תולדוט אתר ההיסטוריה - רוח "המזרחי" ובית-המדרש לרבנים ולמורי דת באמסטרדם

על בואו של הרב ד"ר י' נויבאואר להולנד

במוקד הדברים שלהלן עומד תזכיר סודי שנושאו ראורגניזציה של בית-מדרש לרבנים ולמורי דת (רשמית: "הסמינר היהודי-הולנדי" – Nederlandsch-Israelietisch Swminarium) באמסטרדם, ואשר חובר בחודש אייר תר"ץ (מאי 1930) על-ידי שלושה אישים בולטים מקרב תנועת "המזרחי" בהולנד.¹ השלושה היו יהודה פליסהאוארVleeschhouwer), (J.J. אחד הותיקים בין פעילי "המזרחי" בהולנד,² הרב בנימין דה פריס, בוגר בית-המדרש ומהאינטלקטואלים הצעירים ב"המזרחי",³ וש' דה בר, גם הוא מוותיקי "המזרחי",⁴ התזכיר הינו בעל עניין מכיוון שהוא מלמד על מידת המעורבות של אנשי "המזרחי" בחיי הקהילה מתוך מטרה להגיע להתחדשות דתית שיש בה מן הייחוד של יהדות הולנד בעת החדשה מחד גיסא, ומרוח "המזרחי" בסגנונו המערב-אירופי מאידך גיסא. ראויים הדברים לתשומת-לב מיוחדת משום שעל התנועה הציונית בהולנד היה מקובל קו מדיניות של אי-מעורבות ב"עבודת ההווה" (כלומר, פעילות ציונית מאורגנת בקהילה) ושל התמקדות בחינוך ובהכשרה ציוניים בלבד.⁵

א. בית-המדרש לרבנים

בשנת ת"ק (1740) הצליח רבה האשכנזי של אמסטרדם, הרב אריה לייב, לשכנע את הקהילה לייסד בית-מדרש. אגודה מיוחדת ("חברא") דאגה להפעלתו, ומסגרת אחרת – חברת "סעדת בחורים" – תמכה בתלמידים הנזקקים. עוד במאה הי"ח הוסמכו כמה רבנים בבית-מדרש זה, שנקרא "עץ חיים". בשנת 1810 הוסב שמו של בית-המדרש ל"סמינר תיאולוגי"; בכך ביקשו מנהליו, כנראה, למנוע את גיוס האברכים לצבאו של המלך לואי נאפוליאון, לפי שסטודנטים לתיאולוגיה בסמינר מוכר היו פטורים משירות צבאי. שינוי השם חייב גם שינויים בתוכנית הלימודים. תמורה נוספת התרחשה לאחר התמוטטות השלטון נצרפתי (1813) והריאורגניזציה של ארגון הקהילות היהודיות בהולנד (1814). בתקנות קהילת אמסטרדם משנת 1815 נקבע שיש לארגן מחדש את הסמינר ולהעמיד בראשו "פרופסור" (Hoogleeraar; הכוונה כנראה לרב), ושהקהילה תיטול לידיה לגמרי את ניהול המוסד מידי חברת בית-המדרש. בשנת 1836 שולב הסמינר בתכנית הסמינרים להכשרת כוהני דת שקבעו השלטונות של ממלכת הולנד לדתות השונות. המוסד נהפך לסמינר הרבנים הרשמי של האשכנזים בהולנד כולה, וכונה מאז "הסמינר היהודי-הולנדי". חלק מהמימון לפעולותיו התקבל מאוצר המדינה.⁶

מצבו של הסמינר בתקופה ההיא וגם במשך עשרים וחמש השנים שלאחר-מכן (עד ראשית שנות השישים) היה בכי רע מכל הבחינות: לא היתה בו דמות מרכזית סמכותית ואף לא היה מנהל; הניהול הכללי נמצא בידי ועד מנהל ("רגנטים"), והניהול היומיומי נעשה על-ידי ד"ר י"ש מולדר (J.S. Mulder), משכיל דתי מפעילי האגודה הספרותית "תועלת" ומפקח על החינוך היהודי בהולנד במשך תקופה ארוכה.⁷ ב- 1843 שלחה הנהלת הסמינר שני תלמידים מוכשרים להשתלמות אצל רבנים מפורסמים בגרמניה. עשרים ואחד חודשים למדו לימודי קודש אצל ר' יצחק דב במברגר, רבה של וירצבורג, ובמקביל למדו לטינית אצל מורה פרטי (הנהלת הסמינר התנגדה ללימודים באוניברסיטה); לאחר-מכן עברו לעיר אֶמדן (עֶמדן) כדי ללמוד רטוריקה אצל הרב שמשון רפאל הירש, שהיה אז בראשית דרכו, ושהו אצלו תשעה חודשים. הפניה זאת אל תלמידים לחוץ-לארץ, כאשר מטרתו הרשמית של הסמינר היתה – בהתאם לרצון השלטונות – לחנך רבנים ברוח הולנדית, עוררה התנגדות ופעילות בקרב חוגי יהודים בעלי נטיות לתיקונים.⁸ חריפותו של צירוף נסיבות זה – חולשתו הפנימית של הסמינר, מגמת השלטונות ולחץ החוגים הפרוגרסיביים – עוד החמירה במרוצת הזמן (בשנת 1859 אף נעשה ניסיון להקים מסגרת רפורמית רשמית באמסטרדם⁹), ועל רקע זה הסתמנה מסקנה ברורה: יש לחפש מרצה (רב) שיהיה מקובל על השלטונות ויהיה מסוגל ללמד את מקצועות התורה שבעל-פה וגם לנהל את המוסד. ואכן, נמצא מועמד כזה: הרב יוסף צבי (הירש) דינר (דיננער), יליד קראקוב, שהיה למן 1859 סטודנט באוניברסיטת בון וסיים שם ב-1862 את עבודת הדוקטור שלו. לאחר מאבקים בתוך הנהלת הסמינר ובין הנהלת הסמינר לגורמים חיצוניים, התמנה הרב דינר, ב- 1862, לרקטור הסמינר, והתיישב באמסטרדם בספטמבר אותה שנה.¹⁰

לקראת מינויו, התבקש הרב דינר על-ידי הנהלת הסמינר לחבר תזכיר שבו יפורטו תפיסותיו בדבר הריאורגניזציה של הסמינר. בתזכיר זה – ה-Denkschreiben, שנהפך במרוצת הזמן למצב הפעולה של הסמינר – הדגיש הרב דינר כי "צריך שיהיה לרב, לצד ידע תלמודי רב-פנים ויסודי, גם חינוך קלאסי נאות" ("der Rabbiner musz neben einem allseitigem, grundlichen talmudischen Wissen eine gediegene klassische Bildung besitzen") .¹¹ משמע, הוא ביקש לחנך רבנים מסוג חדש, שיהיו מסוגלים להתמודד עם העולם המודרני ועם הסביבה מתוך שליטה בשיטות אקדמיות ומתוך ידע במדעים חיצוניים שיש להם נגיעה בתפקיד הרב. הרב דינר היה מעוניין עקרונית שהרבנים יסיימו גם תואר דוקטור (כמוהו) ויתמחו בלימודים קלסיים-בלשניים (כמוהו), אך למעשה הסתפקו בסמינר בסיום תואר ראשון ("Candidaats", במונחים שבאוניברסיטות הולנד) בלימודים קלסיים או בשפות שמיות, או תואר שני ("doctoraal") בהיסטוריה, עם היסטוריה עתיקה בתקופת התמחות ראשית.¹² תפיסתו של הרב דינר בעיצוב אופיו של הסמינר, תפיסה שהתקבלה על דעת ההנהלה, התבססה על הדגם של סמינר הרבנים של זכריה פראנקל בברסלאו (ודבר זה בא לידי ביטוי מפורש במסמכים הנוגעים במינויו¹³). הרב דינר הנהיג בסמינר שיטת לימוד ביקורתית, שהיו לה מאפיינים ייחודיים ואשר נבעה מהרקע הלימודי שרכש בגרמניה. שיטה זאת ביקשה לברר היבטים ספרותיים-היסטוריים בספרות התלמודית, ולקבוע כך את דרכי ההיווצרות של ההלכה.¹⁴

בפעולתו הנמרצת והייחודית הצליח הרב דינר לטפח דור חדש של רבנים ילידי הולנד. אף כי אף אחד מהם לא נודע כגדול במיוחד בעולם הישיבות וההלכה, בכל זאת היתה רמתם גבוהה מהמקובל במערב-אירופה בתקופה הנידונה. תלמידיו בסמינר תפסו בתוך שני דורות את כל משרות הרבנות בהולנד, בעוד שעד לאמצע המאה הי"ט הובאו למעשה כל הרבנים מארצות חוץ.¹⁵ עם זאת יש לציין שהסמינר התפתח בתקופה זאת בכיוון של בדידות מזהירה בעולם היהודי: לא היה כמעט קשר בין הסמינר ליתר מרכזי הלימוד באירופה. בין הזכרונות והתיאורים על תקופת ניהולו את הסמינר ניתן להבחין גם במיעוט הקשר האישי החם בין "המורה" (כך קראו לו תלמידיו: De Meester ) לבין התלמידים. נראה שלהיבט זה כמהו התלמידים במיוחד, שכן רבים מהם באו משכבות עניות וראו בלימודים בסמינר זכייה וקרש-קפיצה להתקדמות בחיים.¹⁶

בעקבות הצלחתו של הרב דינר בעשור הראשון לניהולו את הסמינר ומתוך התרשמות מאישיותו, הוא נבחר ב- 1874 לכהן כרב הראשי האשכנזי לאמסטרדם וגליל צפון הולנד, הריכוז היהודי הגדול ביותר במדינה, שצמח וגדל במהירות באותה תקופה.¹⁷ הוא מילא את שני התפקידים – רבה של אמסטרדם ומנהל הסמינר – עד למותו, ב- 1911. לאחר לאחר מותו, ב- 1911. לאחר מותו של הרב דינר, שימש פ' חוביטס (Ph. Gobits) כרקטור, אך ב- 1918 קיבל את רקטורט הסמינר הרב ל' ואחנאר (L. Wagenaar), שהיה תלמידו של הרב דינר בבית-המדרש, והוא כיהן בתפקיד זה עד למותו, בשנת 1930. ¹⁸

ב. "המזרחי" בהולנד

הרב דינר היה בעל השקפות יהודיות מודרניות עוד לפני התגבשות התנועה הציונית. ניתן ללמוד על כך מעובדת קשריו בראשית דרכו עם הזרם של זכריה פראנקל ¹⁹ ומהתכתבותו עם משה הס.²⁰ לפיכך, אין פלא שהיה בין מייסדי התנועה הציונית בהולנד וממאיצי התפתחותה בשנים הראשונות שלאחר הקמתה.²¹ אולם לאחר תקופת הראשית של התנועה (1900-1899), לא היה מעורב כמעט בפעילותה.²²

בין ראשוני התנועה הציונית בהולנד היו רבנים ושומרי מצוות אחדים נוספים (אף כי לא רבים), וביניהם בלט רבה של הארלם למן 1892, הרב שמעון דה פריס.²³ הרוב המכריע של הרבנים הראשיים של גלילי הולנד השונים היה מאוחד בהתנגדותו לתנועה. התנגדות זאת גובשה בהתכנסות של "חבר הרבנים הראשיים" ²⁴ (גוף וולונטרי שהרב דינר לא היה חבר בו), ביוני 1904, ופורסמה ברבים בצורת הצהרה. נוסחה היה כדלהלן:

באשר לציונות, התברר שהאסיפה הסכימה פה אחד לטענות החזקות מאוד והמכריעות שהועלו מצד האורתודוקסיה נגד תנועה זאת.

ברבות הזמן כונתה הצהרה זאת "החרם", אף כי, כמובן, לא היתה כזאת.²⁵ ברם, אין ספק שההתייצבות המסיבית נגד הציונות מצד רוב רבני הולנד, שהיו כולם – מלבד אחד ²⁶ – תלמידיו של הרב דינר, הערימה מכשול משמעותי על דרכם של יהודים דתיים שביקשו להצטרף לתנועה.

כשנה לאחר ה"חרם" התלקח מחדש הפולמוס על יחס הציבור הדתי לציונות. כאשר יצא הרב הראשי של גליל חלדרלאנד (Gelderland), הרב ליון ואחנאר, נגד הפעילות הציונית של הרב ש' דה פריס, הרב ואחנאר פרסם חוברת ושמה "למען ציון", והרב דה פריס, שהיה בעל דרגת הסמכה נמוכה מזו של הרב ואחנאר על-פי הכללים שנהגו בסמינר (ואחנאר היה "מורה", דה פריס – "מגיד") השיב בחוברת שקרא לה: "מענה לציון".²⁷ רבני הקהילות האנטי-ציונים אף הצרו את רגליהם של הסרים למרותם (כגון חזנים) כאשר גילו הללו אהדה לציונות.²⁸

ב- 1907 התכנס בהאג הקונגרס הציוני השמיני, ועובדה זאת נתנה תנופה מנטלית ומעשית כאחת לתנועה בהולנד. בין המצטרפים החדשים היה כנראה גם מספר לא-מבוטל של דתיים, ועל יסוד זה נוצר בסיס מספיק להתארגנות של סניף ממוסד של "המזרחי" בהולנד,בשנת 1909. ²⁹ כעבור שנים ספורות, בשנת 1915, התארגנה גם תנועת-נוער של "המזרחי" באמסטרדם, שנקראה "זכרון יעקב", ע"ש הרב יעקב ריינס, מייסד "המזרחי" (שנפטר ב-1915).³⁰ הנהירה של פליטים רבים ממוצא מזרח-אירופי מבלגיה להולנד בזמן מלחמת-העולם הראשונה הזרימה דם חדש ומרץ בלתי-מוכר, והיתה לכך השפעה ניכרת על התנועה הציונית. "המזרחי" הכפיל את מספר החברים, והתנועה גדלה בעיקר ברוטרדם. לימודי העברית תוגברו והועמקו.³¹ בשלהי מלחמת-העולם הראשונה החלה מתארגנת גם הכשרה חקלאית, וב- 1920 החלו חלוצים דתיים לבקש הכשרה נפרדת.³² בשנות העשרים התרחב בסיסה של תנועת "המזרחי" הן בין המבוגרים, הן בנוער והן בהכשרה החלוצית. התנועה אף החלה להוציא ביטאון משלה – "מזרחי" – שעמד על רמה גבוהה מבחינת הדיון בסוגיות עקרוניות. עורכו של הביטאון במשך שנים רבות היה ש' דה בר. יש לציין שגם התכנסות הוועידה העולמית של "המזרחי" באמסטרדם, ב- 1920, הביאה לידי ביצור מעמדן של "המזרחי" בהולנד.³³ בעקבות התבססות התנועה הציונית בעולם ובהולנד, ובכלל זה גם התבססותו של "המזרחי", ועל רקע ההצלחה של הציונות בהשגת "הצהרת בלפור" ותהליך החילון הגובר ביהדות הולנד לאחר מלחמת-העולם הראשונה, נעשתה עמדת האורתודוקסיה הלא-ציונית כלפי הציונות, ובכללה עמדת הרבנים-הראשיים, מתונה יותר, ונוצר אף שיתוף-פעולה מעשי עם "המזרחי" במסגרות שונות (כגון בתחום ההכשרה).³⁴

מה היה אופיה המנטלי של תנועת "המזרחי" בהולנד? אין ספק שהוא היה שונה מאוד מזה המוכר לנו מהתנועה במזרח-אירופה. תיאור מעניין על היבט זה נתן לימים הרב פרופסור בנימין דה-פריס:

ברבות הימים לבש הרעיון [של "המזרחי"], ביחוד במערב-אירופה, לבוש "אידיאולוגי" דתי וקבל צביון מיוחד. לא הודגש עוד הצד הפוליטי-הרוחני. המושג "מזרחי" נתפס כהווייתו הראשונית, כ"מרכז רוחני", והמדובר לא היה עוד על תחיה לאומית בלבד, אלא על תחיה דתית, שתתכן רק בארץ-ישראל ולאו דווקא במשמעותה של תשובה כללית וחזרה אל רוח ישראל סבא, כפי שנצטיירה כמצב אידיאלי בתפיסת הסכולא של הרב קוק, שלא היתה ידועה במערב אירופא, אלא על תנועת "ריניסנס" במובן האירופאי, תוך הנחה שיחולו אז גם שינויים מסוימים בפרצופה של היהדות החרדית (= האורתודוקסית). אם השינויים עתידים להיות מהותיים או צורניים ואיסתיטיים בלבד, על כגון זה לא היתה תמימות דעים ואף לא נתבהרו ונתלבנו העניינים עד כדי כך בתקופה הרומנטית של שנות העשרים. אבל בלחישה נאמרו גם דברים על תחיה מסוימת ב"הלכה", שפירושה לא היתה אמנם ריפורמית במובן המקובל, אך הורגשה כמיהה למצב ה"אידיאלי" של תקופות שלפני ה"שולחן ערוך" במרכזים העצמאיים כגון ארץ-ישראל ובבל, שעה שההלכה היתה עוד נראית חיה, בלתי-קבועה ועשויה להתפתח התפתחות חפשית לפי צורך הזמן, ולא כבולה וקפואה. ותפיסה "מזרחית" חדשה ורומנטית זו, שהיתה לקויה במקצת בהבנה מדעית-היסטורית ובידיעה בטיבה האמיתי של ההלכה, ומבוססת על מנטליטיטה מערבית-טיפוסית של המחצית הראשונה של מאה זו [המאה העשרים], היא שפשטה בעיקר בין צעירי המזרחי שבהולנד...

הם חלמו וציירו לפני עיניהם תחיה דתית מודרנית בארץ ותארו להם את בנין הבית הלאומי בצבעים, לקוחים מן המכחול היהודי-המערבי הטיפוסי ללא הכרת המציאות הארץ-ישראלית ולא את המנטאליות של היהדות המזרחית החסידית, המתנגדית והספרדית-המיסטית וללא הכרת הניגודים הרוחניים והתחום הרובצת בארץ בין המאמינים והחילוניים. אף לא הכירו עדיין את הרעיון של "תורה ועבודה", שצף והתפתח במזרח אירופה וביחוד בארץ וכן לא את תורתו של הרב קוק, שהתחילה כובשת את הלבבות, והשפיעה במיועד על החוגים החרדים הלאומיים.³⁵

הערות שוליים:

1. Memorandum omtrent de reorganisatie der hoogere afdeling van het Ned. Isr. Swminarium, Ijar 5690/Mei 1930. המסמך נמצא בעזבונו של ש' דה בר, ונמסר לי על-ידי בנותיו שרה דה בר ושפרה ניר. הוא מתפרסם במלואו בתרגום בנספח למאמר זה.
2. יהודה פליסהאואר, נולד בדיוונטר (Deventer) בשנת תרנ"ו (1896), עבר עם הוריו לרוטרדם בגיל שלוש, הצטרף ל"המזרחי" ב-1911. נודע כתלמיד-חכם וכאיש מבריק בתחום הכלכלה. ב-1932 התמנה לראש האגף למסחר ותחבורה (- מעמד השווה לסגן מנהל כללי) בנמל רוטרדם, הנמל הגדול בעולם. כמו-כן לימד בסמינר הרבנים באמסטרדם במחצית השנייה של שנות השלושים. נפטר בתשל"ג (1973) בירושלים.
3. הרב בנימין דה פריס (B. de Vries) נולד בעיירה סטאדסקאנאל (Stadskanaal), ב' באב תרס"ה (1905). הוא עלה ארצה בסוכות תרצ"ב (1932), וכיהן בשנות החמישים כפרופסור לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. נפטר בי"ד בחשון תשכ"ז (28.10.1966) בעת שהייתו בשנת שבתון בהולנד.
4. אליעזר דב דה בר (S. de Beer) נולד בט"ו באייר תרנ"ג (1.5.1893), עלה לארץ בקיץ תרצ"א (1931), ושימש במשך עשרות שנים, הן בימי המנדט והן במדינת ישראל – כקונסול הולנד בארץ. נפטר בח' בתשרי תשמ"ח (1.10.1987).
5. י' מכמן, ה' בים, ד' מכמן, פנקס הקהילות: הולאנד, ירושלים תשמ"ה, עמ' 48, 59.
6. ד' מכמן, "החינוך היהודי [בהולנד] בראשית המאה הי"ט: מפיקוח הקהילה לפיקוח השלטון", מחקרים על תולדות יהדות הולנד, כרך ב (בעריכת י' מכמן), ירושלים תשל"ט, עמ' 95, 122, וביבליוגרפיה נוספת שם.
7. J. Michman, "De strijd om de benoeming van Dr. J.H. Dunner tot rector van het Neferlandsch-Israelitisch Seminarium", Studia Rosenthaliana, vol. XXII, nr. 2 (Autuman 1988), p. 168 (להלן: מכמן "המאבק").
8. י' מכמן, "השתלמות של שני צורבי דרבנן, י"מ קונטנט וי' היללסום, בגרמניה", מחקרים על תולדות יהדות הולנד, כרך ד (בעריכת י' מכמן), ירושלמים תשמ"ה, עמ' 66-45.
9. D. Michman, Het Liberale Jodendom in Nederland, Amsterdam 1988, pp. 28-29
10. על הרב דינר נכתבו מחקרים אחדים, אך תיאור דמותו של מוצה
דיין. ראה בעיקר, J. Melkman, "Dr. J.H. Dunner, 1833-1911", Menorah 5701, Amsterdam 5701/1940, PP. 125-141; j. Meijer, Rector en Raw, de levensgeschiedenis van Dr. J.H. Dunner (1833-1911), deel I (1833-1874), Heemstede 1984 ; ב' דה פריס, "הרב ד"ר יוסף צבי דינר ז"ל: תולדותיו, מפעלו, משנתו", בתוך חידושי הריצ"ד: הגהות, פירושים, ביאורים על הבבלי והירושלמי מאת הרב יוסף צבי הלוי דינר, חלק א, ירושלים תשמ"א, עמ' 32-9; פנקס הקהילות: הולאנד, 40-38. על המאבק בעניין מינויו של הרב וינר ראה: מכמן, "המאבק", לעיל הערה 7.
11. J.H. Dunner, Denkschreiben uber die Reorganisierung des Niederl. Israelitischen Seminars in Amsterdam vom 29. Januar 1862, Amsterdam 1917 בצורת חוברת, ב-1917, הוא פורסם בבטאון "המזרחי": Misrachi I (1916), pp. 66-67, 78-79; II (1917), pp. 92-93, עם מבוא מאת ל' דינר (L. Dunner) . תמצית של התזכיר בעברית – אצל דה פריס, לעיל הערה 10, עמ' 16-13.
12. J. Meijer, Hoge Hoeden/Lgge Standaarden, Baarn 1969, p. 27
13. מכמן, "המאבק", לעיל הערה 7, עמ' 172, 183-182.
14. דה פריס, דינר, לעיל הערה 10, עמ' 32-28.
15. שם, עמ' 18-17. הדעות חלוקות בסוגיה של מידת ההצלחה וההישגים של דינר בדגם החדש של הרב ההולנדי שעיצב. בעוד דה פריס מדבר במאמרו (שם) בהערכה רבה על ההישגים, מאייר סבור (supra note 12, p. 24) כי הוא הביא להתאבנות וסינתטיות. וראה גם: L. Giebels, De zionistische beweging in Nederland 1899-1941, Assen 1975, p. 13 (להלן: חיבלס). על תולדות הרבנות בהולנד ראה: י' מכמן, רבנות הולנד בדורות האחרונים. הרצאות הקתדרה ע"ש יקותיאל וחנה קליין לתולדות הרבנות באירופה בדורות האחרונים, מס' 1, רמת-גן תשנ"ח.
16. E. Daberg, Rabbijn Simon Philip de Vries: Neede 1870-Bergen Belsen 1944. De Geschiciedenis van zijn leven, Lochem 1973, pp. 20-21.
17. באמסטרדם בלבד היה מספר היהודים כדלהלן: 1860 – 26,725; 1870 – 29,952; 1880 – 40,318; 1890 – 54,479; 1911 – 63,157. – פנקס הקהילות: הולאנד, לעיל הערה 5, עמ' 185.
18. M. H. Gans, Memorboek, Baarn 1971, pp. 376-377, 693
19. לעיל עמדנו על הצעת הריאורגניזציה של הסמינר לפי דגם סמינר הרבנים בברסלאו. כמו-כן פרסם הרב דינר מאמרי מחקר אחדים ב"מונאטשריפט" (Monatsschrift fur Geschichte und Wissenschaft des Judenthuns), כתב-העת למדעי היהדות של הזרם הפוזיטיבי-ההיסטורי בראשות פראנקל – דה פריס, דינר, לעיל הערה 10, בעמ' 28. על תפיסתו הלאומית של פראנקל ראה: ר' הורוביץ, זכריה פרנקל וראשית היהדות הפוזיטיבית היסטורית, ירושלים תשמ"ד, עמ' 19-15.
20. Moses Hess, Briefwechsel (Herausgegeben von E. Silberner), 's Gravenhage 1959, pp. 7 388, 419, 421, 423, 427, 512, 516, 519, 530.
21. חיבלס, לעיל הערה 15, עמ' 18, 15-12; דה פריס, דינר, שם, עמ' 24-24.
22. חיבלס, שם, עמ' 15-14.
23. א' דסברג, "המאבק על הציונות החרדית [בהולנד] בתחילת המאה – ה"חרם" של ועדת הרבנים הראשיים והרב שמעון דה פריס", מחקרים על תולדות יהדות הולנד, כרך ב (בעריכת י' מכמן), ירושלים תשל"ט, עמ' 196-169.
24. "חבר הרבנים הראשיים" היה גוף מתאם של הרבנים הראשיים של הגלילים (פרובינציות) של הולנד, שהתארגן בסוף המאה הי"ט. זה היה גוף וולונטרי, ללא סמכות לקבלת הכרעות, והרב דינר, שהיה רבו של הגליל החשוב והמאוכלס ביותר ביהודים, לא השתתף בו באופן עקרוני מכיוון שדגל בעצמאותם של רבנים.
25. דסברג, לעיל הערה 23, עמ' 176.
26. מדובר ברב ב"ל ריטר (1936-1855), רבה של רוטרדם.
27. דסברג, לעיל הערה 23, עמ' 196-183; חיבלס, לעיל הערה 15, עמ' 33-30; פנקס הקהילות: הולאנד, לעיל הערה 5, עמ' 48-47.
28. כך, למשל, בחרוני נגן – פנקס הקהילות: הולאנד, שם, עמ' 48.
29. שם, שם; פ"א סיבסמה, "'זכרון יעקוב' והמאבק על ההברה הספרדית", מחקרים על תולדות יהדות הולנד, כרך ג (בעריכת י' מכמן), ירושלים תשמ"א, עמ' 225; A. Dasberg, de Vries, supra note 16, p. 73
30. In Memoriam – זכרון יוסף צבי, S. Tal, "Jo Davids en de Mizrachistische Jeugdbeweging"; Joseph Hirsch Davids (D. Heymans, J. Meijer, eds.), Haarlem, pp. 22-23; סיבסמה, שם, שם; ד' מכמן, "תנועות הנוער הציוניות בהולנד ובבלגיה ופעולותיהן בימי השואה", תנועות הנוער הציוניות בשואה (בעריכת י' כוכבי), חיפה תשמ"ט, עמ' 112.
31. D. Michman, "Migration versus 'Species Hollandia Judaica'. The Role of Migration in the Nineteenth and Twentieth Centuries in Preservinf Ties between Dutch and World jewry, Studia Rosenthaliana, Special issue, published together with vol. XXIII, 2 (Fall 1988) (M.P. Beukers, J.J. Cahen, eds.), p. 65
32. H. Peles, "Mizrachi Pioneer Training in the Netherlands between the Two World Wars", Dutch Jewish History, vol. I (J. Michman, T. Levie, eds.), Jerusalem 1984, p. 468
33. א' שוסטר, "הרב אברהם שמשון אונדרווייזר – חייו ופועלו", מחקרים על תולדות יהדות הולנד, כרך ד (בעריכת י' מכמן), ירושלים תשמ"ה, עמ' 83.
34. שם, עמ' 469.
35. ב' דה פריס, "יוסף צבי דודס ז"ל ותנועת המזרחי", זכרון יוסף צבי (לעיל הערה 30), עמ' 92, ראה גם: סיבסמה, לעיל הערה 29, עמ' 239-235; א"ד דיבריהו [= דה בר] "תנועת המזרחי בהולנד", ספר הציונות הדתית (בעריכת י' רפאל וש"ז שרגאי), כרך ב, ירושלים תשל"ז, עמ' 448-445; ש' טל, "צעירי מזרחי בהולנד", לעיל הערה 30, עמ' 406-404.