרמטכ"ל ובתפקידו האזרחי – לשר הביטחון.

בשנת 1959 קבע יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים שב- 1949 הייתה האוכלוסייה הערבית 'המומה, מפוררת, מפולגת ומפוחדת'.² בניגוד מוחלט לתיאור זה, המשענת הרעיונית, הציבורית והפוליטית של הממשלה בבואה לכונן ולהמשיך ולקיים את הממשל הצבאי הייתה הטענה שאוכלוסייה זו מסכנת את ביטחון המדינה היהודית. טיעון זה התקבל אז כנכון וכמציאותי וזכה לביקורת מועטה בלבד. עם זאת, כבר בשנות המדינה הראשונות הועלו בציבוריות הישראלית, בכנסת ובהנהגת מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) ביקורות והשגות על אודות אופיו ותפקידיו של הממשל הצבאי ואף על אודות עצם הצורך בקיומו. ולכן, כבר למן הקמתו בדקו פקידים ממונים וועדות את יעילותו, ובעקבות זאת נערכו בו שינויים שמהותם הייתה צמצום השטח שהיה נתון למרות הממשל הצבאי.³

במאמר זה, העוסק בתהליך הממושך שהביא במהלך העשור השני להפסקת קיומו של הממשל הצבאי, שלוש תזות מרכזיות. התזה הראשונה היא שראשיתו של התהליך חלה רק לאחר שהממסד הישראלי הסיק את לקחי מלחמת סיני וביניהם ההבנה שהמיעוט הערבי הישראלי לא יעזוב את הארץ.⁴ התזה השנייה היא שאף על פי שהמחאה הפרלמנטרית והציבורית בישראל כנגד עצם קיום הממשל הצבאי הלכה וגברה למן סוף שנות החמישים, הרי שהמנגנון הצבאי של הממשל לא בוטל כבר אז וזאת בשל הגדרת קובעי המדיניות הביטחונית של המדינה – ובראשם מי שהיה עד 1963 ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון – את תפקיד הממשל. הנהגה זו תפסה עד 1965 את הממשל הצבאי הן כמכשיר העיקרי המממש את השליטה בערבים, את הדרתם מהמערכות המדינתיות ואת משימת ייהוד הארץ, והן, ולעתים אף בעיקר, כאמצעי הרתעה כלפי חוץ. ככזה המשך קיומו של הממשל הצבאי בא להוכיח למדינות ערב שממשלת ישראל איננה מצמצמת את כוחו של צה"ל ואיננה שוקעת בשאננות, אלא ממשיכה להיות ערה לסכנה הקיומית שלה היא נתונה. כמו כן, לדעת אותה הנהגה, ביטא קיום הממשל את השמירה על המתח הביטחוני הגבוה המעיד על נחישות צבאית שתפקידה המרכזי הוא להרתיע את מדינות ערב באמצעים רבים נוספים מלפתוח במלחמת נגד ישראל.

התזה השלישית היא שההנהגה הביטחונית תחת מנהיגותו של לוי אשכול לא ראתה עוד בעצם קיומו של הממשל הצבאי אמצעי להרתעת מדינות ערב, ולכן היא יכלה להביא לביטול מנגנון הממשל הצבאי ב- 1966 – פעולה שנתפסה כטיהור הדמוקרטיה הישראלית מהכתם הכוחני והלא-שוויוני שדבק בה. עם זאת המשיכה אותה הנהגה לשלוט בערבים ולהגבילם באמצעים ביטחוניים אזרחיים במטרה לשמר את הדרתם ממערכות המדינה השונות.

המקורות הראשוניים המרכזיים למאמר זה הם הפרוטוקולים מישיבות ועדת מפא"י לענייני ערבים; מסמכי משרד ראש הממשלה, המשטרה ומשרד המשטרה; מסמכים מתיקי השב"כ (שירות הביטחון הכללי) ומתיקי יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים אשר חלקם נחשפו בתיקים של משרדים שונים. שימוש רב נעשה גם בדברי הכנסת.

במאמר שלושה סעיפים. הסעיף הראשון מתאר בקיצור נמרץ את אופיו של הממשל הצבאי ואת הנימוקים שהועלו בציבוריות הישראלית נגד קיומו.⁵ הסעיף השני מתאר את שש השנים האחרונות תחת הנהגתו של בן גוריון, שבהן נעשו בשני שלבים מספר צעדים שצמצמו את סמכויותיו של הממשל הצבאי, אך לא מתוך כוונה להביא לביטולו. הפרק השלישי מתאר את ארבע השנים הראשונות בתקופת שלטונו של אשכול, שבמהלכן בתהליך בן שלושה שלבים הוחלט אמנם על ביטול המנגנון הצבאי של הממשל ועל החלפתו במנגנון ביטחון אזרחי, אך לא על ביטול הפיקוח והשליטה הביטחוניים על המיעוט הערבי בישראל.

לחלקים נוספים של המאמר:

הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: א. מבוא (פריט זה)
הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: ב. לאופיו של הממשל הצבאי
הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: ג. התמורות בממשל הצבאי מ- 1958 ועד להתפטרות בן-גוריון ביוני 1963
הממשל הצבאי ותהליך ביטולו, 1968-1958: ד. תקופת לוי אשכול: ביטול מנגנון הממשל הצבאי והמרתו במנגנון אזרחי

* מאמר זה מבוסס על חלקים מתוך עבודת הדוקטור שלי שנכתבה בהדרכת פרופ' קייס פירו: 'יחס הממסד הישראלי לערבים בישראל: מדיניות, עקרונות ופעולות: העשור השני, 1968-1958', אוניברסיטת חיפה, תשס"א.

הערות שוליים

1. ב- 1949 היה שיעורה של האוכלוסיה הערבית בישראל כ- 15 אחוז. בגליל, במשולש ובצפון מזרח הנגב הגיעה שיעורה, בתת-אזורים שונים ל- 100-70 אחוז. בחלק ממקומות אלה ירד השיעור בהדרגה אך נשאר תמיד גבוה מאוד.
2. 'המלצות לטיפול במיעוט הערבי בישראל, ספטמבר 1959, ארכיון מדינת ישראל (להלן אמ"י) 18– 1959, 2-926, עמ' 12.
3. על מהלכו של הממשל הצבאי במשך העשור הראשון ראה לעיל מאמרה של אוסצקי-לזר.
4. הממסד הישראלי, לצורך הדיון כאן, כולל את כל הגופים הממלכתיים והציבוריים שפעלו בקרב המגזר הערבי, מנגנוני מפא"י, מספר אגפים בחלק ממשרדי הממשלה, לשכת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, ההסתדרות, הממשל הצבאי, השב"כ והמשטרה

5. הנימוקים של תומכי הממשל יתוארו בהמשך כחלק מדברי ראש הממשלה בדיוני הכנסת על אודות הממשל.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel