במשך שנות ה- 50 המוקדמות, ככל שחזרו ואירעו תקריות לאורך הגבולות, נתגבשו ובלטו בממשלת ישראל שתי אסכולות חשיבה לגבי ההיגב הנאות שיש לנקוט נוכח התקיפות הערביות. בעוד שהמחלוקת בין השתיים התמקדה, ברגיל, במדיניות הגמול בכלל ובמיבצעי גמול פרטניים בפרט, נמצא כי במונחים כלליים יותר ניטש הויכוח על הדרך שבה ראוי לישראל לפעול כלפי העולם הערבי הסובב אותה. באורח בלתי-נמנע נתגלעה בין ראשי שתי האסכולות גם אי-הסכמה בשאלת היחסים עם המערב ועם או"ם. במשך שנות ה- 50 האמצעיות נאבקו מזה ה"אקטיביסטים" (או "הבטחוניסטים"), שבראשם עמדו בן-גוריון (ראש הממשלה ושר הביטחון מ- 1948 עד סוף 1953, שר הביטחון מפברואר 1955 עד 1963, ראש הממשלה מנובמבר 1955 עד 1963), פנחס לבון (שר הבטחון מדצמבר 1953 עד פברואר 1955) ודיין (רמטכ"ל צה"ל מדצמבר 1953 עד 1958) – ומזה ה"מתונים", שבראשם עמד משה שרת ("שר החוץ מ-1948 עד יוני 1956, ראש הממשלה מדצמבר 1953 עד נובמבר 1955) – על שליטה במדיניות החוץ והביטחון של ישראל, בהגדרה בוטה (ופשטנית כלשהו), זה היה מאבק בין אנשי "יד קשה" ואנשי "יד רכה", בין התמקדות בביטחון ודיפלומטיה, בין נוקשות ופשרה, בין התייחסות למלחמה כוודאית ומתן סיכוי לשלום. לאורך רוב התקופה היתה יד "האקטיביסטים" על העליונה – וב-1956 הגיע המאבק לקצו בנצחונם, כאשר הודח שרת הממשלה וצה"ל יצא למבצע סיני.

בשלהי 1957, שנה אחרי הדחתו מכהונתו, הגדיר שרת את שתי האסכולות:

גישה אחת ["הביטחוניסטית"] אומרת, שהערבים מבינים רק לשון של כוח... מדינת ישראל צריכה, מזמן לזמן, להוכיח בעליל כי היא חזקה, והיא מסוגלת ונכונה להשתמש בכוח באופן מוחץ ויעיל מאוד. אם לא תוכיח זאת, יבלעו אותה, היא עלולה להימחות מעל פני האדמה. אשר לעניין השלום – אומרת גישה זו – הוא בין כה וכה מפוקפק; על כל פנים, רחוק מאוד, אם יבוא השלום, הוא יבוא רק אם ישתכנעו, שאי-אפשר להכריע את המדינה הזאת... אם... מעשי תגמול... מלבים מחדש את השנאה, אין להיבהל מזה; האש מלובה ממילא. לעומת זאת, אם נימנע מתגובה חריפה, מחשש ליבוי נוסף, יצא שכרנו בהפסדנו...

הגישה האחרת ["המתונה", אומרת כי] אסור שייעלם מחשבוננו אף לרגע אחד עניין השלום. אין זה רק חשבון מדיני: בטווח ארוך זה חשבון בטחוני מכריע. בלי להפחית בחשיבות שיקולי בטחון שוטף, עלינו להביא תמיד את עניין השלום במערכת חישובינו. עלינו לרסן את תגובותינו. ועומדת תמיד השאלה: האם באמת הוכח, כי מעשי תגמול פותרים את בעיית הבטחון, שלשמה נועדו?

במשמע מסוים, ביקש שרת לומר כי המדיניות הישראלית ("האקטיביסטית") נעדרת ממד של אמפתיה; מקבלי ההחלטות הישראליים אינם יורדים לסוף התפישה הערבית של הדברים, או אינם משתדלים להבינה.

אנו היינו כה חדורים הכרת צדקתנו ההיסטורית, שלא נתנו את דעתנו על יחסיותו של צדק זה שלנו מנקודת ראותו של הצד השני. ועוד לקינו בהבנה הפסיכולוגית של הבעיה, שלא נתנו את דעתנו במידה מספקת על עומק התודעה והתחושה הלאומית של העולם הערבי.¹

ל"אקטיביסטים" לא היה עניין להתעמק בתחושות הערבים. הם הניחו, כפי שאמר דיין בינואר 1956, ש"הסכסוך הינו על עצם קיומה של מדינת ישראל", לא על פיסה זו או זו של אדמה או על תביעה זו או זו. "הערבים מערערים על עצם קיומה של מדינת ישראל. וכשמציעים לנו לבוא איתם לפשרה, הרי זה מדובר באותו אדם שחברו רוצה להרוג אותו ואומרים לו: טוב, תעשה פשרה. בינתיים לא יהרוג אותך אלא רק יקצץ את ידך". את תועלת פשיטות הגמול אין למדוד באמת לפי השפעתן האפשרית על המאמצים או הסיכויים של חתירה לשלום ערבי-ישראלי, שכן "סיכויים" אלה אינם אלה אשליה. בדומה, שיקולים מדיניים-דיפלומטיים לגבי התזמון הנאות של מיבצעים ממין זה צריכים להיות כפופים לצרכים ולאילוצים מיבצעיים.²

אשר לסוגיית ההסתננות, הגדיר דיפלומט בריטי את שתי אסכולות החשיבה כך:

הטענה של האסכולה הראשונה, שבה דוגלים הצבא, המשטרה, ותושבי יישובי הספר בכללותם, אומרת כך [:] השיטה היעילה היחידה להפחתת ההסתננות היא ליצור אצל השלטונות הירדניים המקומיים... אינטרס ברגיעה באזוריהם-הם... אין לקוות, שלחץ דיפלומטי על ממשלת ירדן באמצעות מעצמות המערב יניב תוצאות, והפתרון היחיד הוא להפעיל כוחות ישראליים באופן ישיר, כדרך שנהגו מסורתית ארצות שמעבר לגבולן השתרעו שטחים פרועים, כלומר לנקוט מדיניות כזו שנקטו הרומאים בשעתם כלפי השבטים הגרמניים, והבריטים בגבול הצפוני-מערבי של הודו במאה התשע-עשרה. אין במדיניות הגמול כדי לסכן באמת את ישראל, שכן ככל שמעצמות המערב יגישו לממשלת ישראל מחאות או ישמיעו באוזניה איומים, הן לעולם לא יפעילו ממש כוחות צבא נגד ישראל, והירדנים ייענו במהירות לטיעון היחיד שהם מבינים.

אסכולת החשיבה האחרת והמתונה יותר טוענת, כי בימינו-אנו, ימי ארגונים בינלאומיים ודעת-קהל עולמית עירנית, עבר זמנן של השקפות שכאלה ובוודאי שאין הן יכולות לשמש יסוד למדיניות של ארץ כישראל, התלויה כל-כך באהדה בינלאומית ובסיוע כלכלי מן החוץ. אסכולה זו מודעת יותר לגורמי ההסתננות שבירדן וטוענת כי על ישראל לעשות מאמצים על-מנת שתיראה בבירור בעיני דעת-הקהל העולמית כגורם הנפגע, וכי כדי לחולל תמורה בלבם של הירדנים ובמעשיהם עליה להישען על פעולה דיפלומטית.³

האסכולה "האקטיביסטית", בנוסף לתורת "רק בכוח" שלה, טענה כי ישראל צריכה ו"להשליט הגיון" בגבולה המזרחי העקלקל והלא-טבעי ולהחליפו בגבול ישר, רצוי לאורך הירדן, הירדן – ובסופו של דבר אף תעשה זאת. עיקר זה נבע מן ההנחה, כי מאחר שהעולם הערבי עוין את ישראל ללא תקנה, ומבין רק את לשון הכוח, "סבב שני" בלתי נמנע ומוטב שיתרחש לאורך גבולות טבעיים ובני הגנה, שיעניקו לארץ ממד של עומק אסטרטגי. גבולות "טבעיים" גם יסייעו באורח ניכר ללחימה בהסתננות.

דיין, הן כראש אג"ם והן כרמטכ"ל אחר-כך, חזר ודיבר בשנות ה- 50 המוקדמות על אי-נמנעותו של "סבב שני"; על הכורח שבמהלומת מנע ישראלי; ועל הצורך בהתוויית הגבולות מחדש.⁴ קציני מטכ"ל בכירים אחרים החרו פעם בפעם בהתבטאויותיהם אחר תורת ההתפשטות הדיינית.⁵

לא אחת במשך שנות ה- 50 המוקדמות והאמצעיות דרשו ה"אקטיביסטים" שבמימסד הבטחוני מהממשלה לנצל נסיבה מזדמנת זו או זו לכיבוש שטח ערבי, ולאו-דווקא רק לאורך גבול ירדן. ב- 11 באוגוסט 1953 הציע בן-גוריון – אז בחופשה בשדה-בוקר – "... כיבוש שטח חברון. עכשיו מצרים מסובכת ולא תתערב בדבר. ולא נחזיר השטח עד שנקבל ערבות [צ"ל ערבויות] בטוחות למניעת ההסתננות.⁶ ב- 27 בפברואר 1954, בתקופת פרישתו הזמנית מהשלטון, רשם בן-גוריון – על רקע זעזועים פוליטיים עזים בסוריה ובמצרים – כי שר הבטחון לבון והרמטכ"ל דיין (בלוויית ראש הממשלה ושר החוץ שרת) באו להיוועץ בו בדירתו שבתל-אביב: "לבון הציע להיכנס למפורז [השטחים המפורזים שבגבול סוריה ישראל, ממערב לגבול הבינלאומי], לתפוס הרמות שמעבר לגבול הסורי [רמת הגולן, כולה או חלקה] ולהיכנס לרצועת עזה או לתפוס משלט מצרי סמוך לאילת". באותו יום, כנראה בהוראת לבון או דיין, הוציא אג"ם/מבצעים את הפקודה המבצעית "זיתים מס' 1", שבה הורה ליחידות צה"ל להתכונן לתפיסת השטחים המפורזים שבגבול סוריה כצעד לקראת "קביעת ריבונות ישראלית בהם... מגמת המטכ"ל – [נכתב להלן בפקודה] – לנצל את המצב הפנימי בסוריה להשתלטות כוחותינו על האזורים המפורזים..." הכוונה היתה להשתלט על המוצבים הסורים שבדרדרה, "מזרחית לגשר בנות יעקב", מוצב הדמות, סוסיתא, נוקייב-כורסי, וכו', בצורה "הפגנתית" ו"להימנע מהתנגשויות" עם צבא סוריה "ככל האפשר" (ולהימנע מפגיעה באזרחים הסוריים באזורים אלה). הפקודה הורתה לשני גדודי תותחנים, 402 ו- 406, לחטיבה 1 ("גולני") וליחידות של גדוד 890, להיערך לביצוע "עד 18:00" למחרת (28 בפברואר).

לא ידוע אם אג"ם/מבצעים הוציא גם פקודות מבצעיות, לגבי כיבוש רצ"ע או מוצב מצרי ליד אילת, על כל פנים, בן-גוריון התנגד למיבצעים המוצעים נגד מצרים או לכניסה לתחום סוריה, אבל תמך בהשתלטות על האזורים המפורזים אגב "הודעה, שהאנרכיה בסוריה מחייבת אותנו לשמור על ישובינו".

"תגובת ב"ג להצעה היתה חשמלית", כתב שרת. ראש הממשלה שרת הקשה: "מה יקרה אם נעשה זאת, הנפתח באש? לא. אנו לא נפתח. מה יהיה אם הסורים יפתחו באש? לבון ניסה לסמוך עליהם כי לא יפתחו..." שרת הגדיר זאת כ"קלות דעת". בן-גוריון אמר, שישראל תשיב אש. "ובכן זוהי מלחמה?" הקשה שרת. "משיכות בכתפיים במקום תשובה". דיין – הישר בחבורת ה"בטחוניסטים" – אמר כי "אם יתלקח קרב, ניאלץ להתקדם לתוך שטח סוריה כדי לתפוס משלט ולהחזיק מעמד... הרגשתי מחנק בהאבקי יחידי נגד השלושה", רשם שרת לאחר מעשה ואילו באותו מעמד הציע להביא את העניין לפני הממשלה כולה. "דכאון ירד על פניו של לבון – הבין כי זוהי סתימת הגולל", והוא הדין בבן-גוריון. מהלכו של שרת, שככל הנראה לא ידע דבר על ההוראות שכבר הוצאו לצבא, קטל את התוכנית.⁷

חודש לפני כן הציע דיין לכבוש שטח מצרי בראס אל-נקב, ליד אילת, או לנגוס שטח בסיני, מדרום לרפיח, עד לים התיכון. הוא הודה, כי צעדים אלה פירושם "מלחמה". גם הפעם פסל שרת את הרעיון.⁸ במאי 1955 הציע דיין כי ישראל תספח שטח לבנוני מדרום לנהר ליטאני (ובתוך כך תתקשר בברית עם מפקד מרוני, שיכניע את המוסלמים).⁹

במישור אחד היה הפער שבין ה"אקטיביסטים" ל"מתונים" – שנתגלם בעיקרו בעימות בין בן-גוריון ושרת – במידה יתרה עניין שבאופי ובאורח החשיבה של שני האישים: מכאן השקפת-העולם הבן-גוריונית, הממוקדת ביהודיות ובישראליות ופונה נחרצות כלפי פנים¹⁰ – ומכאן השקפה פתוחה יותר, קוסמופוליטית משהו, של שרת. אוזנו של שרת היתה כרויה במחודד לחשיבה המערבית ועם זאת היה גם מסוגל לנעול לרגליו, פעם בפעם, נעלי ערבי. ברגע של גילוי לב בשיחה עם דיפלומט אמריקני ב- 1951, העיר אבא אבן: "ספק רב אם ב"ג יודע שקיים עולם ערבי; שרת – יודע היטב".¹¹

אך לפער שבין ה"אקטיביסטים" ל"מתונים" היתה גם תשתית של עוינות וחשבונות אישיים. שרת מעולם לא "הסתדר" עם דיין ולבון. אבל היחסים המכריעים היו עם בן-גוריון. בן-גוריון ושרת היו שותפים ותיקים לחזון מדיני, שעבדו שכם אחד מאז מלחמת העולם הראשונה. מאמצע שנות ה- 30 ואילך הנהיג בן-גוריון את המערכת היישובית ושרת עמד בראש יחסי החוץ שלה. חלוקת עבודה זו נמשכה אחרי הקמת המדינה. שרת העריך וכיבד את בן-גוריון – אך גם חש את עצמו מאוים ומוצל על-ידי בן-גוריון ולעתים התקנא בו. אשר לבן-גוריון, עם שהעריך את מיומנויותיו האנליטיות והדיפלומטיות של שרת ואת כישוריו הלשוניים הבולטים בניסוח ובשליטה בשפות רבות, קינא בסגולותיו כאיש רעים להתרועע, רגיל ובקי בהליכות עולם ואמן חוש-המידה. את שרת אנשים חיבבו והעריכו; את בן-גוריון "רק" העריצו וחשו אימה במחיצתו.

שרת חלק לא אחת על בן-גוריון התקשה להבדיל בין התנגדות וחוסר-נאמנות ונטה לזהותן כמיקשה אחת. בספטמבר 1948 חסם שרת את הצעת בן-גוריון לכבוש את מזרח-ירושלים ואת כל גדמ"ע או חלק שלה. בשנות ה- 50 האמצעיות חזר שרת וחסם הצעות שהעלה בן-גוריון לביצוע פשיטות גדולות-ממדים או לאסירת מלחמה על מצרים. ב- 1953, כשפרש בן-גוריון המותש מן השלטון, זמנית, לא הציע כיורשו על כס ראש הממשלה את שרת (אף כי לא התנגד לבחירתו לכהונה זו; הוא המליץ על לוי אשכול). לימים, ב- 1956 – אחרי שהדיח בן-גוריון את שרת ממשרד החוץ – אמר עליו: "לא חשבתי [ב- 1953] שהוא מסוגל לתפקיד ראשי ומכריע [ראשות הממשלה], באשר אין לו עוז הרוח, ראיית הנולד והבנה ממשית של מצבים מדיניים מסובכים", שרת, הוסיף אז בן-גוריון, היה יכול להיות שר חוץ מצוין בארץ כדנמרק.¹²

בשנות ה- 50 המוקדמות והאמצעיות עלתה חשיבתו של בן-גוריון בקנה אחד עם רגשות דעת-הקהל הישראלית יותר מזו של שרת, ואילו שרת היה קרוב יותר להשקפות האינטליגנציה הישראלית ולחשיבת אינטלקטואלים בעלי חניכה מערבית, כגון אלה שהיוו את צמרת משרד החוץ. אולם שרת והעומדים לימינו במשרד החוץ, שנרתעו מכביסת לבנים צואים בפומבי, התבטאו לא אחת ברשות הרבים בדרך יריביהם ה"אקטיביסטים". להוציא 1954, שלטה הגישה ה"אקטיביסטית" במדיניות הישראלית ובהתנסחויותיה הרשמיות, דיפלומטים אמריקניים איפיינו תכופות את ההצהרות הישראלית ואת דיווחי העיתונים הישראליים על תקריות הגבול (שרבים מהם הונפקו על-ידי משרד החוץ) כ"צדקניים להכעיס, אגוצנטריים, מתנשאים ופטרונאיים... כלפי הערבים"; הם חזרו ועמדו על "אי-המסוגלות המוחלטת של ישראל לרדת לסוף כל נקודת-מבט שהיא, השונה מזו שלהם".¹³

הקרע בין ה"אקטיביסטים" וה"מתונים" נתגלע זמן ניכר לפני עלות שרת אל כס ראשות הממשלה. אותותיו הראשונים צצו ועלו כבר ב- 1949, בחודשים שבהם ניהלו ישראל ושכנותיה משא-ומתן על הסכמי שביתת-נשק.

ב- 1948 היה שרת רחוק מלהיות מתון הנתון בחיכוך מתמיד עם בן-גוריון וחבריו ה"אקטיביסטים". לאורך כל אותה שנה מהפכנית היה שרת פטרונן של "ועדות הטרנספר" של יוסף וייץ – שהשתדלו לקדם פתרון-של-העברה לבעיה הגלומה בעצם קיומו של מיעוט ערבי גדול במדינה היהודית, שעדיין היתה בחיתוליה.¹⁴ דברים שאמר שרת על הצקה לערביי פאלוג'ה ועראק אל-מנשיה, שבנגב הצפוני, לשם הברחתם משם ועל אפשרות של טיפול דומה בכפריי "המשולש הקטן", ודאי לא היו דברי איש "היד הרכה".¹⁵ בהתנגדותו לתביעות ערביות ומערביות מישראל לוותר על שטחים היה שרת נוקשה כבן-גוריון.

אבל כבר בשנים 1950-1949 נתגלה שרת כבעל חושים דקים יותר ממרבית עמיתיו בממשלה בתפישת משקלן של המדיניות ודעת-הקהל בעולם המערבי. הביקורת שמתח על התנהגות צה"ל כלפי הערביים היתה לא אחת נוקבת.¹⁶ הוא חזר והוקיע מיבצעי חיפוש והגליה שבוצעו נגד מסתננים שניסו להתיישב מחדש.¹⁷חשיבתו ומודעויותיו נתרחקו והלכו בהדרגה מאלה של מימסד הבטחון, שבו מלך בן-גוריון בכיפה. הוא עמד על הצורך שהיה לכוחות הבטחון בנקיטת אמצעים נוקשים נגד הסתננות, אבל חזר ותבע לקבוע סייגים וקבע ככי צה"ל חורג מהם שוב ושוב ללא צורך.כך היה בעקבות הגירוש בערבה במאי 1950. ¹⁸

עד סתיו 1953 נהגו שרי ממשלת ישראל, בדרך כלל, לכסות על מחלוקותיהם הפנימיות ועשו זאת בהצלחה יתרה.¹⁹ צנזורה צבאית מחמירה – וצנזורה עצמית – סייעו בכך. אולם פעם בפעם הסתננו הדי המחלוקת מעבר לכותלי הממשלה והגיעו לאוזניים מערביות.²⁰ בינואר 1952 דיבר טוקאן, הנציג הראשי של ירדן בווש"ן/י"י על "מחלוקת מדינית הקיימת, ככל שידוע לו, בין משרד החוץ הישראלי לצבא... הוא סבור כי שר החוץ הישראלי מבקש להתוות מדיניות מתונה יחסית... הוא הוסיף, כי הרושם הוא שיד מדיניות הצבא על העליונה"..²¹ ביולי הסביר גלאב – בפרטנות יתרה – את התהפוכות במדיניות הגבול הישראלית:

הובעה דעה, כי השינויים התכופים בגישתם נובעים ממחלוקות בין משרד החוץ הישראלי והצבא הישראלי. כשהם מסכימים לשתף-פעולה [עם ירדן], פירושו של דבר שמשרד החוץ ניצח בסבב. כאשר הם מתכחשים להסכם והירי מתחדש, פירושו של דבר כי שוב היתה ידו של הצבא הישראלי על העליונה..²²

ביוני 1952, עם שנמנע ממתיחת ביקורת על עמיתיו בממשלה, יידע שרת את האמריקנים בהשקפותיו. "הוא אישית תמיד המליץ על איפוק", אמר בהשיבו לפקיד אמריקני, שטען כי "מדיניות הגמול של ישראל היא לרועץ לה".²³ וביולי אמר שרת לשגריר ארה"ב מונט ב' דייויס, כי "התנגדותו לפעולות גמול הן בשל שיקולים שבמוסר והן בשל סיבות שבמדיניות מתועדת מכבר". דייויס דיווח, כי למרבה הצער "שרת נתקל בקשיים בריסון... גורמים בצבא...".²⁴ מאוחר יותר אותו חודש נקט שרת צעד חריג בספקו לדייויס "הוכחה" להתנגדותו הנושנה לפעולות גמול: דוחות מדיניים של הסוכנות היהודית מ- 1937 ומ- 1939, המעידים על פסילתו תגובה יהודית אלימה על פיגועי טרור ערביים בתקופת המרד הערבי.²⁵

מתינותו של שרת ניזונה בלי ספק ממגעיו עם פקידי רשות ודיפלומטים מערביים; והיא נתחזקה מכוח תשומות שקיבל מעוזריו במשרד החוץ בירושלים ומנציגי ישראל בחו"ל. במרס 1953, למשל, הבריק אבן מוושינגטון: "עלינו לתת דעתנו מראש... על התוצאות האפשריות [בוושינגטון] של פעילותנו בגבולות...".²⁶

אולם אף ששרת הירבה לחלוק, נמצא שלא אחת בתקופת קדם-קביה "הסביר" את הקו ה"אקטיביסטי" ואף לימד עליו סנגוריה. כך היה בהתכנסות הסגל הבכיר של משרד החוץ ב- 2 בפברואר 1953 שם אמר לאנשיו: "יתכן שזו מדיניות מוטעית, אולם עובדה היא כי זוהי המדיניות הקבועה. כל פעם שהתפרעויות מגיעות לשיא יש להגיב". להלן הסביר, כי פעולות הגמול שיכנעו את הכפריים הירדניים לבלום את ההסתננות; דירבנו את ממשלות ערב לפעול נגדה; וחיזקו את רוחם של מתיישבי הספר הישראליים ושל הצבא. בלי מדיניות גמול – אמר – "...תשתרר הפקרות ותהיה מנוסה בגבולות".²⁷

בסיכומו של חשבון שלל שרת את הגישה ה"אקטיביסטית", אולם הוא הבין אותה וידע להעריכה די צורכה כדי להסבירה באורח משכנע לכפופים לו במשרדו – אף שבדיוני הממשלה נקט לגביה קו שוללני יותר ויותר, חלקית כדי לרסן את ה"אקטיביסטים".

הויכוח שניטש בין ה"אקטיביסטים" וה"מתונים" התלהט במהלך 1953 ככל שתכפו פשיטות הגמול וככל שהתרחבו ממדיהן. הויכוח לבש אופי חריף ומעשי יותר כאשר ביולי 1953 יצא בן-גוריון לחופשה ממושכת, שאחר-כך נתמשכה במקוטע עד להתפטרותו מראשות הממשלה (וממשרד הבטחון) בדצמבר (והליכתו הראשונה לשדה-בוקר). שרת, ממלא-מקום ראש הממשלה, התעמת שוב ושוב עם לבון, ממלא-מקום שר הבטחון, ולעתים גם עם דיין, שנתמנה רמטכ"ל בדצמבר. ומאחורי הקלעים, דרך קבע, ריחף צילו המאיים של בן-גוריון.

יומנו של בן-גוריון פותח סדק הצצה אל הויכוח המתמשך. בדווחו על שיחה עם שרת על סף מיבצע "נקם ושילם" (ראה פרק 7), רשם בן-גוריון: "בניגוד לדעת משה [שרת]... יש הכרח בתגובות. אין לסמוך בבטחון חיינו על משקיפי או"ם ומדינות זרות. אם לא נפסיק רציחות אלה עכשיו, ילך המצב ויורע".²⁸ הפשיטה על קביה באוקטובר 1953 והנשורת השלילית החמורה ביותר שנמטרה בעקבותיה עוררו את שרת לדרוש שינוי בנוהל קבלת ההחלטות על ביצוע פעולות גמול.²⁹ בן-גוריון, לדעת שרת, הפגין "אטימות" וניסה להוליך שולל את עמיתיו בממשלה לגבי חלקו בהחלטה לפשוט על קביה, ובד-בבד עם זאת שיכנע את הממשלה להסתיר את אחריות ישראל לפשיטה ולייחסה לויג'ילנטים אלמוניים מקרב מתיישבי הספר. לבון לימד סניגוריה על הפשיטה ונתמך בידי השרים גולדה מאיר ודב יוסף. שרת הגיב בהתמקדו בעקרונות כלליים:

התרעתי על הניגוד המשווע בין תלותנו האובייקטיבית המוחלטת בעזרתו ובאהדתו של העולם וניתוקנו הנפשי הסובייקטיבי מן העולם – הסתגרותנו בתוך עצמנו וקהותנו הגמורה כלפי תגובות דעת הקהל העולמית למעשינו. הוקעתי את צרות ההשקפה שלקינו בה... הבאתי לדוגמה את הלך רוחו של ב"ג בבוקר...

ביקורת ישירה שכזאת על בן-גוריון מפי שרת (או כל שר אחר) בישיבת ממשלה היתה תופעה נדירה. עד מהרה נתחוור לשרת, שהוא ניצב בדד. עמיתיו למפלגת מפא"י תמכו בבן-גוריון ובלבון – או נאלמו דום.³⁰ קשייו של שר החוץ נכפלו כאשר דיין, אז בניו-יורק, אמר כי שרת לא התנגד לפשיטת קביה וכי מעגל ההסתננויות ופשיטות צה"ל "מוכרחים להביא לידי מלחמה ואין מנוס ממנה".³¹

לפני פרישתו הלם בן-גוריון בשרת מהלומה רבתי אחת אחרונה בהתגוששותם לאחר פרשת קביה: הוא עייל בממשלה את מינוי דיין לכהונת רמטכ"ל. דיין, אז בן שלושים ושמונה, נכנס לתפקידו בדצמבר. אך כבר באוקטובר שטח שרת את חששותיו נוכח מינוי ממשמש-ובא זה: "חרדתי" – כתב – "להתפתחות העניינים בצבא".³² אבל, כרגיל, נסוג שרת בעימות סביב דיין (כמה שרים אחרים פקפקו בהגיון המינוי) ותמך בבן-גוריון אף שבאותו זמן כתב לגולדה מאיר מספר מלים דו-משמעיות: "משה דיין איננו איש צבא ואיננו איש משמעת. הוא לוחם-פרטיזן נועז במלחמה ומדינאי-הרפתקן מחונן בשלום".³³

יחסי שרת עם דיין התערערו בהתמדה. דיין סבר, שמדיניות הריסון (המוגבל) של שרת שגויה. שרת חשש מפני הרפתקנותו של דיין, הגובלת בחוסר כל בלמים, שתוליך למלחמה לא נחוצה. בראשית 1955, משחזר בן-גוריון לממשלה כשר בטחון, ניהל דיין בגלוי "לוחמת תעמולה" נגד מדיניות שרת.³⁴ לדידו של שרת היה ברור, שדיין "פניו למלחמה".³⁵

האמריקנים קידמו את הודעת בן-גוריון בסתיו 1953 על פרישתו הקרובה בנחת מוסתרת. שעה ששרת נתפש כחסיד מתינות, נתפש בן-גוריון כאיש "המדיניות הדינמית והתוקפנית [כלומר 'האקטיביסטית']".³⁶ ממשלות וושינגטון ולונדון ששו שתיהן על הופעת שרת כיורש בן-גוריון וקיוו כי יכפיף "בטחון לענייני חוץ... ויתבטח שהבעיות יידונו ויישקלו ולא רק יולידו תגובות רגשניות ופורצניות". האמריקנים והבריטים היו מודעים אפוא לפגיעותו הפוליטית של שרת ועמדו על עוצמת הכוחות שמולם ניצב, ואף על פי כן גיבשו אופטימיות מסויגת: "חילופי אישיות תוקפנית [בן-גוריון] באישיות אמונה על דיפלומטיה ופשרה עשויים לשפר את התנהגותה של ישראל, המצטיינת תכופות באי-התחשבות".³⁷

מרגע שבתו על כס ראש הממשלה הפתיע שרת כמה משקיפים מערביים בנקטו קו שהתגלה כאמצעי ופרגמטי בין "אקטיביזם" ובין שלילתו: הוא אישר כמה פעולות גמול, כאשר מרירות הציבור והצבא הגיעו לנקודת רתיחה, אך דחה מדיניות של גמול אוטומטי, רב-ממדים. אפשר שלבו לא היה עמו במהלכים אלה, אולם כראש ממשלה נתחוור לו כי פעם בפעם עליו ללכת לקראת המימסד הבטחוני, ובלבד שמיגזר אדיר זה לא יחרוג מכלל שליטה. אך למעשה, ביצע צה"ל תכופות פעולות קטנות-ממדים בלי לדווח לשרת או להיוועץ בו.

במידה מסוימת התקבל על דעת שרת טיעונם של ה"אקטיביסטים", כי פשיטות הגמול מצמצמות, ולו גם זמני בלבד, את ההסתננות הכלכלית ואת חציות הגבול למטרות אלימות באזורים מסוימים. למשל, באמצע 1955 טען שרת, שאחרי פשיטת קביה והפשיטה על נחאלין (באפריל 1954) "נבלמה ההסתננות הרצחנית".³⁸ ב- 12 באפריל 1954 אמר שרת לסגל הבכיר של משרד החוץ, שאנשיו שללו את מדיניות הגמול: "...זהו שיקול חד-צדדי הרואה את המצב מבחינה בינלאומית יותר ולא לאומית". "האקטיביסטים" – אמר ראש הממשלה – אינם "צמאי דם [ו]חמומי מוח... כשם שקיימים שיקולים מכריעים נגד מעשי תגובה, כן קיימים שיקולים מעשיים בעד מעשי תגובה". והוא שאל את שומעיו: מהי החלופה הזמינה? כיצד תוכל ישראל לשים קץ לגניבות ולהסתננויות אחרת?

זאת ועוד: "אין להתעלם מגורם המורל" הן מבחינת הצבא והן מבחינת מתיישבי הספר:

אם מתחשבים אנו במה שאומרים בלונדון, וושינגטון וניו-יורק, עלינו קודם כל להתחשב במה שאומר יוסף מזרחי ושלמה אלקבץ הנשלחים על-ידינו למקומות כאלה שאין למוש מהם. בשביל יהודים כאלה עובדה היא כי [מסתננים] נכנסים לילה לילה, גונבים והורגים...

אילמלא בוצעו פעולות גמול – הוסיף והסביר שרת – היו מתיישבי הספר מתרשמים כי שרי הממשלה "אדישים" לגורלם והיו נוטשים את היישובים. "יש כאן זרם דעת-קהל שאי-אפשר לעמוד בפניו וממשלה אינה יכולה להתעלם ממנה אם רוצה היא לשלוט בעניינים ולא לאבד את הקרקע מתחת לרגליה". ועם זאת הזהיר:

יש להמעיט ולרסן מעשי תגובה... [אך] ישנן די סיבות להניח, כי מעשי תגובה מדרבנים גם את הערבים וגם את המעצמות לחפש פתרון כללי לבעיית מצב הגבולות... עם זאת ברור לנו כי תגובה העוברת את מסגרת הפגיעה הישירה בקן המתקיפים ... שכרה יוצא בהפסדה.

באחת, סיכם שרת, "העניין מורכב ודרוש שיווי משקל עדין, אולם אי-אפשר... רק למנוע או לאסור... על מעשי תגובה בכלל".³⁹

חודש לפני כן הגדיר שרת את מדיניותו כ"התאפקות ושיקול ומידיניות מאוזנת בין איום בכוח וגיוס סעד בינלאומי".⁴⁰ את "המדיניות המאוזנת" הזאת אמר לממש משנתמנה רשמית לראש הממשלה בינואר 1954.

לחלקים נוספים של הפרק

בן גוריון ושרת: צמיחתן של שתי אסכולות מדיניות בממשלת ישראל (פריט זה)
יחידה 101
קביה

הערות שוליים:

1. מ' שרת, "ישראל וערב – מלחמה ושלום", אות, ספט' 1966, קטעים מהרצאה בבית ברל, אוק'-נוב' 1957.
2. "הרצאת הרמטכ"ל – נתונים להערכת המצב ל-1956", ר/אלוף דיין, 15.1.56.
3. A.R. Moore (British Embassy, Tel Aviv) to A.D. M. Ross Estern Dept., FO 16.6.53, PRO FO 371-104784.
4. למשל, ר' "כינוס צירי ישראל", 7-23.7.50, הרצאת דיין, ג"מ-מ"ח 2463/2. S. R. Tyler jun. (Jerusalem) to SecStat, 29.9.52, NA RG 59, Stat Dept. Records, LM 59, Palestine and Israel, International Affairs, Roll I.
5. שרת, יומ"א, כ"א 81-80, תרשומת ל- 26.10.53.
6. יוב"ג, תרשומת ל11.8.53, אב"ג.
7. שם, תרשומת ל27.2.54, אב"ג: שרת, יומ"א, כ"ב 377-376, תרשומת ל-27.2.54; "פקודת מבצע 'זיתים' מס' 1", אג"ם/מבצעים אל תפוצה ג'- 1,2,5,8 ומג"ד 890, 27.2.54, א"צ 19//8/56. ראשי מערכת הבטחון המשיכו לחפש תירוצים לכיבוש שטחים בגבול הסורי. ביוני 1955, למשל, הכין אג"ם/מבצעים שלוש גרסות למיבצע "בזלת" (1, 2 ו-3), שעל-פיהן היה צה"ל אמור "לנצל את המצב הפנימי בסוריה ולהשתלט" על "האזורים המפורזים" או לחילופין על "הרמה הסורית" או על "מקורות הבניאס" ר' "תכנון מיבצעי 'בזלת'", אל"מ יוסף איתן, ראש מחלקת מבצעים/אג"ם, אל פיקוד צפון/אג"ם, 14.6.55, א"צ 14//637/56.
8. שרת, יומ"א, כ"א 332-331, תרשומת ל- 31.1.54.
9. שרת, יומ"א, כ"ד 996, 1024, תרשומות ל-16 ול-28 במאי 1955.
10. טיילר, קונסול ארה"ב בירושלים, הגדיר את המדיניות ה"אקטיביסטית" כ"התעלמות שחצנית מן העולם, מקובעת בעצמה" (Tyler to State. Dept., 16.1.54, NA RG 59' LM 60" Roll 3).
11. "Memorandum of Conversation" (Eban' G. Lewis) 18.7.51, NA RG 59, LM 60, Roll 1.
12. בן-גוריון במכתב :לחברים" בכירים במפא"י, 28.6.56, אב"ג. מכתב זה לא הסביר מדוע הניח בן-גוריון את שרת לימינו כעוזרו העיקרי והפקיד בידיו את האחריות לניהול יחסי החוץ המורכבים של התנועה הציונית ומדינת ישראל במשך יותר מ-20 שנה, או מדוע לא התנגד לבחירת שרת לכהונת ראש ממשלה.
13. Tyler to State. Dept., 16.1.54, NA RG 59, LM 60, Roll 3.
14. Morris, 1948 and After, essay 4 passim.
15. מוריס, לידתה, 332.
16. שם, 325.
17. שר החוץ אל ראש הממשלה, 21 ו- 19 ביוני 1949; שרת אל שילוח, 14.7.50 – שניהם בג"מ-מ"ח 2402/12.
18. פרוטוקול ישיבת סיעת מפא"י בכנסת עם חברי מזכירות המפלגה, 18.6.50, אמ"ע 11-1-3.
19. ר' למשל, Tyler to State Dept., 1.4.53, NA RG 59, LM 60, Roll 2 , המציין את "דעתו של שרת, ששימוש בכוח הוא המדיניות הטובה ביותר כלפי הערבים".
20. ר' למשל, M. B. Davis (Tel Aviv) to SecState, 30.4.51, NA RG 59, LM 59, Roll 2, העומד על "צערו הרב" של שרת על פשיטת הגמול האחרונה – ככל הנראה בשרפאת: "[מזכ"ל או"ם טריגווה] לי התרשם, ששרת ניצב מול בעיה קשה במאבקו בהשפעה המזוהה של ר/אלוף ידין על רה"מ [בן-גוריון]".
21. A. R. Walmsley (Jerusalem) to M. T. Walker, British Legation (Amman), 9.1.52, PRO FO 371-98490.
22. "A Note on the Situation in Jorden 1st July 1952", Glubb, PRO FO 371-98861.
23. "Memorandum of Conversation" (Sharett, Assistant Secretary of State Byroade, etc.), Washington DC, 20.6.52, NA RG, LM 59, Roll 5. שרת הוסיף, כי "הוא בילה שנתיים מחייו בכפר ערבי והוא לא רק מחבב אותם אלא גם מיטיב להכירם".
24. Davis to SecState. 20.7.52, NA RG 84, Tel Aviv Embassy, Classified General Records, 1950-2, 321.9, Israel-Transjordan, Box 6.
25. Davis to SecState, 31.7.52, NA RG 84, 321.9 Israel-Transjordan, Box 6.
26. אבן (וושינגטון) אל מנכ"ל משה"ח, 16.3.53, ג"מ-מ"ח 2432/3.
27. "פרטיכל ישיבה שהתקיימה במשרד שר החוץ ביום 2.2.53", ג"מ-מ"ח 4373/15.
28. יוב"ג, תרשומות ל- 11 ול- 18 באוג', 1953, אב"ג.
29. שרת, יומ"א, כ"א 39, תרשומת ל-15.10.53.
30. שם, כ"א 50, תרשומת ל- 18.10.53.
31. שם, כ"א 80, תרשומת ל- 25.10.53; G. Rafael, Destination Peace: Three Decades of Israeli Foreigm Policy (New York, 1981), 34.
32. שרת, יומ"א, כ"א 91, תרשומת ל- 28.10.53.
33. שם, כ"א 202, תרשומת ל- 29.11.53.
34. שם, כ"ג 705, תרשומת ל- 6.2.55; כ"ד 1048, תרשומת ל-7.6.55. לפי שדווח, הגדיר דיין באסיפה פומבית את מדיניות שרת כ"התרפסות" לפני מעצמות המערב וקרא ל"מרד" במדיניות הממשלה.
35. שם, כ"ד 932, תרשומת ל- 14.4.55.
36. שם, כ"א 132, תרשומת ל- 10.11.53.
37. Evans to Eden, 8.12.53, PRO FO 371-111057.
38. שרת, יומ"א, כ"ד 1025, תרשומת ל- 28.5.55.
39. "תמצית דברי שר החוץ בהתייעצות שהתקיימה במשרד החוץ ביום 12.4.54", 30 באוג' (אולי צ"ל אפריל) 1954, ג"מ-מ"ח 2448/15
40. שרת, יומ"א, כ"ב 417, תרשומת ל- 18.3.54.

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel