תולדוט אתר ההיסטוריה - קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם

מות רבים מיהודי אשכנז על קידוש השם בגזרות תתנ"ו (1096) ובאלה שבאו לאחריהן,השאיר את חותמו על עולמה הרוחני, התרבותי והמנטלי, של יהדות אשכנז למשך דורות רבים. האירועים נרשמו ותוארו בכרוניקות, בקינות ובפיוטים, בספרי זיכרון, בתפילות להזכרת שמות הניספים ובספרות מוסר וספרות עממית. נושא זה אף משך את תשומת לבם של החוקרים והוא נידון הרבה בספרות המחקר בדורות עברו, וביתר שאת בדור האחרון.¹ אחד הגורמים העיקריים להתעניינות מרובה זו הוא ייחודה של התופעה: הנכונות של אנשים רבים למסור את נפשם על קידוש השם, להעדיף את המוות על ההמרה לנצרות ואף ליטול את חייהם ואת חיי בני משפחתם במו ידיהם. לעומת זאת, מעשים של קידוש השם שאירעו בארצות האסלאם - שבהם לא נטלו היהודים את חייהם במו ידיהם ולא יצרו אידאולוגיה מקפת סביב הנושא - זכו לתהודה קטנה לאין ערוך.²

הניגוד בין שני המרכזים ביחס אל קידוש השם בא לידי ביטוי מובהק באמצע המאה הי "ב, בעת שלטונם של אלמוחדון, "מייחדי השם" המוסלמים, שעלו מצפון אפריקה לספרד כדי להילחם בנוצרים. בכל השטחים שכבשו, הם השתדלו לכפות את תורת הייחוד שלהם, ואף הוציאו להורג את אלה שסירבו לקבלה. בשנת 1147 הם טבחו במרוקו יהודים ונוצרים ואף מוסלמים, שסירבו לקבל את תורתם. בעקבות האווירה הקשה התאסלמו כלפי חוץ יהודים רבים, כדי לשמור על חייהם ועל רכושם. אומנם, לאחר סיום מסע הכיבושים של אלמוחדון הוקל הלחץ שלהם, אך בשנות השישים של המאה הי"ב נתחדשו הגזרות על היהודים בספרד ובצפון אפריקה. בשנת 1165 נגזרו גזרות שמד על היהודים בפאס שבמרוקו. בין הנפגעים ממנה היו גם בני משפחת מימון שנמלטו לארץ ישראל. שינוי ניכר לרעה חל בזמן שלטונו של הח'ליפה אבו יעקוב יוסף אל-מנצור (1199-1184). רוב היהודים הוכרחו להתאסלם, לפחות למראית עין. גם קהילות הנוצרים סבלו קשות, ולמעשה חדלו להתקיים. האפשרות היחידה להינצל היתה לקבל את דת האסלאם או להימלט מתחום שלטונם של אלמוחדוון.³

לפי עדויות שונות, נאלצו היהודים שהתאסלמו ללבוש בגדים מיוחדים, כדי להבדילם לרעה משאר המוסלמים. הנימוק שהוצע לכך היה חששו הכבד של אל-מנצור בדבר כנות אמונתם של המתאסלמים הללו. גם לאחר שהותר ליהודים לשוב לדתם, לאחר כארבעה דורות, נותרה גזרת הלבוש הזאת בעינה.

מספר המתאסלמים בגזרות הממושכות הללו היה רב, ומדובר בשמד המוני; רובם המכריע של בני הקהילות המירו. אומנם, היו גם כאלה שמתו על קידוש השם, בסרבם לקבל עליהם את דת האסלאם, אף לא למראית עין, אך היתה זו תופעה שולית. בעוד שבאשכנז מתו בימי הביניים אלפים על קידוש השם בסרבם להמיר לנצרות, הלכו בדרך זו מעטים בלבד באופן יחסי בארצות האסלאם.⁴ על ההיקף הנרחב של ההמרות וחלקה של ההנהגה הרוחנית בכך העיד סוחר יהודי, שלמה הכהן, במכתבו משנת 1148:

ולאחר שנכנס (=עבד אל מומין) אל העיר (=סג'למאסה) אסף את היהודים והציע להם את הפשעות (=המרת הדת) ... ולאחר מכן בא אחד המפקדים ודרש מהם את הפשעות והם סירבו לזאת. אז נהרגו מהם על יחוד השם מאה וחמישים יהודים...הנותרים פשעו. והיה ראשון הפושעים יוסף בן עמראן דיין סג'למאסה, על זה אספדה ואילילה... וקהילות המגרב, בעוונות, כולן (נוהגות) לפי הצו (=להמיר הדת) . ולא נותר למן בג'איה עד שער (אחד) שהמשיך להיות בשם יהודי. נהרג מי שנהרג ופשע מי שפשע.⁵

תלמידי חכמים, מנהיגי ציבור ופשוטי עם, המירו לרוב את דתם. תופעה דומה חזרה כעבור דור אחד בתימן. השליט המוסלמי העמיד בפני מנהיגי היהודים את הברירה בין המרה לאסלאם ובין מוות והם העדיפו להתאסלם, ובדרכם הלכו שאר בני הקהילה:

קהל היהודים כולכם, מי שמאחר מלעלות אל העליה (=בית המלכות) אחרי הצהרים ייהרג. ולא נשאר יהודי אחד, שלא עלה אל הארמון , כי הח'ליף ציווה, שכל מי שיאחר מלקבל את האיסלאם ייהרג. על-כן "פשעו" כולם (במקור הערבי: "פאפשעו אלגמיע" ). יראי ה' אחדים שבו אחר-כך מן האיסלאם, אך ראשם הותז.⁶

הבדל אחר הוא ביחס אל קידוש השם הפעיל. באשכנז הרגו רבים במו ידיהם את עצמם ואת בני משפחתם - נשים, בנים ובנות - כדי שהנוצרים לא יאלצום להמיר את דתם.לא מצינו מקבילה לתופעה זו בארצות האסלאם. אומנם, לא הכול באשכנז הסכימו עם מעשה זה, והיו כאלה שהתנגדו לו ואף ראוהו כמעשה רצח. ואולם, הוא היה מקובל על רוב החכמים ובהם כמה מהגדולים שבין בעלי התוספות. ברור שהיתה גישה שונה אל משמעות קידוש השם בשני המרכזים הללו באותה תקופה.⁷

בדברינו להלן נעסוק בשני עניינים עיקריים הקשורים לתפיסה של קידוש השם בארצות הנצרות ובארצות האסלאם במאות הי "א-הי"ב:

א. המספר המועט באופן יחסי של מקדשי השם בארצות האסלאם לעומת מספרם בקהילות אשכנז .

ב. היעדר קידוש השם פעיל בארצות האסלאם לעומת שכיחותו באשכנז.⁸

קשה למצוא גורם אחד בלבד להבדלים שנוצרו בין שני המרכזים בנושא זה. כפי שקורה בהתרחשויות היסטוריות רבות, חברו גם כאן , לדעתי, כמה גורמים. שבעה החשובים הם: השפעת האידאלים הדתיים שבסביבה הנוכרית שבתוכה חיו ופעלו היהודים; היחס של היהודים אל הדת הנוצרית ואל הדת המוסלמית; היחס אל התרבות הנוצרית ואל התרבות המוסלמית; תהליך ההמרה ומעמדם של הממירים; היחס אל האגדה; הזיקה אל הרציונליזם; הזיקה אל המורשה הארץ ישראלית. בדברינו להלן נתאר אותם בקצרה; דיון מפורט בהם ידרוש פריסת יריעה רחבה.

לחלקים נוספים של המאמר:

קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם (חלק זה)
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: א. השפעת האידיאלים הדתיים שבסביבה הנוכרית: מרטירולוגיה מול תקיה
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ב. היחס אל הדת הנוצרית ואל הדת המוסלמית
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ג. היחס אל התרבות הנוצרית והמוסלמית
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ד. תהליך ההמרה ומעמדם של המומרים
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ה. היחס אל האגדה
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ו. הזיקה אל הרציונליזם
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ז. הזיקה אל המורשת הארץ ישראלית

הערות שוליים:

1. להלן מקצת מהמחקרים הללו: אבולעפיה; בער; ברנר; גולדסטין; גרוס; גרוסמן; הקר; חזן; יובל (תגובות שונות על מאמר זה מצויות בציון נט (תשנ"ד) ; כהן, ג'; כהן, ג"ד; כהן, כרוניקות; כ"ץ; כ"ץ, בין; מרקום; סולוביצ'יק; צימלס; שוורצפוקס; שפיגל.
דיון בטיבה של החברה היהודית באשכנז ערב הגזרות של תתנ"ו ובהשפעתה על קידוש השם ערכתי במאמרי: "הרקע התרבותי והחברתי למוות הקיבוצי על קידוש השם בשנת 1096", שיראה אור בקרוב בספר שיוקדש לגזרות תתנ"ו בהוצאת מכון דינור.
2. על ההמרות של יהודים לאסלאם בתקופה הנידונה כאן, ראה: בן-ששון; לבציון; סטרומזה; הלקין;סולוביצ'יק, בין.
3. על גירות אלמוחידון, ראה: קורקוס; הירשברג; הלקין; בן-ששון.
4. העובדה שרבות מן הקהילות בארצות האסלאם היו גדולות, ובהן חיו בין שמונים לתשעים אחוז מהעם היהודי בתקופה הנידונה כאן, לעומת מספרם הזעום של יהודי אשכנז , נותנת משנה תוקף לקביעות הללו.
5. הירשברג, הודו; הדברים שצוטטו כאן מצויים בעמ' 148- 147
6. גויטיין , עמ' 45
7. על הפולמוס של הריגת הילדים באשכנז, ראה: סולוביצ'יק; גרוסמן; מרקום, ר' אמנון. על ההשפעה של המסורת האשכנזית הזאת בפורטוגל בסוף המאה הט"ו, ראה גרוס.
8. לא דנתי כאן בקידוש השם של שבט קוריט'ה שהושמד בידי מוחמד בשל סירובם לקבל את דת האסלאם; אין עדויות על קידוש השם פעיל באותו אירוע.