תולדוט אתר ההיסטוריה - מלכותו של אגריפס הראשון

גם בתקופת השלטון הישיר של הרומאים ביהודה, לאחר הדחתו של ארכלאוס מתפקידו כאתנארך של יהודה בשנת 6 לספירה, נודעה חשיבות מיוחדת לנסיכים מבית הורדוס בעיני שליטיה של רומא. העידן היוליוקלודי בתולדות הקיסרות הרומית היה תקופה, שבה עדיין נזקק השלטון הרומי לשירותם של בני השושלות המקומיות ברחבי הקיסרות, כדי לקיים את הסדר והביטחון בחלקים רגישים של הממלכה. ביחוד בלט מבחינה זו האיזור שגבל במלכות הפרתים, בת תחרותה של הקיסרות הרומית בדורות ההם.

בין השושלות המזרחיות המקומיות, ששיתפו פעולה באופן מתמיד עם השלטון הרומי, תפס בית הורדוס מקום ראשון במעלה. בין האישים הבולטים, שיצאו מקרבו, היה הורדוס-אנטיפס. שעה שביהודה משלו כבר נציבים רומיים, בני מעמד הפרשים, המשיך הורדוס-אנטיפס לשמש כטטרארך של הגליל ושל עבר הירדן היהודי עד לשנת 39 לספירה ופיליפוס אחיו שלט בשטחים הצפוניים-מזרחיים של עבר הירדן עד לשנת 34 לספירה. להורדוס-אנטיפס ניתנה על-ידי הרומאים האפשרות להעלות את יוקרתו גם מחוץ לארץ-ישראל והוא קיים קשרים הדוקים גם עם ערים יווניות שמחוץ לתחומו המצומצם של המזרח הקרוב. באיים יווניים, כגון קוס ודילוס, נשתמרו כתובות המעידות על כך, שהורדוס-אנטיפס קיים יחסי ידידות עם מקומות שונים בעולם היווני.¹ הכתובת מקוס היא כתובת הקדשה פרטית מצד אדם המיודד עם אנטיפס. ואילו הכתובת מדילוס היא כתובת רשמית מטעם העם האתונאי ותושבי האי לכבודו של הורדוס הטטרארך בן הורדוס המלך. קשרים אלה היו המשך ליחסיו הידידותיים של הורדוס אביו עם העולם היווני. נדמה שלשיא השפעתו הבין-לאומית הגיע הורדוס-אנטיפס בסוף ימי שלטונו, כשמילא תפקיד דיפלומטי חשוב בהפגת המתיחות שבין מלכות הפרתים ובין הקיסרות הרומית.² בשעה שהתנהל המשא ומתן בין ויטליוס נציב סוריה ובין ארטבאנוס מלך הפרתים, אירח הורדוס את שניהם באוהל על גשר, שנבנה באמצע נהר הפרת. לאחר הצלחת המשא ונתן הזדרז אנטיפס להודיע על כך לקיסר טיבריוס עוד בטרם הספיק לעשות זאת נציב סוריה ויטליוס.³

מעניינת במיוחד היא העובדה, שהשלטונות הרומיים החלו לראות בבית הורדוס שושלת ידידותית, שאפשר להזקק לה לצרכיה המדיניים של רומא גם מחוץ לתחומה של ארץ ישראל, ובעיקר בסוריה ובאסיה הקטנה. כך למשל, נתמנה אחר כך הורדוס, אחיו של אגריפס למלך בכאלקיס (שנת 41 לספירה), ולאחר מותו בשנת 48 ירש את מלכותו לזמן מסויים אגריפס השני. כן קיבל לידיו טיגראנס, בנו של אלכסנדר בן הורדוס, שנשא בשעתו לאשה את גלאפירה בת מלך קפדוקיה את מלכות ארמניה.⁴ בן אחיו של טיגראנס זה, שאף הוא נקרא טיגראנס, הומלך שוב בידי נירון על ארמניה.⁵ אולם בדרך כלל יש לציין, שצאצאיו של אלכסנדר בן הורדוס מאשתו הקפדוקית התרחקו מהיהדות ואין אנו שומעים על איזו שהיא הזדמנות שבה התערבו הללו לטובת אינטרסים יהודיים. למלכות במרחקים זכה גם אריסטובולוס, בנו של הורדוס מכאלקיס, שהומלך למלך על ארמניה הקטנה.⁶

בתור מלכים בעלי ברית תפסו השליטים מבית הורדוס, בין אלה שבארץ-ישראל ובין אלה שמחוצה לה, מקום נכבד בין הסוג הזה של מושלים. בדרך כלל, ראה השלטון הרומי ברצון התקרבות וקשרים בין המלכים השונים בעלי הברית. כך רואים אנו שגם מושלי בית הורדוס מתחתנים בבתי המלכים האחרים, נוסף לנשואים הפנימיים בתוך הבית עצמו. הורדוס-אנטיפס, למשל, נשא לאשה את בתו של מלך הנבטים;⁷ אריסטובולוס, אחי אגריפס הראשון, נשא לאשה את בת מושל אמסה.⁸ נשים אלו, לכשנישאו לשליטים יהודיים, נהגו להתגייר. מאידך גיסא, אנו רואים, שגם נסיכות מבית הורדוס היו נישאות למושלים נכריים, אך במקרים אלה היו מתנים את הנישואים בגיורם של הללו. דרוסילה אחותו של אגריפס השני נישאה לעזיז מושל אמסה לאחר שהמועמד הקודם לנישואים אפיפאנס מלך קומאגיני סירב להתגייר – ואילו ברניקי נישאה לפולמון מקיליקיה.

את עיקר כוחם והשפעתם שאבו כמובן בני הורדוס מקשריהם עם השלטון הרומי, שלו היו חייבים תודה בעד מעמדם הרם ושלו גם סייעו מבחינה צבאית בכל הזדמנות, גם אם מול רומא עמדה האומה היהודית. רק אחד מבני בית הורדוס, הוא אגריפס הראשון, הגיע בסוף חייו להזדהות, כמעט גמורה, עם האינטרסים של היהודים, אף כשהדבר סיכן את מעמדו בקיסרות הרומית. בדרך כלל, היו היחסים בין בני הורדוס מכאן ובין הממשל הרומי מכאן הדוקים ביותר. בני הורדוס נהגו גם להחזיק מעין באי כוח ונציגים אישיים ברומא, שמתפקידם היה להעמידם על המתרחש בבירה ולקשר ביניהם ובין השלטון הרומי. כמה מבני בית הורדוס הגיעו להתמזגות בחברה הרומית הגבוהה. כבר אחותו של הורדוס עצמו קיימה יחסי ידידות עם הקיסרית ליוויה. בתה ברניקי, שהיתה אמו של אגריפס הראשון, היתה מיודדת מאד עם אנטוניה, אחת הדמויות בעלות ההשפעה הרבה ביותר בחברה הרומית הגבוהה, שכן היתה היא גיסתו של הקיסר טיבריוס, סבתו של גיוס קאליגולה ואמו של קלודיוס. קשרים אלה היו אחר כך לתועלת לאגריפס בן ברניקי. בני הורדוס הפכו גם למעין נציגיה של האומה היהודית בפני המלכות, גם כשלא היו שליטים ביהודה עצמה. ארבעה מהם פעלו בירושלים של ימי פילאטוס והתנגדו לו בעניין הצבת המגינים בירושלים.⁹ אגריפס הראשון הוא ששידל את קליגולה, שלא יחלל את המקדש. אותו אגריפס ואחיו הורדוס מכאלקיס הם שהניעו את קלודיוס להוציא פקודה לטובת היהודים באלכסנדריה ובסוריה;¹⁰ אגריפס השני, בסיועה של אגריפינה אשת קלודיוס, השפיע על הקיסר שיכריע לטובת היהודים בסכסוכם עם השומרונים. הוא גם השפיע על קלודיוס שיקבל החלטה לטובת היהודים בעניין הפיקוח על בגדי הכהן הגדול.¹¹ כשרצו היוונים שבאלכסנדריה לפגוע בשלטון הקיסרים הרומים ולתאר אותו כמושפעים מיהודים או כמוקפים יהודים רמזו ליחסים בין הקיסרות הרומית ובית הורדוס. רמז להשפעה יהודית זו נמצא באחד הקטעים מעלילות קדושי אלכסנדריה, המבטאים את מגמותיה של השכבה העליונה של יווני אלכסנדריה. איסידורוס הגימנסיארך האלכסנדרוני מטיח כלפי קלודיוס שהוא בנה של שלומה היהודיה. זוהי ללא ספק אחותו של הורדוס, ידידתה של הקיסרית ליוויה ואם ברניקי ידידת אנטוניה.¹²

על הרקע הזה של המדיניות הקיסרית הרומית, שנסתייעה במלכים בעלי ברית, של המעמד המיוחד שממנו נהנה בית הורדוס כנציג האומה היהודית וכתוצאה מקונסטלציה מדינית ואישית שנתהוותה בימי גאיוס קליגולה וקלודיוס, יש להבין את מלכותו של אגריפס הראשון.¹³

ימי מלכותו של אגריפס הראשון הם ימי הזוהר האחרונים של האומה היהודית בארץ-ישראל לפני המרד הגדול. מלכותו גם מהווה את הניסיון הרציני ביותר שנעשה בפועל על-ידי הקיסרות הרומית לפשר בין השלטון הרומי ובין האומה היהודית על-ידי כך, שלזו ניתן מלך כלבבה.

כבר בימי שלטונו הקצרים של גיוס קליגולה הזדקר אגריפס כאישיות המדינית הבולטת ביותר בקרב יהודי הקיסרות הרומית. תולדות חייו ידועות לנו יותר טוב מאשר תולדותיהם של אישים יהודיים אחרים, בני אותם דורות, וזה בעיקר הודות להרצאה המפורטת שנשתמרה ב"קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו.¹⁴ אגריפס שנולד בשנת 10 לפה"ס, היה בנו של אריסטובולוס בן הורדוס ומרים החשמונאית מנישואיו עם ברניקי, בת אחות המלך. הוא נתחנך בילדותו ברומא ועל-ידי כך ניתנה לו ההזדמנות לחדור לחוגי החברה הרומית הגבוהה. בין השאר התידד עם דרוסוס בן הקיסר טיבריוס ונתמך הרבה על-ידי אנטוניה הנ"ל, ששמרה אמונים לזכר ידידותה עם ברניקי, אם אגריפס. עם חבריו של אגריפס שנים אלו נימנה קלודיוס, בנה של אנטוניה,¹⁵ שעתיד היה לאחר שנים להיות קיסר. בשבתו ברומא נהג אגריפס בבזבזנות, ובעיקר לאחר מות אמו. במיוחד שימשו העבדים המשוחררים של הקיסרים מטרה לפזרנותו. תוך זמן קצר נשאר מחוסר כול ונמצא במצוקה נוראה ומה גם שבינתיים (23 לספירה) מת ידידו דרוסוס, והקיסר טיבריוס גזר על ידידי בנו המת, שלא יבואו לראות פניו, כדי שלא לעורר בלבו געגועים לבנו. נראה גם שעלייתו של סיאנוס (Seianus) האנטי-יהודי, ששלט עתה ברומא בצידו של הקיסר, אף היא לא היתה נוחה להתקדמותו של אגריפס. כך נאלץ אגריפס, ששקע בחובות, לעזוב את רומא לאחר שהות של שנים רבות בבירת הקיסרות, ושם פניו ליהודה מולדתו, שאבד לו הקשר עמה זה זמן רב.¹⁶

ביהודה לא נהנה אגריפס מכל מעמד רשמי, ומצבו החומרי הקשה, וודאי, שלא הוסיף ליוקרתו. הוא קבע את מושבו במלתה, בדרום, ששם כנראה היתה לו אחוזה, שעברה לו בירושה,¹⁷ היה שרוי במצב רוח של יאוש, וניצב על סף ההתאבדות. רק העידוד, ששאב מאשתו קיפרוס, אף היא נכדה של הורדוס,¹⁸ הוא שעמד לו בעת צרה והחזיר לו במידת מה את רצון החיים. אשתו פנתה גם לעזרת אחותו הרודיאס, שהיתה נשואה לטטרארך הורדוס-אנטיפס. זה האחרון מינה את אגריפס לאגוראנומוס בטבריה. אולם, במשתה שנערך בצור, התגלע ריב בין שני הגיסים. אנטיפס פגע בכבודו של אגריפס על-ידי, שרמז על מצבו הנחות, ואגריפס, שנעלב מדבריו, עזב את הגליל ופנה לסוריה, ששם כיהן כנציב פומפוניוס פלאקוס, ידידו משכבר הימים, עוד מימי שהותו ברומא. במחיצתו של פלאקוס בסוריה נמצא כבר קודם אחיו של אגריפס, אריסטובולוס, שהיה עויין לו והיצר את צעדיו. התחרות זו בין האחים הביאה לבסוף גם לניתוק היחסים בין פלאקוס לאגריפס. כעילה לכך שימשה התערבותו של אגריפס אצל נציב סוריה בעניין סכסוך גבולות שפרץ בין בני דמשק ובני צידון. כיוון שבני דמשק ידעו את רוב השפעתו של אגריפס אצל נציב סוריה, שיחדו אותו בכסף למען יפעל לטובתם אצל הנציב. אריסטובולוס הלשין על כך לפני פלאקוס ואגריפס נאלץ לעזוב את סוריה ולהמשיך בנדודים.¹⁹

אגריפס נמצא שוב במצוקה איומה. הוא גמר אומר לשוב לאיטליה. בסיועם של עבדים משוחררים שלו ושל אמו השיג את הכספים הדרושים והתעתד להפליג מנמל אנתדון שבדרום הארץ, אלא שכאן קם לו לשטן הרניוס קאפיטו, הפרוקוראטור של יבנה. הלז ניסה לעצור אותו ממש לפני ההפלגה בגלל חוב שחב לאוצר הקיסר.²⁰ ברם, אגריפס הצליח להמלט ולהגיע לאלכסנדריה.²¹ כאן עלה בידו להשיג הלוואה אצל אלכסנדר האלבארך, ששימש פעם גם כפרוקוראטור של אנטוניה, מיטיבתו של אגריפס. ההלוואה בחלקה נמסרה לו מיד ובחלקה הובטחה לו לכשיגיע לנמל פוטאולי שבאיטליה. לאחר שהגיע לשם, התקשר באמצעות מכתב עם הקיסר טיבריוס, שהזמינו לבקר אצלו באי קפרי, שבו התגורר בשנים אלו. אמנם אגרת ששוגרה בידי קאפיטו שיבשה לזמן קצר את היחסים שבין הקיסר לאגריפס, אולם בסיועה של אנטוניה גיסתו של הקיסר, שילם את החוב, שהגיע ממנו לאוצר הקיסר והיחסים בינו לבין הקיסר באו על תיקונם.²²

הקשרים עם אנטוניה היו כרוכים גם בהתחברות אל נכדה גאיוס קליגולה, הקיסר לעתיד. אולם התחברות זו והתבטאות בלתי זהירה מצדו של אגריפס, שבה הובעה משאלה למותו של טיבריוס ולעלייתו של גאיוס על כסא המלכות, הביאו אותו כמעט עד לסף האבדון, שכן הרכב שלו, שסרח, הלשין עליו לפני טיבריוס והקיסר ציווה לאסרו,²³ רק מותו של טיבריוס (16 במארס 37 לספירה) גרם לשינוי רציני לטובה במעמדו של אגריפס. ידידו הותיק גאיוס נתקסר, שחרר את אגריפס והעניק לו כתר מלכות, בהמליכו אותו על נחלתו הקודמת של פיליפוס דודו.²⁴ במקום כבלי הברזל ניתנה לו שרשרת זהב באותו משקל.

עצם המלכתו של אגריפס לא היווה צעד יוצא דופן במדיניותו של הקיסר גאיוס בראשית ימי מלכותו. כך, למשל, אנו יודעים שביטל את סידוריו של טיבריוס בקומאגיני, חיסל בה את המשטר הפרובינציאלי, וחידש בה את המלכות על-ידי המלכתו של אנטיוכוס.²⁵ הוא אף הוסיף לו שטחים בדרום אסיה הקטנה ואף פיצה אותו על הפסדיו הכספיים בעד השנים שלא שימש במלכות.²⁶ כן המליך גאיוס שנים מהנסיכים התראכיים, שהתחנכו יחד אתו, את פולמון ואת קוטיס על ממלכות באסיה הקטנה, את פולמון על פונטוס ואת קוטיס על ארמניה הקטנה.²⁷ אחיהם, רוימוטאלקס השלישי, הומלך בתראכיה עצמה. כמו כן הפך שוהם לשליטם של היטורים, בחסדו של גאיוס.²⁸

אגריפס נהייה עתה לאחד האישים החשובים בחברה הרומית וזכה בה להשפעה שלא זכה שום יהודי לפניו, או לאחריו.²⁹ בעוד שסבו הורדוס היה בעיני החברה הרומית הגבוהה רק אדם מהחוץ, שהעריכו אמנם את כשרונותיו ואת שירותיו, אך יחד עם זאת הסתייגו ממידותיו הברבריות, התהלך אגריפס עם גדולי רומא כאחד משלהם לכל דבר, לחיוב ולשלילה. אך נדמה, שדווקא העובדה שהכיר מקרוב, לפני ולפנים, את החברה והמדיניות הרומית על כל חולשותיהן, על שלטון העריצות שאפיין אותו ועל הקפריזות של הקיסרים ובני ביתם, היא שמסבירה, אולי יותר מכל, גם את הסתייגותו בסוף ימיו מהזדהות מלאה עם רומא. בין כל גדולי בית הורדוס היה למעשה אגריפס המדינאי היהודי המובהק ביותר והאדם שלפחות בשנות חייו האחרונות העמיד את האומה היהודית וטובתה בראש מאוויו. שבע שנות גדולתו של אגריפס הראשון, השנים האחרונות לחייו, שיקפו את הזדהותו של האיש עם האומה היהודית, כפי שהבין את צרכיה, ופעילותו המדינית-ציבורית נעשתה מתוך הבנה והתאמה עם רוב בני האומה ומנהיגיה המוכרים.

בשנת 38 לספירה קיבל אגריפס רשות מהקיסר לצאת לארץ מלכותו. בדרך נתקבל בהתלהבות ובכבוד מלכים על ידי היהודים שבאלכסנדריה, אך ביקורו שם היווה גם עילה להתלקחותן של מהומות אנטי-יהודיות בכרך הגדול. הופעתו של אגריפס כמלך בצפון הארץ וודאי עשתה רושם רב על בני הדור ההוא, שהרי היה בכלל המלך היהודי הראשון לאחר הפסקה ארוכה של למעלה מארבעים שנה. הגלייתו של הורדוס אנטיפס בשנת 39 לספירה פתחה פתח להרחבת תחום שלטונו של אגריפס, ובשנת 40 לספירה סופחו הגליל ועבר הירדן למלכותו של אגריפס.³⁰ כתוצאה מכך נהייה אגריפס למלכו של חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית של ארץ-ישראל. אין לנו ידיעות על מה שפעל אגריפס כמלך בצפון הארץ. באותו פרק זמן היה גם עסוק בביטול גזירות קליגולה. בעניין זה שם הוא על כף המאזנים את עתידו המדיני, את מלכותו ואף את חייו, עד שעלה בידו, ולו רק באופן זמני וחלקי, להעביר את רוע הגזירה, גאיוס נענה לידידו והסכים שלא להעמיד את הפסל במקדש שבירושלים, ואל יהיה הסיכון קל בעינינו. ביחוד נשכיל להעריכו, אם נתן את דעתנו על כך, איך שנהג גאיוס במלכים אחרים ובתוכם גם ידידו אנטיוכוס מקומגיני, שנושל על-ידו מהמלכות, או בתלמי מלך מאורטניה, שהוצא על-ידו להורג. גם מיתרידת מלך ארמניה סולק על-ידו ונאסר.³¹

בזמן הריגתו של גאיוס קליגולה (24 בינואר 41 לספירה) שהה אגריפס ברומא. כאן נגולו לפניו אופקים נרחבים לפעילות מדינית בעלת משמעות לכלל הקיסרות. אנשי הצבא העלו את קלודיוס, דודו של גאיוס על כסא הקיסרות. חוגים חשובים בסינאט הרומי השתעשעו ברעיון שאפשר יהיה לחדש את משטר הרפובליקה. נדמה היה, שהדברים יגיעו לכלל סכסוך מזויין. בשלב זה של המאורעות מילא אגריפס תפקיד חשוב בתיווך בין הצדדים.³² עם קלודיוס התהלך כבר אגריפס בידידות משכבר הימים וכעת נזדמנה לו שעת הכושר לקנות את לבו במעשה בעל ערך.

שירותיו של אגריפס זכו לגמול נאות מצדו של קלודיוס לאחר שנכונה המלוכה בידו. במסגרת ההסדר הכולל של הקיסרות קבע קלודיוס גם את מעמדן של המלכויות השונות של בעלי הברית. הוא החזיר את שלטונו של אנטיוכוס בקומגיני ואת שלטונו של מתרידת בארמניה. מפולמון נטל את השטחים הקודמים ותמורתם העניק לו שטחים בקיליקיה.³³ במסגרתו של הסדרים אלה הרחיב קלודיוס גם את גבולות מלכותו של אגריפס שאליה צירף את יהודה (כולל אדום) והשומרון. אגריפס נתמנה אפוא למלך על ארץ-ישראל כולה, המשטר הפרובינציאלי הרומי ביהודה נתבטל לחלוטין לאחר קיום של שלושים וחמש שנים ונתחדשה למעשה מלכות יהודה בהיקפה הטריטוריאלי מימי הורדוס. אמנם כמה מהערים היווניות הותיקות כגון גדרה ועזה לא סופחו שוב למלכות יהודה ונשארו תחת שלטונו של נציב סוריה, אולם לעומת זאת נתרחבו גבולות הממלכה בצפון.

היחסים שבין קלודיוס לאגריפס קיבלו גושפנקא רשמית וחגיגית. ברית נכרתה בפורום ואדיקט של קלודיוס הודיע לעם הרומי את דבר ההענקות הטריטוריאליות שהוענקו לאגריפס. הדברים נחקקו על לוחות נחושת והופקדו בקפיטול. אחיו של אגריפס הורדוס הומלך על מדינת כאלקיס. שני האחים קיבלו רשות מהקיסר לבוא לסינאט ולהודות לו על חסדיו בלשון היוונית.³⁴

עם המלכתו של אגריפס על ארץ-ישראל כולה וביטול קיומה הנפרד של הפרובינציה יהודה לא פסקה הזיקה בין יהודה והפרובינציה סוריה כפי שהדברים נתפתחו כבר בימי שלטון הנציבים הראשונים. היה זה מאד נוח לאגריפס שבשנת 41 עדיין שלט בסוריה פובליוס פטרוניוס, האיש שפעל כה רבות למען יהודי הארץ בזמן של גזירות קליגולה. ואכן זמן קצר לאחר שובו של אגריפס לארץ נתעורר צורך דחוף בפעולה מצידו של נציב סוריה. הדבר היה כרוך במאורעות שנתרחשו בעיר דאר. עיר זו הדרומית לכרמל לא נכללה אמנם במלכות אגריפס, אם כי נמצאה בקרבתה. על אף מותו של גאיוס קליגולה חידשו בני העיר הנכריים את מעשי ההתגרות ברגשות הדתיים של האוכלוסיה היהודית במקום. הם הביאו פסל של הקיסר והציבוהו בבית הכנסת שבעיר. אגריפס עמד מיד על הסכנה הרבה החבויה בהתגרות, שכן הזכיר המעשה את המאורעות הגרועים ביותר של ימי קליגולה, פגע בדת היהודית וביטא זלזול גמור במאמיניה. אגריפס פנה אל פטרוניוס שינקוט באמצעים נמרצים נגד המתפרעים. נציב סוריה הגיב בתקיפות נגד תושבי דאר. הוא הטיל על אחד מקציניו את התפקיד לאסור את האשמים והתרה בראשי העיר שיקפידו על כך שבעתיד לא יופרע איש בעירם לחיות לפי מנהגיו.³⁵ יש לציין שבאיגרתו הרשמית של פטרוניוס לדאר הובלטה גם אישיותו של אגריפס. במרוצת הזמן, משנתמנה נציב חדש בסוריה ויביוס מארסוס לא שררו יותר יחסים לבביים בין מלך יהודה ובין הנציב. לשינוי הזה היו גם תוצאות מסוימות בהתפתחות המדינית של השנים הקרובות.

האומה היהודית היתה גאה על מלכה אגריפס. מקורה של גאווה זו היה נעוץ לא רק בעובדה ששליט יהודי הגיע למרום המעלה וזכה ליוקרה כה רבה ובכך שהשתדל למלוך בהתאם לרצונה של האומה, כי אם גם בגלל ההכרה של רבים שהוא לא רק נכדו של הורדוס, כי אם גם יורשם של בני חשמונאי ומלך יהודי לכל דבר.³⁶ ההשוואה שמשווה יוסף בן מתתיהו את הורדוס עם אגריפס³⁷ דומה שהיא משקפת את ההערכה הרווחת בחוגים רחבים של האומה. "מלך זה (כלומר אגריפס) היה מטיבו עושה טוב במתנותיו ומשתדל להיות נדיב... ולא היה דומה בשום דבר להורדוס המלך שלפניו... שכן ההוא היה בעל טבע מרושע, קיצוני בנקמתו וללא מעצורים ביחס לשנואים עליו, והיתה זו דעה כללית שההלנים היו חביבים עליו מהיהודים. את ערי הנכרים קישט על-ידי מתנות כספים ובניית מרחצאות ותיאטראות במקומות שונים. בערים אחרות הקים מקדשים ובאחרות סטווים. אולם את אף אחת מערי היהודים לא זיכה אפילו בבניין קטן וגם לא במתנה הראויה להיזכר. ואילו אגריפס היה בעל טבע נוח ועושה טוב במידה שווה לכולם. הוא היה נוהג בנכרים מתוך אהבת הבריות והושיט להם את ידו הנדיבה, אך באופן פרופורציונאלי היה יותר טוב ויותר רגיש כלפי עמו. ישיבתו בירושלים, ישיבת קבע, היתה נעימה עליו והוא שמר בטהרה על חוקי האבות. הוא התנהג אפוא בטהרה גמורה ולא עבר עליו אף יום אחד בטל מקרבן לפי החוק".

גם התקופה הממושכת ביחס של השלטון הרומי הישיר, הנגישות שהגיעו לממדים ניכרים בימי פילאטוס והאימים של תקופת גאיוס פקחו את עיני רבים לרווחה, לראות את היתרון הכרוך בכל זאת בקיומו של ממשל יהודי ולו רק עצמאי למחצה. אגריפס מצידו עשה את הכול כדי לנהוג כיהודי לכל דבר באיזורי הישוב היהודי שבתחומי ממלכתו והשתדל בכל האמצעים לרכוש את לב היהודים. את שרשרת הזהב שקיבל במתנה מהקיסר העניק לבית המקדש, הקריב הרבה קרבנות תודה, שילם מכיסו את דמי הקרבנות לנזירים ובדרך זו רכש את לב העם.³⁸ בדרך זו התמיד עד לסוף ימיו. הד לפופולריות שלו עולה גם מהמקורות התלמודיים שבעיניהם אגריפס המלך הוא שם דבר והרי הוא השליט היהודי היחיד המקובל על האומה מאז ימי שלומציון המלכה, ונראה שלאגריפס הראשון מכוונת גם המשנה המפורסמת בסוטה.³⁹

אמנם לא חסרו גם יהודים שדעתם נשארה בלתי נוחה מאגריפס והתנהגותו. אתם נימנה אדם בשם שמעון שהקהיל המון רב והטיח דברים כלפי המלך. שמעון זה טען שיש לאסור על המלך את הכניסה לבית המקדש, כיוון שאין הוא טהור. ההאשמה היתה כרוכה כנראה בנוכחותו של אגריפס במשחקי התיאטרון. אגריפס לא פגע בו לרעה כי אם השתדל להפיס את דעתו.⁴⁰

בצד רצונו של אגריפס לפעול מתוך הסכם עם החוגים הרחבים של האומה ובהתאם להשקפות השליטות בקרב הפרושים בלטה במלכותו של אגריפס גם המגמה לשתף פעולה עם האוליגרכיה המגובשת של הכהונה הגדולה. מבחינה זו לא נשתנה אפוא הרבה בהשוואה לתקופת הורדוס והנציבים הראשונים. אשר רק לדבר על כך שבתחילת מלכותו נתחדשה השפעתו של בית ביתוס. בית זה, שהיה ללא ספק הנכבד בין בתי הכהונה בימי מלכותו של הורדוס ושמעמדו נחלש במקצת בימי הנציבים הראשונים בהשוואה למעמד בית חנן, נתמך עתה ללא ספק בידי אגריפס. אגריפס הדיח את תיאו פילוס בן חנן, הכהן הגדול, שנתמנה בראשית שנת 37 לספירה בימי ויטליוס נציב סוריה וששימש בכהונה גדולה במשך ארבע שנים, כל העת שאגריפס היה מלך בצפון הארץ בלבד. אפשר שתיאופילוס לא גילה באותן שנים נכונות רבה לשיתוף פעולה עם אגריפס שעדיין לא מלך אז בירושלים – ואגריפס היה מעוניין כעת באיש משלו. במקום תיאופילוס מינה אגריפס לכהן גדול את שמעון קנתירס מבית ביתוס.⁴¹ חידוש זה של תפארת בית ביתוס היה המשך ישיר לידידות המסורתית שבין בית הורדוס לבית ביתוס. ברם, העלייה המחודשת הזאת של בית ביתוס לא הפכה להיות בלעדית. נראים הדברים שאגריפס הראשון, שפניו היו מועדות לפשרה בכל מצב, לא ראה אפשרות לוותר על הקשרים עם בית חנן החשוב שבבתי הכהונה הגדולה של תקופת הנציבים הראשונים ושוב מצא לנכון למסור את הכהונה הגדולה לבני בית זה. לאחד הדחתו של שמעון קנתרס הוצעה הכהונה הגדולה ליונתן בן חנן, ששימש כבר פעם בכהונה גדולה ושהיה אחד האישים הבולטים ביותר בתולדות בית חנן. הלז סירב לקבל את התפקיד ויעץ למסור את הכהונה הגדולה לאחיו מתתיהו.⁴²

כל השינויים הללו בכהונה הגדולה נתבצעו בעיקר בראשית ימי מלכותו של אגריפס הראשון בירושלים (לא יאוחר משנת 42 לספירה). אך גם מתתיהו בן חנן לא המשיך בתפקידו עד סוף ימי אגריפס, ותחתיו בא אליהו עיני.⁴³ על אף העובדה אפוא שמקובל לעתים לראות באגריפס הראשון מלך פרו-פרושי, אין אנו יכולים לגלות כל סימן לכך שניסה להחדיר יסודות פרושיים לתוך הכהונה הגדולה, גם בית חנן וגם בית ביתוס היו בתים צדוקיים מובהקים. אף אליהו עיני שלפי המשנה⁴⁴ היה בן הקייף, כלומר נימנה עם ביתו של יוסף קייפאס אינו חשוד כלל ועיקר על נטיות פרושיות. משתמע מכאן שמדיניותו של אגריפס, שהיתה מכוונת לקניית לב הפרושים, לא היה בה כדי לפגוע בסדר החברתי הקיים ובצורות שנתגבשו מימות הורדוס ואילך. במידה שהכניס שינויים נטו הללו להגביר מגמות וקשרים שרווחו עוד מימות הורדוס ובשום פנים לא היו בעלי אופי מהפכני.

ברור שהמלכתו של מלך מבית הורדוס על יהודה חיזקה את השפעת הבתים המקורבים לבית המלוכה. וודאי שאפשר להניח שבתים אלה מילאו תפקידים חשובים גם בימי הנציבים הראשונים, אלא שכעת נפתחו לפניהם אפשרויות נכבדות יותר. בין האישים האלה תפס מקום בראש חלקיהו הידוע בכינויו "הגדול"; בנו יוליוס ארכלאוס התארס עם אחת מבנות המלך,⁴⁵ אם כי הנישואים יצאו לפועל רק לאחר מות המלך. עם האישים הבולטים האחרים שהיו קשורים באופן הדוק לאגריפס נימנה סילאס רעהו של המלך בימי המצוקה והעוני. הלז נתמנה מפקד בצבא המלך בראשית ימי מלכותו. אך במהרה נשתבשו היחסים בין סיליאס ובין ידידו הוותיק אגריפס. הוא הודח מתפקידו ובילה את שארית ימיו במעצר, במקומו נתמנה חלקיהו.⁴⁶

כמלך יהודה לא זנח אגריפס את הקשרים עם יהדות התפוצות וביחוד עם המעמדות הגבוהים שבתוכה. תפקידו בתחום זה לא היה קשה ביותר, כיוון שהנכונות לקיום קשרים כאלה היתה הדדית וקשרים אלה אף עברו בירושה בבית הורדוס. אגריפס היה צריך רק להמשיך בהם ולטפחם. ידיעות ברורות יש לנו על היחסים בין האלבארך אלכסנדר ובין אגריפס שנתהוו זמן רב לפני התמלכותו של אגריפס. מרקוס בנו של האלבארך נשא כנראה כבר אז את ברניקי בתו, אם כי הנישואין נמשכו רק זמן קצר בגין מותו של מרקוס.⁴⁷

אגריפס ראה צורך לטפל גם בבעית התפשטותה של הנצרות. נראה שבעניין זה נהג ביד קשה ולא בהתאם לשיטה הפרושית, כפי שמצאה את ביטויה בנאומו המפורסם של גמליאל בסנהדרין.⁴⁸ התנהגותו כאן תואמת יותר את דרכם של ראשי הצדוקים מסוגו של חנן בן חנן. יעקב בן זבדי וכנראה גם אחיו יוחנן, מתלמידי ישו הראשונים, הוצאו להורג ופטרוס נחבש על-ידו בבית-הסוהר.⁴⁹

זה היה רק טבעי שאגריפס, שהיה מורגל למשרתים ועוזרים שלא נימנו עם בני הדת היהודית, נזקק לשירותם של כמה מהם גם לאחר עלייתו על כסא המלכות. ברם, אין מקום יותר לדבר בימיו על הגמוניה של יסודות יווניים בממלכה, מעין זו שאפיינה כל כך את מלכות אביו זקנו. אלפי "הלנים" לא משלו יותר בכיפה בשטחים היהודיים המובהקים של הממלכה ובזמנו אין אנו שומעים על אישים מסוגם של ניקולאוס ופטולמאיוס שתפסו עמדות מפתח בממלכה. אכן בעוד אגריפס שקד על פיוסם של נתיניו היהודיים וטיפוח קשרים עם החוגים שקבעו את הלך הרוח בירושלים הפך למלך יהודי לכל דבר ולנציג האינטרסים היהודיים בארץ-ישראל כולה. מאידך גיסא, בתור שליטם של אוכלוסין בלתי יהודיים היה חייב לקיים יחסים תקינים גם עם נתיניו אלה. בהתאם למסורת ארוכת הימים של בית הורדוס פעל אגריפס גם להאדרת שמו בקרב הערים הנכריות. אמנם אנו שומעים על סכסוך עם הערים צור וצידון⁵⁰ שבו היה נתון אגריפס בסוף ימיו. אולם יחסיו עם הקולוניה הרומית בריטוס (בירות) היו מצויינים. בעיר זו הקים בממון רב תיאטרון ואמפיתיאטרון שצריך היה לשמש מקום לעריכת משחקי גלדיטורים, ובתי מרחץ. את התיאטרון חנך על-ידי מופעים מוסיקליים. את פתיחת האמפיתיאטרון חנך על-ידי הבאתם של מאות זוגות גלדיטורים שאספם מקרב הפושעים שברחבי ממלכתו.⁵¹אנו רואים, אפוא, שבהמצאו מחוץ לסביבה היהודית נהג בחופש רב וללא התחשבות יתרה במסורת היהודית. הוא גם טבע את דמות דיוקנו או את דמות דיוקנו של הקיסר הרומי על מטבעות שנועדו לשימוש באיזורים הנכריים של ממלכתו. ברם, ברור שנמנע לעשות זאת על מטבעות שהיו צריכים לשמש את נתיניו היהודיים. על המטבעות מהסוג האחרון אנו מוצאים את דגם האפיריון במקום דמויות המלך או הקיסר.⁵² אף את מותו מצא בהצגת תיאטרון בקיסריה.

אגריפס לא הסתפק בגינוני השלטון השגורים אצל בני בית הורדוס בהדרגה החל המלך לבצר את מעמדו המדיני במזרח ואף להגביר את יכולת התגוננותם של נתיניו היהודיים וכוחם היחסי בארץ-ישראל לעומת כוח שכניהם. בכך חרג במידת מה מהמדיניות המסורתית של בני בית הורדוס שהיו בדרך כלל כלי שרת נאמנים של השלטון הקיסרי הרומי. קשריו האישיים עם רבים מבני החברה הרומית הגבוהה ובעיקר עם הקיסר קלודיוס, הפיחו בו תקווה שלא ידקדקו אתו על מעשיו ושתנתן בידו ההזדמנות אולי לעשות מעשים שמושלים אחרים לא יכלו להעלות על הדעת לעשותם מבלי שיבואו על עונשם. למעשה הצליח אגריפס בתכניותיו רק במידה מוגבלת. אמנם הודות לעובדת היותו הנכבד בין בני בית הורדוס ומכיוון שנהנה מידידותו של הקיסר זכה מלכתחילה ליוקרה רבה במזרח שעלתה אף על זו של הורדוס אנטיפס בתקופת השיא של השפעתו. כאמור נחל לעתים כשלונות בביצוע תכניותיו. אך ההבדל בינו ובין שליטים אחרים של הקיסרות הרומית, ויהיו אלה מן הנימנים על בית הורדוס או שליטים שלא מבית הורדוס, היה בכך שגם אם לא הצליח להוציא לפועל את כוונותיו, מכל מקום לא נענש על עצם התיכנון. כאן עמדה לו ידידותו עם קלודיוס.

דוגמה טובה למצבו זה של אגריפס ניתנה לנו בהכשלת ניסיונו לחזק את ביצוריה של ירושלים על-ידי הכללתה של "העיר החדשה" בחומה חזקה. יוסף בן מתתיהו מציין שאילו נתבצע הדבר היתה העיר הופכת לבלתי ניתנת לכיבוש. למטרה זו השתמש אגריפס גם בכספים הציבוריים היהודיים, כלומר בכספי המקדש. ברם, השלמת המלאכה נמנעה ממנו. מארסוס נציב סוריה הודיע על העניין לקיסר. הפעם התייחס קלודיוס בחשדנות לכוונותיו של אגריפס, ציווה עליו לחדול ממלאכת הבנייה. הלז נאלץ כמובן לציית לאחר שהוציא לפועל רק חלק זעיר מתכניתו.⁵³

מאורע אחר יש בו כדי להעמידנו על מגמותיו של אגריפס ועל הקשיים המדיניים שבהם היה שרוי. היות ואגריפס היה אולי החשוב ביותר בין כל המלכים הווסליים של רומא במזרח, שימש הוא מוקד משיכה למלכים האחרים שאישיותו קסמה להם. נתהוו קשרים הדוקים בינו ובין מספר מלכים במזרח הרומי. ביטוי לקשרים האלה היתה היוועדותם של המלכים בטבריה בירת הגליל. בין הבאים לכאן היה אנטיוכוס מקומגיני מהנכבדים שבין מלכי המזרח, איש שחזה מבשרו את תהפוכות המדיניות הקיסרית לאחר שהומלך בידי גאיוס, הודח על-ידי אותו קיסר עצמו והוחזר אל כסא מלכותו על-ידי קלודיוס, לבנו אפיפאנס הועיד גם אגריפס את בתו דרוסילה לאשה. בא גם סמפסיקראמוס שליט אמסה שבתו יוטאפה נישאה לאריסטובולוס אחי אגריפס⁵⁴ ואשר בנו עזיז עתיד היה לשאת שנים מספר לאחר מות אגריפס הראשון את דרוסילה הנ"ל לאשה משבטלו ארוסיה עם אפיפאנס. בא הנסיך התראקי פולמון מלך פונטוס.⁵⁵ לא נפקד גם מקומו של קוטיס אחי פולמון ומלכה של ארמניה הקטנה, אדם שלעתים ניסה לנהל גם מדיניות עצמאית ולא לרקוד רק לפי מקצב החליל הרומי,⁵⁶ ואחרון אחרון היה שם כמובן גם הורדוס מכאלקיס אחיו של אגריפס.

ועידת טבריה ריכזה אפוא את עיקר המלכים בעלי הברית של המזרח הרומי; מלכים שבהם היתה תלויה במידה מרובה הגנת האיזור בפני הפרתים. הועידה יכלה להוות את שיא תפארתה של מלכות אגריפס, שהפך למעין מנהיגם של מלכי המזרח הרומי. בדרך כלל ראו הקיסרים בעין יפה את התהוותם של קשרים חברתיים בין המלכים בעלי בריתם, אולם הפעם חרגו הקשרים מהרצוי למדיניות הרומית. אישיותו המיוחדת של אגריפס, האהבה שהיתה שרויה בינו ובין האומה היהודית – תופעה שלא היו רגילים לה בתולדות בית הורדוס – זכרון התסיסה היהודית בימי גאיוס קליגולה והחשש שהישובים היהודיים השונים יתאחדו בפעולה אחידה נגד רומא, האיום המתמיד על המזרח הרומי מצד הפרתים, כל אלה חברו יחד כדי לשוות לועידת טבריה אופי בלתי רצוי, בעיניו של ויביוס מארסוס נציב סוריה והאחראי להגנת המזרח מפני הפרתים. הלז חשש מקונסטלציה מדינית בלתי נוחה לרומא שתעודד את הצטרפותם של מלכי המזרח השונים לפרתים וליהודים במאמץ משותף נגד הקיסרות הרומית. רק לפני שנים מועטות הועלו חשדות נגד הורדוס אנטיפס שהוא זומם להתחבר לפרתים נגד הרומאים ומכין נשק למטרה זו. אגריפס נראה עתה בעיני מארסוס כאישיות העשוייה לגשר בין היסודות השונים והמכוונים נגד רומא.

יש גם לשים לב לכך שהמתיחות בין רומא ובין הפרתים לא פחתה בראשית ימי מלכותו של קלודיוס. שאלת השלטון בארמניה היוותה שוב את סלע המחלוקת. קלודיוס החזיר על כסא המלכות הארמני את מיתרידת. שהודח בשעתו בידי גאיוס, אך היתה נחוצה פעולה נמרצת מצידו של מארסוס נציב סוריה כדי למנוע התערבות מצד וורדאנס מלך הפרתים בארץ זו.⁵⁷ יש גם לזכור שבשנים אלו גויירה גם השושלת המלכותית של חדיב ובניה קיימו קשרים הדוקים עם ירושלים ואף שהו ופעלו בה.

בגלל כל השיקולים הללו לא היסס מארסוס לנקוט בצעדים מהירים נגד הועידה. הוא הופיע לפתע בטבריה והודיע לכל אחד מהמלכים שעליהם לעזוב את המקום מבלי להשתהות. המלכים צייתו לנציב והתפזרו כל אחד למקומו. אגריפס נפגע קשה מיחסו של מארסוס והתפתחו ביניהם יחסי איבה.⁵⁸

אגריפס מת בזמן שהותו בקיסריה תוך עריכת חגיגות מפוארות לכבוד הקיסר בשנת 44 לספירה⁵⁹ לאחר שבע שנות מלכות,שמתוכן מלך בשלוש האחרונות על ארץ-ישראל כולה. רגעי גסיסתו לוו על-ידי רגשי אהדה של בני העם היהודי, ואילו אנשי הצבא הנכריים בני סבסטי וקיסריה צהלו למותו ואף פגעו בכבודו ובכבוד בנותיו.⁶⁰

למעשה היותה מלכותו של אגריפס הראשון בארץ-ישראל רק אפיזודה חולפת בתולדות היחסים שבין הקיסרות הרומית והאומה היהודית. היא נשארה בזכר האומה כתקופת זוהר אחרונה לפני החורבן, אך לא היה לה כל השפעה רצינית על התפתחותה של ארץ-ישראל ולא קבעה בהרבה את התהליכים שפעלו במשטר ובחברה של ארץ-ישראל באותם דורות. גם כוחן היחסי של האוכלוסיה היהודית והנכרית בארץ ושיתופן באדמיניסטרציה ובצבא של הרומיים לא נשתנו. מבחינה זו היה זה הורדוס שקבע את ההתפתחות. כמובן שאפשר לשער שאילו האריך אגריפס ימים היה אולי רושמו מבחינה זו יותר מעמיק. העובדה שהיה שנוי על אנשי הצבא שבאו מהערים החדשות שנוסדו בידי הורדוס ובעיקר על תושבי קיסריה וסבסטי שנימנו ללא ספק עם תומכיו הנאמנים של הורדוס, מלמדת שהללו הרגישו היטב במגמה הכללית של שליטם החדש. אך כאמור תוצאות בעלות משמעות לא הורגשו מכאן בהתפתחותה של ארץ-ישראל.

ספק גם אם היתה לאגריפס מדיניות-ארוכת טווח לגבי היחסים עם הקיסרות הרומית. קשה להניח שהשתעשע בתקוות למרוד ברומא על-ידי התקשרות עם הפרתים. נדמה שמה שהיה מעוניין להשיג היה ביצורו למעשה של מעמד האומה היהודית במסגרתה של ממלכה יהודית בארץ-ישראל בחסותה של רומא ובהגברת יוקרת עצמו בעולם הרומי תוך קיום קשרים הדוקים עם גורמים אוהדים בחצר הקיסר ובחברה הרומית שמחוצה לה.

הערות שוליים

1. עיין W. Dittenberger, Orientis Graeci Inscriptiones Selectae. Nos. 416-417
2. עיין קדמוניות י"ח, 102.
3. בניגוד למקורות אחרים, כגון, סויטוניוס, חיי גאיוס קליגולה, 3:14 קובע יוסף בן מתתיהו את המאורע לימי טיבריוס ונראה שהדין אתו. עיין E. Taubler Die Parthernachrichten bel Josephus, Diss Berlin 1904, pp. 39ff . הנימוקים הנגדיים שהועלו בידי A. Garzetti, Studi in onore di Aristide Calderini et Roberto Paribeni, Milano, I (1956), pp. 211ff. אינם משכנעים.
4. עיין קדמוניות י"ח, 139.
5. עיין שם, 140.
6. עיין קדמוניות כ', 158; טאקיטוס, ספרי השנים י"ג, 1:7.
7. עיין קדמוניות י"ח, 109.
8. עיין שם, 135.
9. עיין המשלחת אל גאיוס, 300.
10. עיין קדמוניות י"ט, 279.
11. עיין קדמוניות כ', 135.
12. עיין: H. A. Musurillo, Acts of the Pagan Martyrs, Oxford 1954, No. IV, Rec. A col. III, 1, 11f.
13. מהדיונים על אגריפס הראשון עיין: H. Graetz, Geschichte der Juden III 15, Leipzig 1905, pp. 343ff; Rosenberg, Pauly-Wissowa, X (1917). Pp. 143ff; E. Ciaceri, Processi politici e relazioni internazionali, 1918, p. 319ff; H. Dessau, Geschichte Kaiserzeit, II2, Berlin 1930, pp. 789ff; H. Willrich, Das Haus des Herodes zwischen Jerusalem und Rom, Heidelberg 1929, pp. 147ff; A. H. M. Jones, The Herods of Judaea, Oxford 1938, pp. 184ff ; י. קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, ירושלים, כרך ד', 1950, עמ' 287 ואילך. על החומר הנומיסמאטי עיין:F. W. Madden, Coins of the Jews, London 1881, pp. 129 ff; S. Meyshan, Israel Exploration Journal, IV (1954), pp. 186ff; G. Le Rider, Suse sous les Seleucides et les Parthes, Paris 1965, pp. 202ff; י. משורר, מטבעות היהודים בימי בית שני, תל-אביב, 1966, עמ' 48 ואילך.
14. לניתוח קדמוניות י"ט עיין: G. Holscher, Die Quellen des Josephus fur die Zeit vom Exil bis zum Judischen Kriege, Leipzig 1904, pp. 66ff.
השקפותיו על הילשר טעונות סיוג ובירור. על המקור הלטיני המשוקע בספר זה עיין D.Timpe, Historie, IX (1960), pp. 474ff; L. H. Feldman, Latomus, XXI (1962), pp. 320ff.
15. עיין קדמוניות י"ח, 165.
16. עיין קדמוניות י"ח, 147-143.
17. עיין מ. אבי-יונה, גיאוגרפיה היסטורית של ארץ-ישראל, ירושלים תשכ"ג, כמ' 169.
18. קיפרוס היתה בתו של פצאל (אחי הורדוס) מנישואיו עם סלמפסיו בת הורדוס ממרים החשמונאית – קדמוניות י"ח 131-130.
19. עיין קדמוניות י"ח, 154-147.
20. ג'ונס בספרו הנ"ל, עמ' 187, משער שחובו של אגריפס לאוצר הקיסר נבע מכך שלווה כספים מאנשים שרכושם הוחרם אחר כך ובאופן זה הפך להיות גם הקיסר לנושה של אגריפס.
21. עיין קדמוניות י"ח, 159-155.
22. עיין קדמוניות י"ח, 165-159.
23. עיין קדמוניות י"ח, 236-167.
24. עיין קדמוניות י"ח, 237: מלח' ב', 181; דיו קאסיוס נ"ט, 2:8.
25. עיין דיו קאסיוס נ"ט, 2:8.
26. עיין סויטוניוס, חיי גאיוס קליגולה, 3:16.
27. עיין דיו קאסיוס נ"ט, 2:12: W. Dittenberger, Sylloge Inscriptionum Graecarum, no. 798, כתובת של בני קיזיקוס לכבודם של הנסיכים. הללו היו נכדיו של פולמון מלך פונטוס שבתו נישאה בשעתו למלך התראכי קוטיס.
28. עיין דיו קאסיוס נ"ט, 2:12.
29. עיין דיו קאסיוס נ"ט, 1:24, שמדגיש את ההשפעה שהיתה לאגריפס וכן לאנטי וכוס מקומגיני על אישיותו של גאיוס.
30. עיין קדמוניות י"ח, 252. נראה שלמאורעות האלה יש גם לקשר את האפיגראמה של המשורר היווני פליפוס מתסלוניקי המצוייה ב-Anthologia Graeca IX, no. 778 = A. S. F. Gow and D. L. Page, The Greek Anthology, Cambridge 1968, no. VI, P. 300. אפיגראמה זו דנה בשיגור שטיח מפואר אך הקיסר על-ידי המלכה קיפרוס אשתו של אגריפס. עיין C. Cichorius, Romische Studien, Leipzig-Berlin 1922, pp. 351ff.
31. עיין דיו קאסיוס ס, 1:8; נ"ט, 1:25; סויטוניוס, חיי גאיוס קליגולה, 1:26; 1:35; טאקיטוס, ספרי השנים י"א, 8.
32. עיין קדמוניות י"ט, 245-236; דיו קאסיוס ס, 2:8. עיין גם V. M. Scramuzza, The Emperor Claudius, Cambridge Mass., pp. 59f. על ההבדלים בין קדמוניות למלחמת היהודים בהדגשת היוזמה של אגריפס במהלך המאורעות. אולם גם מההרצאה שבקדמוניות יוצא שאגריפס מילא תפקיד חשוב בעלייתו של קלודיוס. על כך מעידים ללא ספק גם הדברים אצל דיו קאסיוס.
33. עיין דיו קאסיוס ס, 2-1:8; קדמוניות י"ט, 276.
34. עיין קדמוניות י"ט, 277-274; מלח' ב', 217-215; דיו קאסיוס ס. 3-2:8. אפשר גם שהכתובת שנתגלתה באל-מושנף והמדברת על שובו של אגריפס לארצו שייכת לימי אגריפס הראשון (עיין W. Dittenberger, Orientis Graeci Inscriptiones Selectai No. 418 ) ולא לימיו של אגריפס השני, כפי שסבורים כמה מהחוקרים.
35. עיין קדמוניות י"ט, 312-300.
36. ההדגשה על מוצאו של אגריפס מכוהנים גדולים כלומר מהחשמונאים, מצוייה גם אצל פילון, המשלחת אל גאיוס, 278.
37. עיין קדמוניות י"ט, 331-328.
38. עיין קדמוניות י"ט, 294-293.
39. עיין סוטה פ"ז, מ"ח. אמנם הועלו נימוקים לייחס את המאורע לימי אגריפס השני. עיין A. Buchler, Die Priester und der Cultus im letzten Jahrzehnt des Jerusalemischen Tempels, Wien 1895, pp. 12f; י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ירושלים תשי"ז, עמ' 40 ואילך: ש. ספראי העליה לרגל בימי הבית השני; תל-אביב 1965, עמ' 197 ואילך. אעפ"י כן נדמה שיש להעדיף בכל זאת את ההצעה המזהה את "אגריפס המלך" שבמקורות עם אגריפס הראשון.
40. עיין קדמוניות י"ט, 334-332; השווה גם ג. אלון, מחקרים בתולדות ישראל, תל אביב תשי"ז, א. עמ' 116 ואילך.
41. עיין קדמוניות י"ט, 297.
42. עיין קדמוניות י"ט, 316-313.
43. עיין קדמוניות י"ט, 342.
44. עיין פרה פ"ג מ"ה.
45. עיין קדמוניות י"ט, 355.
46. עיין קדמוניות י"ט, 325-317.
47. עיין קדמוניות י"ט, 277-276.
48. עיין מעשי השליחים, ה'.
49. עיין מעשי השליחים י"ב, א-י"ט; כאן נקרא אגריפס בשם הורדוס, שם שאינו מופיע בשום מקור אחר, ספרותי, אפיגראפי או נומיסמאטי. על המאורעות בכללם עיין Ed. Schwartz, Gesammelte Schriften V, Berlin 1963, pp. 48ff; 128ff; Ed. Meyer, Ursprung und Anfange des Christentums III, gart-Berlin, 1923, p. 174ff; E. Haenchen, Die Apostelgeschichte, Gottingen 1961, pp. 324 ff.
50. עיין מעשי השליחים י"ב, כ'.
51. עיין קדמוניות י"ט, 337-335.
52. עיין משורר בספר הנ"ל, עמ' 49.
53. עיין קדמוניות י"ט, 327-326; טאקיטוס, דברי הימים ה, 2:12 השווה גם W. F. Albright, ap. E. W. Hamrick BASOR, CLXXXIII (1966), p. 26, n. 21
54. עיין קדמוניות י"ח, 135.
55. עיין עליו W. Hoffmann, PW, XXI, pp. 1285f.. חוקר זה מזהה אותו עם פולמון מלך קיליקיה שנשא אחר כך לאשה את ברניקי בת אגריפס. עיין קדמוניות כ', 145. ספקות בעניין הזיהוי ראה אצל D. Magie, Roman Rule In Asis Minor, II, Prinseton (1950), p. 1407, n. 26
56. עיין טאקיטוס, ספרי השנים י"א, 2:9 בעניין תגובתו לתכניות
רומיות בארמניה.
57. עיין טאקיטוס, ספרי השנים י"א, 10-9. אמנם טאקיטוס מתאר את המאורעות תחת שנת 47 לספירה, אולם מהעובדה שנציב סוריה מארסוס נטל בהם חלק יש להסיק את המסקנה שעלינו להקדימם לזמנו של אגריפס, כיוון שלאחר מות אגריפס בשנת 44 לספירה הודח גם מארסוס. על מדיניותו של קלודיוס ביחס לפרתים עיין גם Scramuzza, op. cit.; p. 191; K. H. Ziegler, Die Beziehungen zwischen Rom und dem Partherreich, Wiesbaden 1964, pp. 64f.
58. עיין קדמוניות י"ט, 342-338.
59. השנה ניתנת לנו ע"י קדמוניות י"ט 343. Ed. Schwartz, op. cit., pp. 127f. סבור שדברי יוסף בן מתתיהו מכוונים לחג שנקבע בידי הורדוס לכבוד ייסודה של קיסריה ובעקבותיו הולך גם Ed. Meyer, op. cit., p. 167 אולם נראה שסגנון דבריו של יוסף בן מתתיהו רומז לחגיגה החד-פעמית לכבודו של קלודיוס שנחוגה לאחר נצחון הרומאים בבריטניה. עיין כבר E. Schurer, Geschichte des Judischen Christi I, Leipzig 1901, p. 562, n. 44
על הנתונים לתאריך מותו של אגריפס הראשון עיין גם:
Kirsopp Lake ap. F. J. Foakes Jackson and Kirsopp Lake, The Beginnings of Christianity, V, London 1933, pp. 446ff.
60. עיין קדמוניות י"ט, 359-345; השווה מלח' ב', 219; מעשי השליחים י"ב, כא-כג.