תולדוט אתר ההיסטוריה - קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ב. היחס אל הדת הנוצרית ואל הדת המוסלמית

הנצרות נתפסה כדת אלילית. אמונת השילוש, הפסלים שבכנסיות ובמנזרים, מעשי פולחן שונים - ובמיוחד אכילת לחם הקודש (hostia) בעת עריכת המיסה - נראו כולם כמעשי פולחן פגניים. לעומתם, נתפס האסלאם כדת מונותאיסטית, שאינה עבודה זרה ממש.ביטוי מובהק לכך מצוי בפסיקתו של רמב"ם, כי האסלאם היא דת מונותאיסטית שאין בה, בניגוד לנצרות, הגשמת האל:

דע, שזו האומה הנוצרית, הטוענים טענת משיח, לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה ואידיהם כולם אסורים, ונוהגים עמהם בכל התורה כדרך שנוהגים עם עובדי עבודה זרה... ולפיכך צריר לדעת, שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש בה במה, כלומר: בית תפילתם, שהוא בית עבודה זרה בלי ספק.¹²

לעומת זאת, קבע רמב"ם באופן חד-משמעי, שהאסלאם אינו בגדר עבודה זרה. בתשובתו לר' עובדיה הגר הוא כתב: 'אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז (=עבודה זרה) כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם, והם מייחדים לאל יתע' (=יתעלה) יחוד כראוי שאין בו דופי... וכן אלו הישמעאלים היום כולם, טף ונשים, נכרתה ע"ז מפיהם... ביחוד השם יתעלה אין להם טעות כלל'.¹³

המשמעות המעשית של פסק זה היא ברורה. יהודי שהמיר לנצרות עובד עבודה זרה - יהודי שהמיר לאסלאם ומקיים את פולחנה אינו עובד עבודה זרה. ברור שפסיקה זו היה בה כדי להשפיע על מי שהועמדה בפניו הברירה בין המרת דתו ובין מוות.

חשיבות גדולה יש גם ליחס הרגשי אל הנצרות וסמליה. ניגוד רגשי עמוק שרר בין הנצרות ובין היהדות בארצות אשכנז, וכבר עמדו על כך חוקרים שונים. אומנם, היו מגעים כלכליים הדוקים בין היהודים לסביבתם, ולעתים אף מגעים חברתיים ותרבותיים, אך שתי החברות התנגשו זו בזו רוב הזמן. עולם רגשי עוין לנצרות עולה מיצירתם של יהודי אשכנז לסוגיה השונים ומסמלים רבים בחייהם ובהווייתם. מוטיב הנקמה מן הנצרות הוא מוטיב שליט בפיוטים מראשית ימי הביניים, אך באשכנז הוא בולט במיוחד. כל הקורא את פיוטיהם של רבנו גרשום מאור הגולה, ר' שמעון בן יצחק, ר' יוסף טוב עלם,רש"י ואחרים, חש במלוא עצמתה של הציפייה לנקמה מן הנוצרים.¹⁴

במהלך המאה הי"א התעצמה בקהילות אשכנז השנאה אל הנצרות ואל ערכיה, הן במישור התאולוגי והן במישור הרגשי; היא נתפסה כאויב מושבע של הקב"ה וכמי שמפריעה להתגלות מלכותו בעולם. עשרות עדויות - ואולי מאות - יש לכך. היא מצאה את ביטויה בענפים שונים של היצירה הרוחנית באותם ימים, ובעיקר בפיוטים ובפירושים למקרא ולפיוט. איבה זו ניזונה מן הפולמוס הדתי היהודי-הנוצרי שהתעצם באותה עת,שבמרכזו עמדה השאלה: מיהו " ישראל האמיתי" (Verus Israel)? הנצרות ניצלה בתעמולתה בעצמה רבה את הצלחתה וטענה, שהשפלת היהודים וחולשתם המדינית מעידים שהיא המנצחת והצודקת. בעבור היהודים היתה זאת השפלה נוראה שקשה היה להתמודד עמה, ומכאן הציפייה והתפילה לנקמה מהירה "בבני עשיו", הנוצרים. לו היו האנשים או בניהם ממירים לנצרות, היתה זו הודאה נוראה וסופית בכישלונם. לא בכדי נזקקו היהודים לבעיה זו לרוב בספרי הפולמוס ובפרשנות המקרא והפיוט.¹⁵

פירושיהם של רש"י וחבריו למקרא ולפיוטים הם ביטוי מובהק לעוינות הקשה כלפי האמונה הנוצרית וכלפי הנוצרים עצמם.¹⁶ בשום מרכז אחר לא נוצלה הספרות הפרשנית לתכלית זאת באותה עצמה כמו באשכנז ובצרפת הצפונית. הנוצרים נתפסו כצאצאיהם של עשיו ועמלק, על כל המשמעויות השליליות הקשות העולות כלפי שתי הדמויות הללו בספרות המדרש לסוגיה ולדורותיה. אומנם, העוינות כלפי הנצרות מצויה כבר בספרות התלמודית והמדרשית, אך משקלה המכריע ביהדות אשכנז במאות הי"א-הי "ב גדול יותר מזה המצוי במרכזים אחרים באותה עת, והוא מלמד על עצמת האיבה הזאת.

אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא פירוש רש"י לתהלים, שנכתב ככל הנראה לאחר גזרות תתנ"ו. רש"י פירש יותר ממחצית המזמורים שבספר זה כמתייחסים אל איבת הגויים אל עם ישראל, אל הסבל הקשה של העם היהודי בגולה ואל הגאולה העתידה. מזמורים העוסקים על פי פשטם בתיאור גדולת ה' בטבע, אף הם נכרכו בידי רש"י בפולמוס היהודי-הנוצרי (הארכתי בעניין זה במקום אחר ולא אשוב לדון בו כאן).¹⁷

האיבה לנצרות ולנושאיה גרמה לרש"י להוציא כתובים שונים שבמקרא ולפרשם שלא על פי הפשט. מדובר בכתובים המתארים את אומות העולם כמי שעתידות להתקרב אל הקב"ה ולהיות חלק מעובדיו הנאמנים. דוגמאות רבות יש לכך בפירושו של רש"י למקרא, ונסתפק כאן בשתיים בלבד.

במזמור מ"ז בתהלים מתוארים כל העמים כמי שעתידים להכיר במלכותו של הקב"ה ולהצטרף אל בני אברהם: "כל העמים תקעו כף הריעו לאלהים בקול רנה... נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם" (פסוק ב). כל המפרשים האחרים פירשו זאת כתיאור התגיירותן של הטובות שבאומות לעתיד לבוא. אך רש"י תיאר זאת כהתייחסות אל נכונותם של היהודים למות על קידוש השם: "נדיבי עמים - שהתנדבו עצמם לטבח וליהרג על קדושת שמו".

בישעיה יט, כד -כה, נאמר: "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבאות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל". ר' דוד קמחי (רד"ק) פירש על פי הפשט, שהדברים מתייחסים אל האומות הנזכרות: "שהכירו ששבו להיות עמי ... שהכירו שהם מעשה ידי ואני האל ואין עוד", וכך פירשו אחרים. רש"י לא הסכים לתאר אומות אחרות שיזכו - אף לא לעתיד לבוא - להיות בדרגה אחת כמו עם ישראל, ולכן פירש את הכתובים כמתייחסים אל עם ישראל לבדו : "ברוך עמי - ישראל אשר בחרתי לי לעם בהיותם במצרים. ומעשה ידי - הראיתי להם גבורות שהפלאתי באשור ועל ידי אותם נסים ישובו אלי"; וכאלה נוספים. קשה להעלות על הדעת שרש"י לא ידע שפירושו רחוק עד מאוד מן הפשט.¹⁸

ביטויי גנאי קשים ביותר נגד סמלים נוצריים מצויים בכרוניקות על גזרות תתנ"ו ובפיוטים שנכתבו באשכנז במהלך המאה הי"א ולאחריה. אין למצוא ביטויים מעין אלה בעצמת חריפותם בדברים שכתבו היהודים כלפי הדת המוסלמית. זהו גם הרקע לשימוש בתיאורים בוטים וקשים כלפי ישו ("בן הזימה", "יחום הזימה", "תוהו משוקץ ומגועל", "תלוי ממזר", "פגר מובאש" וכדו' (שלא מצינו כדוגמתם כלפי מוחמד. גם אם הם לא נאמרו על ידי מקדשי השם באותן גזרות (תתנ"ו- 1096), הם משקפים את הלוך הרוח בחוגו של הכותב.

הניסיונות לכפות את ההמרה בכוח החרב על היהודים הגדילו עוד יותר את עצמת הרגשות השליליים כלפי הנצרות:

וכשם שהניסיון הגדול של קידוש-השם מעורר ביטויי נאמנות לאמונת עצמם של מקדשי-השם, כן מעורר הוא בהם את השנאה נגד הדת הזרה. רגשות השלילה, שכרגיל הם חבויים או אינם מודעים לבעליהם במלואם, מתפרצים בשעה זו בדברים ובמעשים. השלילה, כאמור, מכוונת לעיקרי האמונה של הנצרות, ובה במידה היא תגובה להפגנת כוחה של הדת הנוצרית שבאה לכפות עצמה על הכופרים בה... ביטויים של גנאי ושל לעג יצאו מפי מקדשי-השם נגד אותו איש שעשוהו אלוה והוא אינו אלא בן-אדם מחולל ונבזה. הניסיון להכריחם לזנוח אלוהים חיים ולהמירו באפסות אנוש הביא את מקדשי-השם לשימוש בלשון שאינה נשמעת לאוזני דורות מאוחרים, המרוחקים מזמן המעשה ומן האווירה שהולידה אותו.¹⁹

אחת הדוגמאות המובהקות לעצמת האיבה כלפי הנצרות מצויה בפיוט המיוחס לרש"י, אשר נאמר על ידי קהל המתפללים בבית הכנסת ומצויים בו ביטויים שאין דומה להם בחריפותם כלפי הנוצרים. ב"סדר היחס" שבתשובות ר' שלמה לוריא (סימן כט) נאמר שרש"י חיבר פיוט זה לאחר גזרות תתנ"ו. אומנם, עדיין ספק אם אכן רש"י כתב את הדברים הללו, ואפשר שהם נתלו בו בשל פרסומו הרב. בין כך ובין כך, הם משקפים איבה קשה ביותר שקשה למצוא כדוגמתה בפיהם של משוררי ישראל שחיו בארצות האסלאם:

תתנם לחרפה לקללה ולשמה.../ תריק אחריהם חרב לא תחיה כל נשמה/ תקצוף עליהם בחימה שפוכה בשאט נפש לנקום נקמה.../ תציקם במצור ובמצוק והער והשמד עד חרמה.../ תכרית זרעם ותכרית זכרם ותאבד שמם מתחת שמי רומה.../ תהרגם במיתה משונה ומגיפה רעה מיתה מנוולת וזעומה...²⁰

הסמלים שבהם פגש היהודי מצעירותו ביטאו דחייה כלפי הנצרות וסמליה. הוא חונך על תחושת עוינות וזרות כלפי הסביבה הנוצרית, שאף היא דחתה את היהדות וראתה בה " יהדות שבבשר" ובמאמיניה אנשים המתכחשים לאמת וצאצאיהם של רוצחי ישו. כך הפכה העוינות ההדדית החריפה לחלק מההוויה הנפשית והמנטלית של היהודים באשכנז, וביתר שאת במאות הי"א-הי"ב. איבה זו לא הייתה נחלתם של חכמים ומנהיגים בלבד, אלא היא השפיעה על המוני העם משני המחנות; נזירים עממיים, שפעלו מן המאה העשירית ואילך להפצת הנצרות בערים ובכפרים הטמיעו בלב המון העם את האיבה אל היהודים.²¹ בשל החשש הכבד מהצלחת התעמולה הנוצרית, השתדלו חכמי ישראל באשכנז ובצרפת הצפונית בדרשותיהם וביצירותיהם להדגיש את היות הנצרות אויב מושבע של הקב"ה ולבוז לסמליה שתוארו כעבודת אלילים.

כאשר עמדה בפני היהודים הברירה בין המרה לנצרות ובין מוות, לא רק השיקול הרציונלי פעל אלא פעלה גם כל עצמת הרגשות האדירה שהיהודי ינק מימי נעוריו. הנצרות נתפסה כדבר עוין, המנוכר לאמונה באל ולעבודתו. כך, למשל, מסופר בכרוניקות על גזרות תתנ"ו על נשים יהודיות שהסכימו להמיר את דתן, אך כשרגליהן דרכו על מפתן הכנסייה והן הריחו את הריחות שנדפו ממנה, הן שבו על עקבותיהן בדחייה ובגועל.²² ההכרה הדתית לא מנעה את הנכונות שלהן להתנצר - ריח "הפיגולים" הוא שעשה זאת; כוח האמוציות חזק יותר. אף אם מעשה זה לא אירע בפועל ואין הוא אלא פרי דמיונו של הכותב או מה ששמע מאנשים אחרים, יש בו כדי לבטא את מה שחשו רבים בחברה היהודית כלפי סביבתם.

במציאות זו קשה ביותר היה לרבים מבני הקהילה להשלים עם הרעיון שבניהם או בנותיהם יוטבלו לנצרות בעל כורחם וייעשו לאויביו של הקב"ה, המעכבים את הגאולה. הם העדיפו למות יחד עמם על קידוש השם, ואף ליטול את חייהם במו ידיהם. התמונה בארצות האסלאם-הייתה שונה מכל הבחינות, כפי שיובא להלן.

לחלקים נוספים של המאמר:

הערות שוליים:

12. פה"מ, עבודה זרה פ"א מ" ג (ח"ד, עמ' שלח-שלט).
13. רמב"ם, תשובות, ב, עמ' 726. על יחסו של הרמב"ם אל האסלאם, ראה שלוסברג.
14. על עצמתו של מוטיב הנקמה בפיוטים של חכמי אשכנז, ראה למשל, יובל.
15 בשל היות רבים מהם בכתבי יד, רק חלקם נוצל בספרות המחקר בעבר; הבאתי לכך דוגמאות רבות בספרי, גרוסמן, צרפת, עמ' 506-475. על העניין כולו, ראה ברגר, נצחון.
16. על פרשנות הפיוט של חכמי גרמניה וצרפת במאות הי"א-הי"ב, ראה גרוסמן, צרפת, עמ' 507- 538
17. גרוסמן, תהלים, ושם גם הדיון בזמן כתיבת הפירוש. ראה גם: בער, רש"י.
18. העובדה שבמקצת פירושים אלה יכול היה רש"י להסתייע במדרשי חז"ל ובתרגום יונתן, אינה משנה - הבחירה היתה בידו והיא מלמדת על השקפת עולמו, שהרי נטש בבירור את הפשט. דיון חלקי במקומן של אומות העולם במשנתו של רש" י מצוי בספרי, גרוסמן, צרפת, עמ' 146- 142. אני עסוק עתה בהכנת מחקר מפורט על נושא זה.
19. כ"ץ , עמ' 95
20. את הפיוט פרסם א"ח פריימן, "תתנם לחרפה" , תרביץ יב (תש"א), עמ' 71 - 70. במשמעותו ההיסטורית ובשאלת ייחוסו לרש"י עסקו חוקרים שונים, ראה גרוסמן, צרפת, עמ' 144- 143, ושם הערה 8321. הרבה נכתב על עניין זה, ראה, למשל, סאותרן, ובמיוחד עמ' 162- 115; כהן, האחים.
22. ראה הברמן, עמ' גה, קא, ובמיוחד המובא שם בעמ' לח: "והובאו הטהורות לפני חצר עבודה זרה והיו מתפייסות להם, שירחצו עצמן במי צחנתם. ויהי כאשר הגיעו אל בית תרפותם, לא רצו ליכנס שם בבית עבודה זרה ותתקענה רגליהן על המפתן בעל כרחן ולא רצו ליכנס בעבודה זרה שלהם להריח ריח העורות תועבה".