תולדוט אתר ההיסטוריה - קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ד. תהליך ההמרה ומעמדם של המומרים

ההמרה לאסלאם היתה פשוטה וקלה לביצוע. כל שנדרש מן הממיר היה לומר את השַׁהָאדה דהיינו, משפט אחד שמשמעו הכרה בלעדית באלוהים ובשליחותו של מוחמד. באמירת החלק הראשון של משפט זה לא היתה כל בעיה ליהודי. בשני - יכול היה לכוון בלבו לומר שמוחמד הוא השליח למוסלמים, או כוונה דומה, ובזאת הציל את עצמו ואת בני משפחתו ממוות. גם התפילה במסגד לאחר ההמרה- כשבפועל יכול היה המתפלל לומר בשקט כל אשר יחפוץ- לא הכבידה יתר על המידה, שהרי, כאמור לעיל, מקום התפילה של המוסלמים לא נתפס כמקום פולחן לעבודה זרה, והאסלאם הוכר כאמונה מונותאיסטית לכל דבר.

על קלות ההמרה לאסלאם ומשקלה בהיתר שניתן על ידי חכמים להתאסלמות בני קהילותיהם העיד רמב"ם:

כל השמדות שהיו בזמן החכמים- היו מצוים בהם לעבר על המצוות, והיה בהם עשית מעשה... וזה השמד- לא יחיבו עשית מעשה כלל, זולת הדבור בלבד,שיאמין באותו האיש (=שהאדה), ואין מחיבין אותו שיעשה שום מעשה. ואם ירצה האדם לקים תרי"ג מצוות בסתר יכול לקים... וכבר נתאמת אצלם שאין אנו מאמיניםבאותו הדבור, ואינו בפי האומרו אלא כדי להנצל מהמלך... אבל מי שבא לשאל אותנו אם יהרג או יודה - אומרים לו שיודה ולא יהרג... כי מעולם לא נשמע כמו זה השמד, שאין כופין בו אלא הדבור בלבד.²⁸

שונה לחלוטין היתה ההמרה לנצרות: היה צורך בהטבלה ובקבלת סקרמנטים נוספים. ההטבלה- התזת "המים הקדושים"- היתה קשה במיוחד, שהרי הטבילה תפסה מקום חשוב בפולחן היהודי בכללו ובתהליר הגיור בפרט. על הקושי הנפשי שבעשיית הסקרמנטים, בזיקה אל הצלב ובתפילה בכנסייה בצד האיקונין של קדושי הנצרות מעידים מקורות שונים.²⁹

הבדל אחר שחשיבותו מכרעת הוא אופי החיים לאחר ההמרה, ויחסה של החברה היהודית אל הממירים. בשמד אלמוחדון המירו קהילות שלמות, אך לאחר ההמרה נשארו היהודים המומרים מגובשים כחברה אחת על כל המסגרות הקהילתיות שלהם, ואלו שמרו על הפרט שלא ייטמע בחברה המוסלמית. בפועל, היו שותפים לאחדות הגורל היהודי.

גם המוסלמים ראו ביהודים המתאסלמים קבוצה חברתית שונה. עדות מובהקת לכך באיסור של שניים משליטי אלמוחדון על נישואין של המתאסלמים החדשים הללו עם המוסלמים. גם התנאים הכלכליים והתחיקה המוסלמית כנגד היהודים שהתאסלמו פעלו לשימור המבנה ששרר קודם להמרה. בבתי היהודים שהתאסלמו המשיכו לקיים בנוסח היהודי המסורתי את הטקסים הדתיים המשפחתיים: חתונה, מילה וקבורה.³⁰

המצב בארצות הנצרות היה שונה מן הקצה אל הקצה. כיוון שבדרך כלל המירו בודדים, הם נותקו מהחברה היהודית ונתפסו כבוגדים. יחס החברה אל תופעת ההמרה היה כה שלילי, עד שאנשים נמנעו מלהתחתן עם משפחות שאחד מבניהן התנצר. כדי להגן על משפחות אלה תיקן רבנו גרשום מאור הגולה בראשית המאה הי"א, שכל מישיזכיר את ההמרה של אחד מבני המשפחה, יהיה מנודה.³¹ עונש החרם הוא העונש הכבד ביותר שנהג בקהילות ישראל באשכנז, והשימוש בו מעיד עד כמה הכבידה התופעה על החברה היהודית. אין בידינו ידיעות על אורח החיים שהיה בקהילות שהמירו למראית עין בשנת תתנ"ו, וממילא לא ניתן לערוך השוואה בינן ובין הקהילות שהמירו בארצות האסלאם, על אף העניין הרב שיש בהשוואה מעין זו.³² על כל פנים, ההמרה באשכנז היתה לזמן קצר ביותר, ועם שובו של הקיסר היינריך הרביעי לגרמניה, הותר ליהודים לשוב לדתם. ספק רב אם בכלל הספיקו להתגבש דפוסי התנהגות ייחודית לאנוסים הללו.

בכרוניקות על הגזרות בתתנ"ו שכתבו ר' שלמה בר' שמשון ור' אליעזר בן נתן (ראב" ן), מתוארת המרה של קהילות שונות בגרמניה באותן גזרות בטון מינורי, כמעשה שאינו חשוב שלעתים נכפה בערמומיות על ידי הצלבנים. התיאור מובא בקיצור רב, תוך התעלמות מן המשמעות של המעשה, כגון:

הקהל שהיו ברעגנשפורק (Regensburg) נאנסו כולם, כי ראו כי לא יוכלו להינצל. וגם אותם שהיו בעיר, כשנקבצו עליהם התועים ועם הארץ, דחקו אותם בכל כרחם והכניסום בנהר אחד ועשו סימן רע על המים, שתי וערב, והטבילום כולם בבת אחת באותו הנהר, כי עם רב היו שמה. וגם המה שבו אחרי ה' אחרי שעברו אויבי ה' מיד, ועשו תשובה גדולה. כי מה שעשו, עשו מחמת אונס גדול ולא יכלו לעמוד כנגד האויבים וגם האויבים לא רצו להרגם. וצורנו יכפר לנו חובותינו.³³ובכפר כרפנא (Kerpen) עשו ביהודים שבו כל רצונם וציחנום במי צחנתם ויתעוללו בהם. העל אלה תתאפק ה'.³⁴

אך אסור לתיאור "חמקני" זה להטעות. רגנשבורג היתה קהילה גדולה וחשובה, וההמרה של כל בניה היתה רבת משמעות. והיא לא היתה יחידה: היו קהילות נוספות שהמירו באותן גזרות. אופי ההמרה של בניהן מזכיר את שאירע בארצות האסלאם במאה הי"ב.

לחלקים נוספים של המאמר:

הערות שוליים:

28. ר' משה בן מימון, איגרת השמד )רמב"ם, איגרות, א, עמ' גג- נד( . התייחסות חשובה ליחסו של רמב"ם אל הנצרות והאסלאם מצויה ב"איגרת תימן" שלו. ראה על כך, שלוסברג.
29. קושי זה עובר כחוט השני בכרוניקות על הגזרות בתתנ"ו; וראה כ"ץ, עמ' 101 - 75. רתיעה קיצונית מכל היזקקות לסמלים נוצריים מצויה בספר חסידים. כגון: אין לבנות בית כנסת בשרידים של חומרי בנייה שנבנתה מהם כנסייה; אסור לטבול בנהרות שנעשה בהם שימוש הקשור, ולו בעקיפין,בפולחן נוצרי, וכאלה נוספים. ראה כ"ץ, שם, עמ' 101. אמנם בספרד הנוצרית היו במאות הי"ד-הט"ו המרות גדולות של יהודים לנצרות, אך הנסיבות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות היו שונות - ראה בער, ספרד, עמ' 385 -364 348-284.
30. דיון מפורט באופי החברתי , הכלכלי והדתי של הממירים בשמד אלמוחדון, ראה בן-ששון.
31. על חרם זה והרקע שלו, ראה גרוסמן, אשכנז, עמ' 143-142, 127- 122.
32. המקורות היהודיים מתקופה זו, שנכתבו באשכנז בידי חכמי ישראל, מתעלמים במודע מאורח חייהם של האנוסים ומגורלם. הם מסתפקים בדיון על מעמדם ההלכתי והמשפטי ובתיאור כללי ש"לבם לשמים", וכי הם נזהרים ככל יכולתם מאכילת מאכלות אסורים וכדו' - ראה, למשל, רש"י, סימנים קמח-קעא, עמ' 193 - 188. התעלמות זאת היא מכוונת, כנראה בשל החשש שתיאור נרחב יותר של הווי חייהם יעודד אחרים ללכת בדרכם בשעת מבחן.
33. הברמן, עמ' נו.
34. שם, עמ' פ , מתוך הכרוניקה של ראב" ן. וראה גם שם, עמ' נב. על קהילה זו ראה גרמניה יודאיקה,. א, עמ' 143-142